עברית חיה ובועטת בשירתו של חיים יחזקאל

שירתו של חיים יחזקאל יודעת ללהטט עם המילים, ויש בקצב שלה חן רב, כישרון וירטואוזי לצוד את המשמעויות שמעבר לנאמר, לצאת במחול עם האותיות והסיפור שמאחוריהן. ננסה לבחון את שירתו לאור ספרו האחרון ולנסות למצוא קווים לדרכו בספרו הראשון "למלוך בלילך".

בספרו של חיים יחזקאל יש שיר שתופס את כולם, ששובה את הלב, שיר שנושא את שם הספר כולו, השיר בעמוד 14:

רציתי לצאת עם העברית

הָאֱמֶת, שֶׁרָצִיתִי לָצֵאת עִם הָעִבְרִית
הִיא כָּל כָּךְ יָפָה וְשַׁבְרִירִית
אֲבָל הַסִּפּוּר קִבֵּל תַּפְנִית
כְּשֶׁגִּלִּיתִי שֶׁהָעִבְרִית פָּשׁוּט יַצְאָנִית!

בית של שיר, ואתה קולט די מהר שתיבת התהודה של השיר מספרת סיפור, סיפור רומנטי, ובה בעת סיפור של בגידה, סיפור שמעניק נופך אנושי מרטיט לקשר בין המילים.

חיים יחזקאל מחפש מילים שייצרו תקשורת, מילים שישברו את המסגרות הקיימות,
הוא חש ששירה הוא סוג של תשדורת, של פרסום. הכתיבה שלו אינה משתמשת רק
ברעיונות. אפשר לומר ששירתו של חיים יחזקאל היא כתיבה רעיונאית.

המשורר קם לצאת במחול והוא קורא בקול " רָצִיתִי לָצֵאת עִם הָעִבְרִית ".כאן חיים יחזקאל משלהטט עם העברית, עם המשמעויות השונות של הפעלים, והנה כאן הוא מהתל ומשחק בשורש י צ א – ומפיח חיים חדשים באהובתו הנחשקת, העברית.
מה משמעות הקריאה שלו "רָצִיתִי לָצֵאת עִם הָעִבְרִית"?

לכאורה מדובר בחיזור מסקרן, והעברית מקבלת דמות נשית נאהבת. אבל שירתו של חיים יחזקאל יודעת ליצור תפניות דרמטיות ולסחוף אותנו מפואנטה לפואנטה: השורות הבאות נראות כמו תיבת תהודה של פרסומת שסוחפת לכיוון אחר:

"אֲבָל הַסִּפּוּר קִבֵּל תַּפְנִית
כְּשֶׁגִּלִּיתִי שֶׁהָעִבְרִית פָּשׁוּט יַצְאָנִית!!".

לרגע הלב האמין לו שהוא כמחזר רומנטי מצא לו מאהבת, חשקה נפשו לצאת עם העברית, ממש סיפור של מאהב שרוצה לחפש בת זוג, והנה השורש מקבל ממד אחר, וכאן יודע הוא להשתמש בעברית בגווניה האחרים, בעברית כשפה רבת משמעויות, והיצר הפרסומאי שמעבר למילים סוחף אותנו לרובד אחר שיקפיץ אותנו לרובד אפל יותר של השורש 'יצא':

לצאת עמם העברית, וכאן העברית יצאנית. בהמשך חיים יחזקאל צובע את העברית בגוונים נוספים, תוך הטלת רבב בכל שלל המילים, הרי לנו גילוי וכיסוי בעברית חסרת כיסוי: "כָּל הַמִּלִּים יַצְאָנִיּוֹת!".

כמשורר הוא מלהטט בפועל 'יצא' – ומטלטל אותנו לכיוונים שונים. בהיתממות הוא מודה ומתוודה: "זֶה לֹא יָצָא מִמֶּנִּי!".

כאן המשמעות שונה: יציאה במובן של יצירה, היוולדות. נביעה. ומיד מחול המילים לוקח אותנו לרבדים שמעניקים ליציאה גוונים של סטייה, של גילוי סוד אפל:

אֲבָל לֹא הָיָה בְּזֶה שׁוּם הִגָּיוֹן
הָעִבְרִית "יָצְאָה מִזְּמַן מִן הָאָרוֹן"

כאן הלשון הרעיונאית מלהטטת במובנים השונים של הביטוי. מצד אחד אנו חשים כאן את המפלס של היחשפות נוראה שיש בה יסודות ארוטיים, ומצד שני משמע תמים יותר: העברית יוצאת מארון הספרים. משחק בין משמעויות נוגדות – מובנים מוחשיים גופניים עד גבו הארוטיקה – ובו בזמן יש לדברים מובן רוחני תרבותי.

