תמונה קבוצתית של סופרים עם מילים

מאז הקמת מדינת ישראל, אנו חווים את המעבר מן הספרות העברית שנוצרה במשך הדורות ובין הספרות העברית החדשה שנוצרת כאן בארץ. הספרות העברית עברה תמורות שונות במהלך חייו של העם היהודי בתפוצותיו, והתמורה הגדולה ביותר חלה עם המעבר ממצב של עם גולֶה לעם ריבון על גורלו ויושב בארץ מולדתו.

המהפך החשוב ביותר שחל אז הוא תחיית הלשון העברית כלשון דיבור. במשך דורות התקיימה העברית בעיקר כלשון תרבות, ולא הייתה בשימוש בחיים היומיומיים. השד"רים שהגיעו לקהילות לאסוף תרומות עבור היישוב בארץ ישראל אומנם מצאו שפה משותפת באמצעות היאחזות בפסוקים ובזכרי לשון מן המקורות, אך אין זו עברית מדוברת יומיומית. הציונות יצרה את המהפך: שיבת ציון הייתה מלווה בשיבה לארץ הקדומה ולשפה הקדומה: העברית.

בתקופת ההשכלה והמודרניזציה בחברה היהודית, התרחב העניין בתרבות היהודית לדורותיה ובשפה העברית. התפתחה עיתונות עברית וגם ספרות עברית, שאינה רק ספרות דתית אמונית. נטענת הטענה לא פעם שהספרות העברית הקדימה את הציונות כתנועה לאומית, והיא בישרה את ניצני התחייה הלאומית. כך למשל הספר "אהבת ציון" של אברהם מאפו, שנכתב בעברית תנ"כית, שהקדים את "מדינת היהודים" ואת התנועה הציונית. כלומר: יש קשר הדוק בין התפתחות הספרות העברית בתקופת ההשכלה והמעבר לספרות הישראלית (שנות היישוב, והמהלך החדש שנוצר עם הקמת המדינה) ובין התפתחות התנועה הלאומית היהודית: הציונות.

איילה לילי מוזס הציבה לעצמה אתגר בשנת השבעים למדינת ישראל לתת "שיקוף של מצב הספרות בישראל, באמצעות מבחר של יצירות שנכתבו החל מקום המדינה ועם היום", והיא מגדירה זאת: "אסופה זו טומנת בחובה מנעד רחב ומגוון של זהויות, המקיפות זהות ישראלית, יהודית ואנושית- אוניברסלית" (13). הדגש של האנתולוגיה אינו רק יהודי: הרצון הוא להציג את העברית כשפה של הישראלים כולם: יהודים- חילוניים ודתיים גם יחד, אך גם בני מיעוטים ( מוסלמים, נוצרים דרוזים וכיו"ב), וגם חרדים שאינם בהכרח ציונים. ברב שיח הזה בין הזהויות השונות טמון הסיכוי של העברית להיות השפה המחברת את כולם.

האנתולוגיה רחבה ומקיפה מאוד (895 עמודים) מתוך ניסיון לתת ביטוי לקולות השונים בספרות העברית היום, בלי מחויבות לקליקות ספרותיות או לבעלי מאה שניסו לקבוע בשנים האחרונות קאנון של יצירות עבריות על-פי שיקול דעתם. זו העזה להציב יעד של הבאת פסיפס הזהויות וגם לעמוד ביעד הזה. התפיסה של מוזס היא רחבה ופלוראליסטית, גם אם יש בבחירה שלה טעם אישי ושיקולים חברתיים. זה ייחודי לתת לכותב לבחור את היצירה שתהיה הראי של יצירתו באנתולוגיה זו.

על-פי הכתוב בעטיפה האחורית, "מוזס מנהלת בית ספר ללימוד מקוון של השפה העברית, שחרת על דגלו את לימוד התרבות כמרכיב חשוב בלימוד השפה". המניע מלכתחילה של הפקת המקראה היה חינוכי, והמקראה תשמש כלי חשוב ללימוד השפה העברית והתרבות העברית במוסדות לימוד. בצד המניע הדידקטי, נעשה ניסיון להקנות באמצעות המקראה חלון הצצה לפסיפס הזהויות של מדינת ישראל באמצעות היכרות עם יצירות בשירה ובפרוזה.

כדי להקל על התמצאות באנתולוגיה צורפו מפתחות (אינדקסים) שונים: מפתח לפי נושאים ומפתח לפי שמות הסופרים ושמות היצירות. נכלל גם מפתח שמות ומקומות המופיעים ביצירות. במגוון היוצרים נכללו גם יוצרים בני מיעוטים ולא רק סופרים יהודים.

לאנתולוגיה צורף גם ניתוח סטטיסטי ל-165 הכותבים הנכללים בקובץ, ולדברי העורכת: "גילינו כי היא מהווה פסיפס ישראלי עשיר ורב-צבעים. ניכר כי בדורות הכותבים המבוגרים יותר קיים רוב גברי מובהק בקרב הכותבים, אך היחסים המספריים בין המינים הולכים ומתאזנים". היא מביאה בניתוח עוד אבחנות, אך האבחנה שהועלתה אכן מצביעה על-כניסה הולכת ומתרחבת של נשים בכל סוגות הכתיבה היום.

