ילד להורים אנאלפביתים

"החיים באום אל פאחם הפכו בעבורי לסיוט. אינני יכול להמשיך ולחיות בעיר זו, שבה האלימות גוברת, כאשר הירי היומיומי בלילה והעומס האדיר בתנועת המכוניות בסמטאותיה הופכים את החיים בה לבלתי נסבלים. תוסיף לכך גם את הניהול העירוני הנגוע בשחיתות, את בעיות התברואה עם ערימות האשפה המתגוללות בצדי הכבישים והתמונה המושלמת הזו מביישת כל בר דעת תרבותי. לצערי, העיר הזו נתונה למעשה בשליטה של מיליציות מזויינות והמשטרה והעירייה אינן עושות דיים על-מנת למגר את תופעות השחיתות הללו, למרות שיש להם את כל הכלים לכך. ולכן, באחרונה עברתי מכאן לכפר קטן לא רחוק משם". את הדברים הללו אומר לי ד"ר מוחמד מחאג'נה, יליד העיר, שצבר כעשרים שנות לימוד באקדמיה הישראלית, דוקטור בחקלאות ובעל תואר שני במשפטים, איש שיווק בעולם התרופות בעברו, שמכהן גם כיו"ר המרכז אל-זהראוי למחקר ופיתוח בכפר קרע שבמשולש, ומעביר עתה סדנאות לגמילה מעישון וסמים בשירותי בריאות כללית.

מוחמד מחאג'נה-תלס נולד באום אל פאחם ב-27.3.1963 לאביו עבד אל רחמן, שנולד ב-1924 ונפטר ב-1998 בגיל 75 ולאמו נפיסה, שנפטרה ב-2009 בגיל 82. המשפחה הייתה חסרת אמצעים וענייה, הרבה יותר מהעוני הסטנדרטי בזמנו, וגדלו בה 12 ילדים: ששה בנים ושש בנות. האב נתקל בקשיי פרנסה לאורך כל חייו ובמיוחד בתקופת המנדט. כילד בן עשר האב היה רועה את הצאן למשפחה אמידה תמורת מנת חלב של יום ששי שהתקבל מהצאן. מאוחר יותר אביו חסן, העסיקו בעיבוד אדמה שנרשמה לבסוף כבעלות של 12 דונם על שמו, על שם אחיו ועל שם ארבע אחיותיו. אחת האחיות ספיה התחתנה והיגרה עם בעלה בשנת 1948 לירדן, התגלתה כעבור כ-20 שנות היעדרות במחנה הפליטים של ג'נין, לאחר כיבוש הגדה המערבית על-ידי צה"ל (לא שבה לארץ ונפטרה במחנה ג'נין). מנהל המקרקעין החליט שחלקתה באדמה תיחשב כרכוש נעדרים בשליטת המדינה. שאר החלקות של האחיות נרכשו על-ידי האב, עבד אל רחמן.

ד"ר מוחמד מחאג'נה מספר לי היום, כי הוריו חיו בשנות החמישים והששים של המאה שעברה בתנאים תת-אנושיים והיו אנאלפביתים. הם נישאו במה שנקרא, נישואי חליפין": אימא של מוחמד ומשפחת אביה חיו במערה באזור "עין אל-זתונה", אגב, המערה קיימת עד היום והיא נמצאת במרחק כ-100 מטר מכביש 65. סבו חוסיין (אבא של אמו) התאלמן מרעייתו סלחה שנפטרה בעת לידת בנה התינוק יוסוף (שהוא דודו של מוחמד) אחרי לידתה הששית כאשר אמו נפיסה לא השלימה עדיין את גיל 9 שנים. חוסין הסבא החליט לאחר כחמש שנים לשאת אישה צעירה, בגילה של בתו (אמו של מוחמד) ואחיה של אשתו הצעירה (אביו), כך אמר, יינשא לבתו. "וכך", אומר מוחמד, "אמי נישאה לאבי בגיל 14. יוסוף התינוק ינק חלב מ-17 נשים. אמי תפקדה כעקרת בית ועבדה גם בקציר, גם באיסוף תבואה ועצים, גם בבישול, ודאגה להביא מים מהבאר לפני צאת השחר ואספה עצים לבישול ולחימום מהשדות.