שירה בעיקרה היא אמצעי ביטוי שבא לגלות, להאיר רבדים – ובה בעת יש בה סוג של כיסוי. לא לגלות הכל כמוכרת סחורה זולה, אלא להוביל אותנו לתחושה של סקרנות. לחפש נסתרות מעבר לשורות, לגלות אמתות בין השיטין.

האם יש דרך לגלות שירה עד תום, לחשוף כל מוצאיה ומבואיה? כאן המשורר משחק עם העברית אהובתו, והנה שהוא מיטלטל עמה בדרכים, עד שנפשנו שואלת, לאן הגעת איתה? מה התכלית? מה אומרת תיבת התהודה שלה?

ההמשך מטריף את הכול:
"אֲבָל מַה יָּצָא?
אֵין כָּל יְצִיאַת חֵרוּם, וְכָל כְּבִישׁ לְלֹא מוֹצָא "?

השאלה מחפשת הסבר לנביעת ההתרחשויות, לאן זה מוביל, מה יצא, ומכאן משחק המשורר
בנתיבי מילוט או בנתיבי הצלה – יציאת חרום, כביש ללא מוצא.

העברית של חיים יחזקאל מוקפת בסימנים ובסמלים והרבה מובנים, שיש בהם דו משמעות, רחש בחש של ניבים ומפלסי לשון שונים. חיים יחזקאל כאדריכל של נדבכי העברית מוליך אותנו ממסדרון למסדרון, מרחוב לרחוב, ממבוא לפתח יציאה.

וזו דרכו לבטא מחשבות ותחושות, כמנסה לחפש קודים שונים, מובנים שונים, וכך מחוללת העברית מחול של משמעויות,מחול של מהויות, וכל כולה חיה ובועטת, ומלהטטת על הבימה כיצור חושני.

ההמשך מוסיף לבימת ההתרחשות שפע של זרימה לשונית, העברית מופיעה באלף
דמויות: "הַכֹּל אֶצְלָהּ יְצִיאוֹת וְהוֹצָאוֹת".

והוא נסחף כעבור כמה שורות – ואנו רואים את פניה של אהובתו בכל שלל המופעים שלה, בכל מגוון האפשרויות של הפועל 'יצא'. שם הפעולה 'הוצאה' נשמע רדוד ושטחי, אבל למאהב של העברית, יש כוח לגלות את מעמקיה של הלשון:

"הוֹצָאַת-דִּבָּה
הוֹצָאָה לַהוֹרֵג
הוֹצָאָה לַפֹּעַל
הוֹצָאָה לְבַטָּלָה
הוֹצָאָה מֻכֶּרֶת
הַיְּצִיאָה הִשְׁתַּלְּטָה עַל כָּל הַמִּלִּים".

וכך העברית המחוללת לפנינו מקבלת פנים של קודש ושל חול:

"ּכְבָר בְּיוֹם שִׁשִּׁי,
כְּשֶׁהִיא מֵתָה לְעַשֵּׁן
הִיא שׁוֹאֶלֶת:
"מָתַי יוֹצֵאת שַׁבָּת?"

אנו נמצאים בלב הבימה, וחיים יחזקאל לוקח אותנו ומדליק את האורות, הדרמה בעיצומה, העברית הטהורה-הזולה-היצאנית שביקשה יחד איתנו את מוצאיה היא כוכבת חייו, הוא מבקש לדעת את סודה עד הסוף:

" הַיְּצִיאוֹת הִשְׁתַּלְּטוּ עַל כָּל בָּמָה
אֲנִי אוֹמֵר: "נַפְשִׁי יוֹצֵאת אֵלַיִךְ"
"...אבל אהבתו נתקלת באהובה קשה להשגה:
"וְהִיא: " יָצְאָה לִי הַנְּשָׁמָה!"

