מרגלי "הנאמנות הכפולה"

השאלה המטרידה רבים, מדוע התעקשה ארה"ב, במשך כמעט ארבעה עשורים, לא לשחרר מכלאו את סוכן הביון ג'ונתן פולארד, קיבלה לא מכבר תשובה חלקית עם פרסום דבר מעצרו של האזרח האמריקני-יהודי הקשיש בן-עמי קדיש והעמדתו לדין באשמת ריגול לטובת ישראל. על-פי מה שעולה מכתב האישום העביר קדיש לישראל, מסוף שנות השבעים ועד אמצע שנות השמונים, מסמכים סודיים שעסקו, בין השאר, במידע גרעיני.

בעקבות המעצר הזה צצו בישראל מספר שאלות ללא תשובה: למה דווקא עכשיו? האם מישהו באחת מרשויות המודיעין באמריקניות רוצה לסכסך בין ישראל לארה"ב? ומי ומדוע נזכר עכשיו לחפש עוד מרגל "נוסח פולארד"? ואולי מישהו בפנטאגון וברשויות הביון הפדראליות פשוט איננו אוהב את ישראל?

התשובה לשאלות אלה איננה יכולה להיות בגדר תעלומה למי שעוקב אחר מערכת היחסים המורכבת, רבת העליות והמורדות, בין ממשלות ישראל לממשלי ארה"ב לדורותיהם, בשני תחומים. הראשון - מרוץ החימוש הישראלי, החל מראשית שנות החמישים; השני - שהוא תולדה של הראשון - החשדנות האמריקנית העמוקה באשר לשאלה מה עמדתם המצפונית כלפי ישראל של יהודי ארה"ב, בעיקר אלה העובדים ברשויות הממשל השונות, והאם "ביום פקודה" תהיה נאמנותם נתונה למולדתם ההיסטורית-לאומית, ישראל, או למולדתם האזרחית, אמריקה.

למרבה הצער לחשדנות האמריקנית הזו יש היסטוריה ממושכת שתחילתה בימי עבר רחוקים, ממש בסמוך להקמת המדינה. וככל שחולפות השנים ונחשפים הסיפורים הולכת החשדנות הזו ותופחת, הולכת וגוברת, ואין לאמריקה תשובה ברורה וחד-משמעית לגבי השאלה העקרונית של "הנאמנות הכפולה". ובהקשר הזה זיכרונם של האמריקנים כזיכרונם של הפילים. הם לעולם לא שוכחים ולעולם אינם סולחים.

אין זה סוד, לא בישראל ולא בעולם הגדול, כי הגוף הישראלי שהפעיל רשת של סוכני איסוף-מידע בארה"ב היה הלק"מ (הלשכה לקשרי מדע) שבשלביו הראשונים עמד בראשו סוכן הביון רב-העלילות רפאל איתן, שהיה שר בממשלת אולמרט מטעם מפלגת הגימלאים "גיל". שיטת הפעולה הייתה פשוטה: הסוכנים-המפעילים של הלק"מ היו מוצבים בערים הראשיות של ארה"ב תחת התואר הדיפלומטי "נספח מדעי". העובדה הזו נחשפה במלוא עצמתה עם פרסום מעצרו של ג'ונתן פולארד. אבל האמת היא כי פולארד לא היה הראשון בסדרת מופעלי הלק"מ.

החשיפה הראשונה של המסע המתוחכם והנועז של ישראל למימוש כוונתה ליצור לעצמה אופציית הגנה גרעינית התנהל, כבר בתחילת שנות השישים כאשר, בדרך מקרה, נחשף שמו של איתן באירוע שנחקר במשך שנים על-ידי ה-FBI ולימים נודע בכינוי "פרשת ניומ"ק" (Nuclear Materials and Equipment Corp - NUMEC), כשם המפעל בבעלות היהודי-אמריקני זלמן שפירו שעסק בעיבוד חומרים גרעיניים. עיקר התמחותו של שפירו היה בהקמת כורי כוח גרעיניים והדלק המפעיל אותם - אורניום - המשמש גם בייצור פצצות אטום.

בימים ההם, כאשר השימוש בחומרים גרעיניים "למטרות שלום" בתחנות הכוח האטומיות היה בראשית דרכו, מערכת הפיקוח והבקרה האמריקנית בתחום החדש הזה הייתה בחיתוליה והתבססה בעיקר על בדיקות שגרתיות. ולכן, רק בעת בדיקה שגרתית שכזו התגלו בנומ"ק "אי התאמות" בין כמות הייצור של חומרי הדלק הגרעיניים לבין רישומי המכירות לכורי כוח גרעיניים בארה"ב. בבדיקה נוספת, מדויקת מאוד, שנערכה שלוש שנים מאוחר יותר, נחשפו "ממצאים מחשידים ביותר": הפער בין הייצור למכירות גילה כי כ-100 ק"ג לפחות של אורניום מועשר, המתאים להפקת חשמל בתחנות כוח גרעיניות, פשוט נעלמו.

בשלב זה הוכנסו לפעולה חוקרי ה-FBI. חשדם העיקרי היה כי פתרון תעלומת ההיעלמות קשור בישראל שאיתה היו לשפירו קשרים ייחודיים וכי ישראל, על-פי מקורות זרים, השיגה את היכולת לייצר פצצה גרעינית, ואף ייצרה אותה בסיוע האורניום המועשר שהשיגה ממפעלי נומ"ק.