רעב ודיכוי

משנת הקמת המדינה ועד שנת 1967 הוטל על הכפרים הערביים משטר צבאי. אנשים לא יכלו לצאת מחוץ לכפר ולהתפרנס, אך היו כאלה שמצאו להם פתרון: הם הסתתרו לדוגמה בתוך ערימות קש שהובלו על-ידי משאיות. לדבריהם, הם סבלו מרעב ומדיכוי, כאילו שחיו בימי
הבינייםֱ!.

בתוך כך, אומר מוחמד, אמי עבדה קשה בעיבוד האדמה ובפרנסת המשפחה, כי אבי לא הצליח לעבוד בצורה מסודרת בגלל המשטר הצבאי. עם ביטול המשטר הצבאי הוא הועסק כפועל פשוט ב"סולל בונה", השתכר שכר מינימום השווה היום לכ-500 דולר, עד צאתו לגמלאות. ואז, אנחנו הילדים נאלצנו לפרנס את עצמנו בדרכים שונות. הייתי בן שבע ובשדה שלנו, שהשתרע על שטח של 6 דונמים גדלו תאנים, שקטפנו בשעה חמש בבוקר ומכרנו לפני שהלכנו לבית הספר. כל אחד מאתנו נטל סיר, מילא אותו בין קילו לשני קילו תאנים. כך למשל, דפקתי על דלתות בתי השכנים ושאלתי את האישה שהערתי אותה אם ברצונה לקנות תאנים. ההצלחה הייתה: "יום כן ויום לא". בעונת הזיתים חיפשנו בשדות זרים לאחר הקטיף, את שאריות הזיתים שנותרו על האדמה וזאת כשעתיים לפני הליכתנו לבית הספר. סבל נוסף בילדות - אחד הסוחרים נהג להביא לביתנו לבקשת אמי משאית גדולה של שקים גדולים ובהם שקדים. באמצעות פטישים פיצחנו את קליפות השקדים מהבוקר ועד הלילה ללא הפסקה. אימא נהגה לעשות תחרות בינינו, מי יצליח לפצח כמות גדולה שנמדדת בדליים. כעבור שבועיים שלושה, בסיום הסרת הקליפות, הסוחר היה חוזר אלינו ומשלם בכסף של היום, כחצי שקל לקילו מקולף, ומוריד לנו כמות חדשה של שקדים!.

בכל עונה הייתה לנו משימה: כמו למשל, קצירת עשבים מהפרדסים, ייבושם ואכסונם לצורך מזון ל-5-10 כבשים שהיו ברשות המשפחה. בנוסף, יצאנו איתם גם למרעה. במשחקי ילדות ראה אבי בזבוז זמן ואז גם לא היה מגיע לנו אוכל. כששיחקנו בכדור העשוי בזמנו מפלסטיק, היה נוטל את הכדור קורע אותו ואנחנו "קיבלנו על הראש". הוא היה איש עצבני. כאמור, שני ההורים לא למדו כלל למרות רצונם ללמוד בילדותם, אלא שהסבים אסרו עליהם. כך, סבי מצד אמי אמר לה: בושה לבנות ללמוד. ואז אמי הייתה הולכת אל אחת הכיתות שאחיה למד בה, מתבוננת מבחוץ מבעד לחלון ומקשיבה למה שנאמר בכיתה ומרגישה מרירות ועצב שאינה יכולה להשתלב בלימוד הקריאה והכתיבה. עם זאת אימא הייתה פקחית עם הרבה מוטיבציה וחוכמת חיים".

מוחמד מחאג'נה, בכל תקופת ילדותו, היה עסוק, כאמור, בהישרדות ובפרנסת המשפחה עם שאר אחיו ואחיותיו. הוא חווה אלימות מילולית מצד אמו ואלימות פיזית מצד אביו שהתבטאה במכות לפי מצב רוחו של האב או לפעמים על סתם מעשה שנעשה בטעות.