ובתוך מחול הזהויות והדו משמעות, דוהר השיר אל תכלית השירה, אל מטרתו של המשורר
בבואו להתקרב אל העברית

"אֲנִי כִּמְעַט "יוֹצֵא מִן הַכֵּלִים"
וְהִיא? הִיא רוֹצָה לָ"צֵאת עָלַי"

אבל הסוף נשאר פתוח, אין הוא בטוח באהבתה:
"מה כבר יֵצא לי מִזה".

חיים יחזקאל מוכיח לנו, עד כמה העברית אינה רק אותיות ומילים, אלא אוסף של יצורים חיים, אוסף של רגשות שמתנגשים זה בזה, אוסף של דמויות, שכל כולן תערובת של יחסי אנוש. חיזור, אהבה, פיתוי, תשוקה. ואל נשכח מה שרו לנו החיפושיות, כל מה שצריך זה אהבה. כשחיים יחזקאל יוצא מן העברית ואל העברית ושב מן העברית – כל חייה נגלים ונסתרים ונחשפים – והנה היא כאותה אהובת שיר השירים שמשוטטת בחוצות ונפשה חולת אהבה.

המשורר מטלטל אותה, מגלה יופייה, פושט אותה ממחלצותיה, ואתה חש את השורות של שיר השירים שבות אליך, אותה צעקה של האהובה משיר השירים: 'פשטתי שמלתי, איכה אלבשנה".

ברור לנו, שהכתיבה שלו מלהטטת במילים, אבל מעבר לכול, הוא מחפש את הסימנים, את הסמלים. כמשורר שיודע ערכן של מילים נמצא את חיים יחזקאל מחפש את ערך כלי הביטוי, שבו הוא משתמש כמשורר. בשירים רבים הוא מנסה להבין את הסמלים שמעבר למילים, וכך כרעיונאי שחי את הקצב של המילים,
הוא כותב לנו בשיר אחר:

סְמָלִים לֹא מִזְדַּקְּנִים
דַּוְקָא צוֹבְרִים כֹּחוֹת
בְּמַעֲלֵה הָרְחוֹב
נוֹשְׂאִים עַל גַּבָּם מַשָּׂא הַהִיסְטוֹרְיָה
עַל הָרַע
וְהַטּוֹב
דּוֹר וְעוֹד דּוֹר
אָבוֹת עַל בָּנִים
בְּלִי נִתּוּחִים
וּמְתִיחוּת פָּנִים
כָּל כָּךְ פְּשׁוּטֵי מַבָּע
וּבְהִירֵי חֲשִׁיבָה
מָה יָפוּ דְּגָלַיִךְ,
מוֹלֶדֶת אֲהוּבָה!

הוא מבקש את הרעיון שמעבר לסמלים, את הפֵּשר הרוחני המשמֵר את הסמלים, גם כשהם
נראים כאילו חלפו מן העולם. הוא רואה משמעים וצירופי מילים נושאים משא היסטוריה. ונפשו מייחלת ליותר: מה שחיים יחזקאל מחפש הוא קשר עם הסמל, כפי שפרסומאי רוצה לפתות אתכם לקשר עם המוצר.

הוא מחפש מילים שיישארו, שלא ייעלמו, שיטביעו חותם, מילים שיבטאו ערכים, מילים בצלם רוחני? כך הוא כותב: "בצֶלם אלוהים ברא אותם", עמוד 26.

אין פלא כאשר המשורר מבקש לחפש את העברית בפרספקטיבה שתוביל אותו לבראשית, לרגעי התהוותה, הוא שב לימי בראשית:

בּצלם אֱלוֹהִים בָּרא אותָם"
והֵם בּונים בּנייני פְּאֵר
ומטבּיעים חותָם".

שימו לב לגוונים המיוחדים של לשון השירה הזאת שמתכתבת עולם העכשיו, עם הקצב של עולם הפרסום וכוחו לטלטל מובנים, ללהטט במילים: כפי שראינו את חיים יחזקאל מנהל פרשיית אהבים עם 'העברית היצאנית' ומחולל בהנאה עם העברית 'היוצאת מן הארון' – כך אנו מוצאים דרך מבעיו שובי הלב דרך אל נשמת השפה הרעיונאית: דרך השירה הקצבית שללו, אנו חשים שיש בלשון הפרסום כוחות מיוחדים לתת למילים משמעים של קודש וחול, שמלהטטים זה עם זה:

הרי לנו מזיגה של שירה ולשון הפרסום – והתרכובת הזו יודעת להפוך את השפה לדרמה, להמחיש לפנינו תמונות. נעצור לרגע ונחשוב על קמפיינים פרסומיים - כך בפרסום "בוא לתפוס שלווה ביישובי הערבה", "הילדים טובים בלשבור ואנחנו טובים בלתקן" – הלשון התוססת יוצאת מתוך שפת הרחוב וסוחפת אותך לעבר היעדים שלה.