על אף היעדר הוכחות "מרשיעות" רשויות הביטחוניות בארה"ב לא הרפו מן הנושא. בעקבות ממצאי "מעקבים ויזואליים" אחר חשודים שונים הורה התובע הכללי של ארה"ב להפעיל "מעקב אלקטרוני" אחרי זלמן שפירו, כולל מעקב אחר תנועותיו ומפגשיו האישיים. המעקב הזה גילה ממצאים שסוכני ה-FBI הגדירו אותם כ"מדהימים", על אודות קשריו של שפירו עם "סוכנים" של שירותי הביון הישראלים. רק עם חשיפתם של מסמכים חסויים של FBI ששוחררו לפרסום לפני שנים אחדות הסתבר כי כבר בסוף 1968 שימש שפירו כ"סוכן המכירות של מערכת הביטחון הישראלית בארה"ב".

המסמכים מגלים גם את הפרטים הבאים על קשריו של שפירו עם ישראל ונציגים מטעמה:

• אפרים להב, "יועץ מדעי" בשגרירות ישראל בוושינגטון, ביקר פעמים אחדות במפעלי נומ"ק כבר באמצע שנות השישים.

• ארבעה ישראלים נוספים ביקרו בנומ"ק ב-'68, נפגשו עם שפירו וקיימו עימו שיחה על "נושאים הקשורים בפיתוח מוצרים גרעיניים". ארבעת הישראלים היו: אברהם חרמוני, אפרים בייגון, אברהם בנדור ורפאל איתן. מסמכי ה-FBI שהסתמכו על דיווחי נומ"ק לוועדה לאנרגיה אטומית, הבהירו במי המדובר כך: חרמוני הוא "יועץ מדעי" בשגרירות ישראל בוושינגטון; בייגון הוא "ראש קבוצה" במחלקת האלקטרוניקה במערכת הביטחון הישראלית"; בנדור - גם הוא ממחלקת האלקטרוניקה; ואילו איתן הוגדר בתואר "כימאי" במערכת הביטחון. המסמכים ידעו לספר עוד כי חרמוני, שהיה יועץ בשגרירות מ-1968 עד 1972, מונה לאחר שובו לישראל לתפקיד בכיר ברפאל (הרשות לפיתוח אמצעי לחימה).

על אף העובדה שכל החקירות לא הצליחו לחשוף הוכחות ממשיות, החליטו חוקרי ה-FBI לא להשאיר את התעלומה פתוחה והעבירו את ממצאיהם לטיפול סוכנות הביון המרכזית. החשד הכללי בעקבות המידעים שנצטברו מן החקירות והאזנות הסתר בנומ"ק התגבש והפך לחקירה רשמית ב-1968 ומכאן החלה החקירה לחרוג מתחומי ארה"ב. ה-CIA שיגר בחשאי סוכנים לישראל לבדוק "מה באמת הולך" בכור בדימונה. סוכנים אלה לא הצליחו להעלות מידע מרשיע בחכתם.

כמעט עשור נמשכו החקירות בפרשת נומ"ק, כולל חקירתו של שפירו עצמו, אך הן העלו רק הערכות ותהיות נסיבתיות. כל הוכחה ממשית לא צפה על פני השטח גם לא לאחר שנים. ובדמוקרטיה הגדולה ארה"ב - ללא הוכחות אי-אפשר לנקוט בפעולה משפטית. עם זאת התיאוריה הרווחת ביותר בארה"ב, בעיקר בקרב חוקרי FBI וסוכנות הביון המרכזית, היא כי זלמן שפירו, היהודי הנאמן והתומך הנלהב של ישראל, העביר את האורניום לישראל כדי שלישראל תוכל להיות "הפצצה", או כפי שנהוג לכנות באנגלית את פצצת האטום - THE BOMB.

פרשת "ניומ"ק" לא הייתה האחרונה בפרשיות הביון הישראלי בארה"ב. בסוף 2007 הסתבר כי גורמי אכיפת החוק החליטו להעמיד לדין שני בכירים באיפאק (השדולה למען ישראל בוושינגטון) - האחראי על המחקר סטיב רוזן והסמנכ"ל לענייני מדיניות חוץ קיית' וייסמן. האשמה: ריגול למען ישראל. על-פי האישום נגד השניים מסתבר, כי בשנת 2004 אדם בשם לארי פרנקלין, מומחה לענייני אירן שעבד במשרדו של תת-מזכיר ההגנה האמריקני, העביר לידיהם "מסמכים מסווגים". את המידע שנכלל במסמכים אלה העבירו השניים, כפי שנטען בגיליון האישום, לידי ראש המחלקה המדינית בשגרירות ישראל בוושינגטון, נאור גילון. סוכני ה-FBI שעקבו אחר 14 פגישות בין פרנקלין לנאור גילון, דיווחו כי פרנקלין שלח לגילון מספר פקסים מסווגים הכוללים דיווח על "תוכנית גרעינית של מדינה במזרח התיכון". (הכוונה לאירן).

אחת הבעיות הקשורות בהפעלתם של סוכנים שלא אומנו באופן שיטתי למלא תפקידי ריגול היא חוסר הזהירות היסודי. חוסר הזהירות הזה, ואולי גם טיפשות, הם שהובילו ככל הנראה למעצרו של בן-עמי קדיש. באחת השיחות בין "המפעיל" יוסי יגור לבין "המרגל", אמר קדיש ליגור, בעברית, את הדברים הבאים: "אל תגיד להם דבר... אם ישאלו אותך מה היה לפני 25 שנה תגיד שאתה לא זוכר". לצערם של השניים השיחות הטלפוניות ביניהם הוקלטו בחשאי בידי סוכני FBI.

בשיחה חסרת-אחריות זו היה די חומר מרשיע כדי לעצור את קדיש, "עמיתו" של פולארד, וללבות עד לגבהים חדשים את החשדות הבסיסיים האמריקנים לגבי "הנאמנות הכפולה" של יהודים בארה"ב.