הוא מספר בעצב: "היה לנו קשה לקבל מה שילדים בגילנו קיבלו הן בלבוש והן בדמי כיס. הרגשתי מושפל בבית ובבית הספר עם רגשי נחיתות וגם חשתי ביחס עוין מצד חלק מהמורים. כך למשל, כינו אותי בכינויי גנאי: 'אתה הבן של נפיסה', כאילו שם לא מכובד או פרימיטיבי. הוריי היו בגילאים של סבים. הרגשתי שהם מאוד מבוגרים ומנודים מן החברה בהשוואה לילדים שהוריהם היו צעירים יותר. כשראיתי לפעמים את אמי ברחוב נושאת על ראשה שני ארגזי ירקות חצי רקובים שהיו מיועדים כמזון לעיזים שלנו, כך מסבירה לירקנים, ולמעשה אנחנו אכלנו אותם - התביישתי וחשתי השפלה. מצד אמי לא זכיתי לכבוד ולחמימות. היא הייתה אלימה כלפיי מבחינה מילולית וגם אבי האלים, כאמור, הפליא בי את מכותיו. פחדתי ממנו מאוד והרגשתי מאוד נוח כשלא היה בבית. הוריי לא היו מודעים לכך שבילדותי לא זכיתי מהם לאהבה, לחמימות ולחמלה שלא היו במודע מבחינתם, כי הם עצמם לא קיבלו זאת מצד הוריהם. עם זאת יצא להם שם טוב בקרב תושבי הכפר והקרובים בשל מתן כבוד מיוחד לאורחים. כשבא אלינו אורח היו מפנקים אותו בהגשת פירות טריים, וזה היה כבוד גדול, בעוד שאנחנו הילדים לא זכינו לאכול פירות כאלה. התבקשנו לקנות לאורח מעט בננות, תפוחים, תפוזים ומנדרינות וכשהאורח הלך - קפצנו על הפירות כמו חיות טרף נוכח גערות אמי. חשתי רגשי נחיתות בבית".

אתה "העיוור"

"הייתה לי בעיה בראייה עקב הזנחת ההורים: רק בגיל 11 חודשים, השכיבו אותי הוריי במיטת ברזל ללא כרית לראשי, זאת אולי בגלל חוסר תשומת לב או הזנחה. כתינוק אקטיבי, הטחתי את ראשי בברזלי המיטה וכתוצאה מהמכה שקיבלתי בראש נוצר בעיניי לחץ תוך עיני. בבית הספר היה קשה לי לראות מה כתוב על הלוח וזה ליווה אותי כל הדרך הארוכה שלי באקדמיה, הוריי לא ידעו ולא עקבו אחר התפתחותי וההידרדרות במצב הראיה והבריאות. בכיתה סבלתי כל הזמן ועד היום. אם לא ישבתי בשורה הראשונה - לא ראיתי את מה שנכתב בלוח. גם המורים לא ידעו על מצבי המדויק והיו אומרים לי: 'אתה העיוור', כמו קללה, 'לך מכאן עיוור'. חשתי, כאמור, עצבות ועויינות בבית, וגם בבית הספר מצד חלק מהתלמידים והמורים. בשנים האחרונות עברתי ניתוחים בשתי עיניי שהצליחו חלקית, וכך נותרה לי בעיה בראייה ממנה אני סובל עד היום.

בכתה ב', ממשיך לספר מוחמד, הפציעה קרן אור בחיי. למדתי עם עולא, ילדה יפה, חכמה, שהצטיינה מאוד בלימודיה והפליאה בידיעותיה בכתה ושמה הפך לשם דבר בכל בית הספר. למדתי אתה עד כיתה ט'. היא שימשה לי מודל להשראה וחיקוי. אהבתי אותה בצורה שלא ניתן לתאר. ממש אהבה אלוהית. כל גופי רעד בשעה שהתבוננתי בה, או כאשר הסתכלה בי עם חיוכה. שרר ביני לבינה כבוד הדדי ורק בזכות חיוכה המדהים קיבלתי אנרגיות חיוביות ואין סופיות. למדתי להכיר ביכולתי להתמודד עם כל הקשיים שעמדו בפני מצד משפחתי, מהחברה ומבית הספר.