כפי שעשה לעברית, כפי שהציג אותנו בצורה נועזת כיצור חי, כיצור תמים-זול, כאשה טהורה-זולה, כך הוא משחק עם סמלים לאומיים אחרים. ראו נא כיצד חיים יחזקאל מטפל גם בעיר הקדושה מכולן, בירושלים: מפליא לראות כיצד באמצעות לשון בועטת וקופצנית הוא מסיר את מחלצותיה והופך אותה ליצור קרוב, חושני, ומקרב את הקוראים להווייתה החדשה:
שימו לב, מה קורה לירושלים, כאשר הוא מתקרב אליה, הוא מבקש להגיע אל מעמקי המשמעות, אל הרעיון שמעבר למותג, וכמי שרוצה לנער את החשיבה
בכל פינה שבה הוא נמצא,
הוא מבקש להסיר מחלצות, להסיר חומות
להגיע אל הפנימיות המקורית של העיר.

הוא מחפש בעיר ירושלים יסודות מקודשים מצד אחד, ירושלים הטהורה המוקפת חומה, ומצד שני, נפשו עורגת לאהוב אותה חשופה, משוחררת, ושפתיו לוחשות:
"יש ואערוג אלייך". כך הוא פותח את השיר 'ירושלים' בעמוד 45:

רָצִיתִי לִכְתֹּב לָךְ שִׁיר
וְנֶחְרַב לִי בַּיִת רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי
וְכָל יָפְיֵךְ וְעִצְּבוֹנֵךְ שְׁזוּרִים בּוֹ
כְּמוֹ חוּט הַשָּׁנִי

יֵשׁ וְאֶעֱרֹג אֵלַיִךְ
אַתְּ הִקַּפְתְּ עַצְמֵךְ בְּחוֹמָה
וּכְשֶׁאַגִּיעַ אֶל מְבוֹאוֹת שְׁעָרַיִךְ
אֵין לָךְ, וְלוּ אַחַת דּוֹמָה.

אבל מעבר ליופי ולעיצבון המוקפים חומה, הוא מבקש לחשוף את יופייה, להוציא אותה מן המסתָרים:

כְּתָרִים שֶׁל זָהָב אֶקְשֹׁר לָךְ
שֶׁאַתְּ מְיֻחֶדֶת בְמִינָהּ
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ מְשֻׁחְרֶרֶת
אַךְ שָׁמַרְתְּ עַל עִקָּרֵי אֱמוּנָה.


ההיסטוריה שלה לא קלה, בית ראשון ובית שני, נותרים כמעמסה של דורות, ומצד שני, זו מאפורה לאשה שהיו לה בעבר שני בתים, שני מפלסי חיים. המשורר מבקש לבנות איתה בית חדש, בלי כל הכובד של תקופותיה הקודמות:

לִבֵּךְ, כָּךְ אוֹמְרִים, מֵאֶבֶן,
אֶבֶן שֶׁנִּסְתֶּרֶת דַּרְכָּהּ
וְאַתְּ, אֶת כֻּלָּם כּוֹאֶבֶת
וְתַמְתִּיקִי לָהֶם בְּרָכָה.

רָצִיתִי לִכְתֹּב לָךְ שִׁיר
עִם אֹפִי קְצָת אִישִׁי
וּבְיוֹם שֶׁאֶעֱשֶׂה זֹאת
אַתְחִיל מִבַּיִת שְׁלִישִׁי.

כמי שמבקש לפתות את העברית - למשוך את הקוראים למחוז החלומות שלו, הוא מחפש בירושלים סימני אהבה, סימני התקרבות, ובעיניו ירושלים היא מותג שכל חפצו הוא להאדיר אותו, לחשוף אותו, להפוך אותו למותג אהוב, ולתת לקשר ממד אישי: ירושלים שתהיה שלו, שתבנה איתו בית שלישי.

כרעיונאי המבקש את החדש, את הדבר הבא, הוא כבר לוקח את ירושלים קדימה,
הוא מבקש את ירושלים החדשה, את הבית השלישי.