בכתה ו' עשיתי "סוויץ" והפכתי לאחד התלמידים המצטיינים בכתה וזאת בהשראת אותה ילדה. מאז, החלטתי שעלי להצטיין בלימודים שישמשו בידי כלי להילחם על כבודי האבוד וישותי. מתוך כאב ונחישות רציתי לשים את עצמי על המפה ולהראות לכולם שיש בידי האפשרות להגיע הרבה יותר רחוק מאותם אנשים, שהנחילו לי דימוי עצמי נמוך ותחושה של הזנחה והשפלה וממה שציפו ממני. במהלך הזמן הפכתי לתלמיד המצטיין בכתה עד סוף התיכון". מוחמד מחאג'נה חש פרידה קשה כשעולא הילדה היפה עוזבת את התיכון בכתה ט' ועוברת ללמוד בעפולה. עובדה זו אינה פוגעת במוטיבציה שלו לסיים את התיכון בהצטיינות, לקבל תעודת בגרות, ולהיות היחיד מבין 12 אחיו שלמד עד סוף התיכון.

"לאחר הצלחתי זו, מציין מוחמד, אבי היה גאה בי. כשהיה מבקר בבית הספר, המורים אמרו לו: הבן שלך זהב. הוא ראה בי את התגשמות חלומו שאלמד ואהיה מורה, תפקיד מכובד ביותר מבחינת המעמד בכפרים הערביים דאז".

לחץ נפשי

במשך שנה, עובד מוחמד בעבודות מזדמנות ובבניין על-מנת לחסוך כסף, ואחר כך לומד את מקצוע הסיעוד בבית חולים "אסף הרופא", שלוחה חדשה במינה של אוניברסיטת ירושלים. יומיים בשבוע לומד ב"בית החולים הדסה". כעבור שנה הוא רואה שתחום זה אינו מעניין אותו מספיק ואז ממשיך לעבוד בחדר ניתוח באותו בית חולים במשך כשנתיים. מוחמד משתלם במקצוע, נעזר בצוות העובדים הבכירים ועובד כעוזר מרדים עצמאי. מקבל את החולים בחדר הקבלה, מגלח אותם מכין את כל מערך הציוד ומרכיבי החומר שהמרדים זקוק לו ומסתובב בחדר להגשת עזרה. להוריו, הוא אינו מגלה שהפסיק ללמוד, כי בעיניהם יחשב הדבר ככישלון אישי ומבייש. במהלך עבודתו עושה תורנויות רבות דבר שגורם לו ללחץ נפשי ולמריטת עצבים. גם המעבר מהחברה השמרנית, הכפרית מזרחית לחברה היהודית מערבית, היה קשה בעבורו בתחילה. הוא חש מעט בעויינות, בגזענות ובתחושת אי-נוחות כאיש מופנם וביישן שלא ידע ליצור קשר נורמלי עם אדם פנים אל פנים. לוקח לו זמן להפנים וליצור קשרים נאותים עם עמיתיו היהודים. עולא הילדה שלמדה אתו ושהעניקה לו השראה, עומדת כל העת לנגד עיניו, ובעודו נזכר בה עומדות דמעות בעיניו. עד היום אוהב אותה וחולם עליה אבל היא בחיים לא ידעה על כך. לדבריו, היא הערבייה הראשונה בארץ שסיימה תואר בראיית חשבון, נישאה לבחור פלשתיני מרמאללה שעבד בארה"ב ועברה להתגורר עמו. השתלבה בעמותה הדואגת למהגרים ערביים ואומרים עליה שהצליחה לגייס סכום מכובד של מיליוני דולרים ממדינות המפרץ הערבי. בקיצור הגיעה להישגים לתפארת.

ד"ר מחאג'נה מחליט ב-1984 ללמוד חקלאות. בשנה הראשונה לומד באוניברסיטה העברית בירושלים בגבעת רם, ובשנה השנייה לומד בפקולטה לחקלאות ברחובות המשתייכת לאוניברסיטה העברית. ב-1987 מקבל תואר ראשון בחקלאות ברחובות במחלקת בעלי החיים ולומד בהמשך לתואר שני אצל פרופ' חיים תגרי, בעל שם עולמי בגידול בעלי חיים במשק. במסגרת לימודיו לתואר השני הוא מצליח במחקר ניסויי לפתור את בעיית הרעלת הנחושת בכבשים על-ידי הוספת המרכיב "מוליפדן" המחליף את הנחושת המצטברת בכבד והמופרשת עם הטלת השתן (הנקראת אצל בני אדם מחלת וילסון).

את תואר הדוקטורט במחלקת בעלי החיים עושה מוחמד בהמשך הקריירה המדעית אצל פרופ' ישראל ניר ז"ל בנושא גידול עופות לבשר, במטרה לקצר את מחזור הגידול של העוף במשקל 2.200 קילוגרם הנמשך 42 יום, ביום אחד, על-ידי התאמת המזון לשינוי הגנטי של העופות הנוצר במחקר מקביל בארה"ב. תוך כדי המחקר הספיק החוקר ד"ר מחאג'נה לפרסם ששה מאמרים בעיתונות מדעית עולמית ראויה בנושא בדיקת היכולת לקצר את חיי המחזור של העופות בכלים התנהגותיים ותזונתיים.

בזכות ההשראה והאהבה העילאית המשיך מוחמד את דרכו בנחישות ובמוטיבציה מיוחדת במינה, נהג לשמוע מדי יום שירי אהבה של זמרים כמו אום כולתום, פריד אלאטרש ואחרים. כאשר השיר היה גורם לו התפעלות - עיניו היו דומעות מרוב געגועים לאהובתו האגדית. כך למשל, הוא מציין, בין היתר, שיר של פריד אל אטרש שבו נאמר: "גורלי נקבע בדמי ובדמעות עיניי, זהו סיפור אהבתי, סיפור ארוך..."

בעיות תעסוקה

ב-1989 נישא מוחמד לרעייתו מגדולין ולזוג חמישה ילדים. ב-1996 סיים את התואר השלישי והייתה זו גאוות אביו וחלומו של מוחמד, כאשר הוא ואביו ושני ילדיו מוזמנים לטקס הענקת התעודה בנוכחות שר בממשלה. עם זאת, הוא אינו מצליח להשתלב בשוק העבודה בהתאם לכישוריו. אף מועצה או בית ספר ערבי לא נענו לפניותיו ולא ניתנה לו ההזדמנות לבוא וללמד אצלם. להוציא את בית ספר כדורי, בו התקבל בתחילה, אך עבודתו בוטלה בגלל מוצאו הערבי... בית הספר התיכון ברהט נכון היה לקלוט אותו לעבודה.

מוחמד הדוקטור, מתוך אילוץ, עובד בעבודות מזדמנות בבניין יחד עם אחיו. הוא מחליט יחד עם חברו, שהיה הערבי הראשון שסיים את לימודיו בהנדסה אווירית בטכניון ושגם הוא עבד בעבודות מזדמנות לפנות אל התקשורת ולהעלות בפניה את בעיות התעסוקה של האקדמאים הערביים. בעקבות כתבה שפורסמה עליהם בטלוויזיה - מתקשר אליו איש עסקים ישראלי, שחי ברוסיה ומציע לו, כמומחה חקלאי, לנהל את הקולחוז שרכש באחרונה ברוסיה.

ד"ר מוחמד מחאג'נה מספר: "זו הייתה חוויה מרגשת עבורי. ניהלתי את הקולחוז שנרכש במחיר של 4 מיליון דולרים ושכלל 50 אלף ראשי תרנגולי הודו, מפעל לייצור נקניקיות, מפעל לייצור ניילון וכן מדגרה ושטחי גידולי שדה של תירס. במקום, היה מבנה ישן שהתחלתי בשיפוצו על-מנת להכינו למכון תערובת. למדתי את כל הבעיות שהיו בשטח. ניהלתי את הקולחוז במשך ארבעה חודשים שבמהלכם גיליתי זיוף מצד הדירקטור הזקן הוותיק של הקולחוז בעת הכנת התערובות, שגרם לבעלים נזק רב. הדירקטור שכעס על הגילוי היה קשור עם ה"מאפיה", בתקופה בה המשטר מעורער והביטחון האישי בסכנה, והחלטתי להימלט משם. כשחזרתי לישראל, עבדתי כמתרגם לקבוצות שהגיעו בעיקר ממצריים ללימוד הדרכה חקלאית ב'סינטקו' אגף החוץ של משרד החקלאות. הפעילות התקיימה בקיבוץ ברור חייל בדרום. בהמשך, עמדו בפניו שתי אופציות: להיות מורה ברהט או לקבל את הצעתה של חברת התרופות "פרומדיקו" ולהיות איש השיווק שלהם בשטחים מג'נין ועד חברון כולל מזרח ירושלים. בחרתי בהצעה השנייה ועבדתי בחברה זו שלוש שנים עד שנת 2000. "פרומדיקו" נתנה שירות לחברות זרות כולל ל"פייזר". חברת התרופות "פייזר" פתחה בארץ סניף והחליטה לשווק בעצמה את מוצריה. במעבר עובדים מ"פרומדיקו" לפייזר ולאחר בחינות, נבחרתי להיות נציגה של חברת פייזר, שהיא מספר 1 בעולם, בשטחים מג'נין ועד לחברון. ביקרתי בבתי חולים ובמרפאות ונפגשתי עם רופאים. לאור הצלחות רבות זכיתי בבונוסים שכללו משכורות נוספות, מתנות נדיבות וטיולים ברחבי עולם".