ובעמוד 60 - בשיר 'הַבלוּת' - הוא מגדיל לעשות, ונותן לקרוסלה הלשונית לקשור בין המילים, כדי 'ברית מילים' - והנה אנו מוצאים כאן הונאה רודפת הנאה, וכל זה מוביל אל המרדף שלו אחר האהבה,העברית סוחפת אותו לאותה עברית יצאנית, לאותה קדושה שיש בה ניצוץ של קדֵשה, שיש בה משמעות מצד אחד, והבלוּת של הבל מצד שני וכך הוא מסיים את השיר.

"לאהֹב אשה
הַבלוּת קדוֹשה".

אפשר להוסיף התייחסויות שונות לגבי התובנות ששואב חיים יחזקאל מן השפה העברית: ראו לדוגמה את הקשר בין הנאה להונאה בשיר הפותח במלים: "אין שום הצדקה מעבר לטבע/ כל השאר הבלים"..הטבע מנציח את עצמו בלבד באמצעות תעלולי הנאה, ואנו רואים זאת גם בשיר "סוכנת טבע" (הבחורה היפה כמעודדת המשכיות).

גם בספרו הראשון "למלוך בלילך" יש שירים שמנסים לחולל את המילים, ולשחק עם העברית,להלן דוגמה מובהקת:
שיר אהבה למורה ללשון
המשיכי לשמור על גזרה נאה
אני אהיה בבניין התפעל
למרות שמצבי לא מי יודע מה
(סתם בינוני פועל)
שהאהבה תהיה נושא נשוא ומושא
(אני בעיקר רוצה להיות מושא)

וראו נא כיצד השיר מסתיים ונוגע גם בבעיות ההטעמה של המילים, מלעיל ומלרע, ללמדנו שניקוד והטעמת מילים נוגעים באהבה, לא רק כללי התחביר, גם הגיית ההברות. הרי לנו דרך להבין את עולם הרגשות בצורה מקורית:

ולא צריך יקירתי תיאור מקום
לאן שלא נסע
מלות יחס-דגש חזק
לא ביקשתי משהו בתמורה
אני רץ אליך (בבניין קל)-במהירות הבזק
ומרגיש כלפייך בעיקר במלרע

חיים יחזקאל יודע לשלב בין עולם הפרסום לבין עולם הסטטוסים והרשתות החברתיות, ויש
לו אפילו העזה לגרור את אברהם אבינו והמקרא הקדוש למעמד של 'סלפי':

אברהם והמלאכים

אַבְרָהָם מְחַכֶּה פֶּתַח הָאֹהֶל לָאוֹרְחִים
וּבְסֵתֶר לִבּוֹ מִשְׁתּוֹקֵק לְסֶלְפִי (בְּצַלְּמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ) עִם שְׁלוֹשָׁה מַלְאָכִים.
וְהִנֵּה כְּשֶׁהֵם בָּאִים אַבְרָהָם קַד קִדָּה
וְשָׂרָה מְצַלֶּמֶת מֵהַצָּד, כֻּלָּהּ אוֹמֶרֶת תּוֹדָה
אַבְרָהָם מְסַמֵּן לְשָׂרָה שֶׁטֶּרֶם אֶת הַמַּלְאָכִים תַּכִּיר
תְּצַלֵּם אֶת הַתַּבְשִׁיל שֶׁל הַבָּקָר
כְּדֵי שֶׁיּוֹפִיעַ עוֹד הַיּוֹם עַל הַקִּיר!

לפנינו שירים שיודעים לשווק את המילים, ללהטט בהן, לקחת את כל נכסי העברית וליצור שרשרת דורות: כל אוצרות הרוח של הרוח היהודית, של הלשון העברית, עד כדי שילוב מרתק בין סיפורי בראשית לימינו אנו, לאמצעי הביטוי הדיגיטליים, לעברית של הרשתות החברתיות.

יש בסגנון כתיבתו דרך מיוחדת לקרב בין מפלסי עברית לאורך הדורות, בין נדבכי היסטוריה שונים, ואולי יש בכך לקרב את הדור הצעיר לשירה: חיים מנסה להבין באמצעות להטוטי השפה את העולם, להבין כיצד הוא תופס את העולם, ובדרך הוא מפזר לנו סימני דרך, סימני אהבה.

• חיים יחזקאל, "רציתי לצאת עם העברית", הוצאת פיוטית, 86 עמ', 2016.