משהו ייחודי

ב-2003, במהלך עבודתו ב"פייזר", ד"ר מוחמד מתחיל ללמוד משפטים וגישור בקריית אונו, במשך שלוש שנים רצופות מארבע אחר-הצהריים ועד עשר בלילה, ומקבל תואר ראשון במשפטים בהצטיינות. ב-2007 הוא מקבל תואר שני במשפט ובריאות. "הדבר לא סיפק אותי", מדגיש מוחמד ומוסיף: "רציתי לעשות משהו ייחודי שלא נעשה עד כה והוא מחקר השוואתי בין המשפט המוסלמי לבין המשפט הישראלי בסוגיית ההגנה העצמית. הייתה זו עבודה מרתקת ובמחקר חשפתי לראשונה באקדמיה הישראלית את המשפט המוסלמי הפלילי ביחס למשפט הישראלי, שהוא תערובת של משפט אנגלי, גרמני ועברי. אני סבור, שזו העבודה החשובה ביותר שעשיתי בחיי, שבה הוכחתי את היכולת והעוצמה של המשפט המוסלמי ויתרונותיו על המשפט הישראלי והכל על סמך הקוראן ופסקי ההלכה באופן פרקטי בארבעת האסכולות באיסלאם. בניגוד לכך,, המשפט הישראלי עדיין נמצא במסגרת אקדמית ולא בפרקטיקה".
ההשראה של המחקר הזה נבעה מהיותו היו"ר של עמותת אל-זהראוי במשך 12 שנים ועד היום. עמותה שהתעסקה בתרבות האיסלאם ובהיסטוריה של המדע.

16 שנים עבד מוחמד ב"פייזר", מתוכם 10 שנים התמחה ועסק מטעם החברה במתן הדרכות והרצאות בנושא הגמילה מעישון, לרופאים, לאימאמים - אנשי הדת של המסגדים בכל הארץ, למורים ותלמידים בבתי ספר ולקהל הרחב וזאת לאחר שעבר הכשרה מתאימה בטכניון. גם היום הוא ממשיך בהרצאותיו בנושא זה מטעם קופת החולים, ומפעיל סדנאות לגמילה מעישון. בנוסף הקים עם עוד חברים עמותה העוסקת במלחמה בעישון וסמים הנקראת: "העמותה הערבית למניעה וגמילה מעישון".

לפני שלוש שנים למד באוניברסיטת ביר זית שבשטחים, המצטיינת במורים מעולים שחלקם מכהנים בבתי משפט - משפט מוסלמי, המקנה לו דיפלומה לגשת למבחן ולהיות שופט בבית דין שרעי.

"היום, מסכם ד"ר מחאג'נה, אותם אנשים שהתייחסו אליי בעבר בזלזול מתייחסים אליי בכבוד רב למרות שהדבר כבר אינו נוגע לי. ד"ר מוחמד מצהיר: "מבחינתי יישמתי את חלומי ואת חלומו של אבי שהיה גאה בי מאוד בטקס המרשים של חלוקת תעודת הדוקטורט שקיבלתי באוניברסיטה העברית בגבעת רם. הרגשתי שסגרתי אתו מעגל. צברתי באקדמיה הישראלית עשרים שנות לימוד ועתה אני מרגיש שיכול להתמודד עם כל ישראלי ערבי או יהודי שהגיע לרמתי מבחינת ההשכלה והידע שצברתי, עם כל הצניעות.

אני מקווה להעביר את הידע שרכשתי בזכות עצמי לדור החדש ולהגביר ככל האפשר את אהבת המורשת והמדע בקרב בני הנוער, בעיקר במקום שבו אני מדריך תלמידים בגן המדעי הקיים במרכז המדע במשולש".