באופן סמלי, היצירה הפותחת את האנתולוגיה מבטאת את הערך החשוב של רציפות הדורות בתרבות היהודית, בזהות היהודית: הסיפור נקרא "איש יהודי" מאת הסופר אהרן מגד. הסופר כותב על דמותו של אביו: "עכשיו שאני בא לביתו ועומד לפני ארון ספריו, דומה נשמתו צרורה בהם. אלה הספרים שספגו נשימתו, מאור-עיניו. שקרא בהם חזור וקרוא, ושנה ועיין, וטיפחם וקידשם. עומדים הם זה סמוך לזה, מדף מעל למדף, מדור בצד מדור, אין יתר בהם ואין יוצא- דופן. עולם שלם, שהרמוניה בו. הרבה יותר מכ"ד ספרים הכניסו לביתו ומהומה לא הכניס לביתו. שלא כמו אצלנו, שמריבה ביניהם, וזול ויקר יחד. בניין אבני גזית שהוא דעת התורה ודעת הארץ, ואהבת לשון ואהבת עם. ותו לא. שלום במרומיו. שלום בארמונו" (33).

הקטע מבטא את התחושה שאין משמעות למושג 'תרבות' ללא פרספקטיבה של זמן: הספרים עומדים נדבך על גבי נדבך, כרצף השכבות של התרבות היהודית לדורותיה. הם עומדים זה בצד זה, למרות השונות וההבדלים, כביטוי להרמוניה של הפכים המתקיימת בכל תרבות: אין מונוליטיות בתרבות, אלא פסיפס זהויות, כאותו פסיפס המצטייר לפנינו באנתולוגיה "תמונה קבוצתית".

האנתולוגיה הייתה אמורה לתת ייצוג ספרותי לסופרים החיים כיום, אך סמוך להוצאה לאור נפטרו מספר משוררים שכבר היו כלולים בה. כך גם אהרן מגד, שביצירתו נפתחת האנתולוגיה. באופן ממש סמלי, ימים ספורים לאחר צאת האנתולוגיה נפטרה המשוררת פועה שלו- תורן, שהשיר שלה גם הוא מבטא את רוח הקשר בין הדורות:השיר שלה נקרא "הזמן האבוד" והוא מבטא את צופן הרציפות בין הדורות לא רק ברציפות משפחתית, אלא גם ברציפות תרבותית- לאומית:

הַזְּמָן הָאָבוּד שֶׁל אֲבוֹת אֲבוֹתַי
לֹא אָבַד בִּשְׁבִילִי עִם מוֹתָם.
הַזְּמָן הָאָבוּד שֶׁל סָבָתִי
הוּא גַּם זְמַנִּי.
הָעוֹלָם הָאָבוּד שֶׁל אֲבוֹת- אֲבוֹתַי
לֹא אָבַד, לֹא תַּם. ---- (97)

האנתולוגיה נותנת ביטוי לדורות שונים בספרות העברית, ויש חשיבות לכך שיש ייצוג לתופעת השורשים הכפולים בספרות העברית, לחווית "בין שתי מולדות". דווקא משום שאנו דור של עליות לארץ עקב שיבת ציון, יש מקום לחווית ההגירה והעקירה מארץ לארץ, משפה לשפה ומתרבות לתרבות. המשורר והמסאי איתמר יעוז- קסט הגדיר זאת כחווית ה"דו- שורש", והיא מקיפה יוצרים ממזרח וממערב. יפה עשתה העורכת שכללה מסה אל איתמר יעוז- קסט על תופעה זו "דו- שורשיות בהווה ובעבר" (141).

הסיפור של אלי עמיר ממחיש תופעה זו של דו- שורש: הובא באנתולוגיה פרק הסיום של הרומן "מפריח היונים" (219), והוא עומד לעצמו כסיפור קצר על משבר ההגירה של האב, הרוצה לגדל אורז בישראל, כפי שגידל בבגדד. העימות בין האב לבין מנהל המעברה הוא שיח מרגש וכואב.

מסה חשובה היא זו של פרופ' נורית גוברין, הרואה חשיבות של זיקה מתמדת בין התרבות העברית ובין הלוח העברי: "יש לתאריכים העבריים חיים משלהם. אי-ידיעתם היא ניתוק הקשר עם הנוף והטבע של ארץ ישראל. אי-ידיעתם היא פגם גדול בהנה המעמיקה של 'הזמנים היהודיים' שבתוכם חיה ונושמת הספרות העברית, לפחות הספרות העברית הקלאסית. התעלמות מן הלוח העברי מנתקת את הקשר עם התרבות העברית, ודומָה למי שלומד ספרות עברית בתרגום" (155). דווקא בעידן של מעבר מספרות עברית בתפוצות הגולה אל ספרות עברית בארץ ישראל ובמדינת ישראל, היא קוראת לשמור על החיבור ללוח העברי.

האנתולוגיה היא חוליה נוספת במסע של כולנו לשימור הזיכרון התרבותי. וכאן חשובה המסה של עמוס עוז "הרהורים על השפה העברית" (256), שם מתריע עוז מפני החשש של מחיקת הזיכרון: "כאן בחברה הישראלית, במדינת ישראל, מתרחשת תופעה חדה של מחיקת הדיסקט, של מחיקת הזיכרון הקולקטיבי. יש אנשים שעושים כל מה שבכוחם כדי להרוס את הזיכרון הזה" (262). אסופה זו של יצירות בעברית היא בסיס חשוב לשימור הזיכרון התרבותי ולהנחלתו לדורות הבאים.

גילוי נאות: גם יצירתי נכללת באנתולוגיה זו. חשוב לי להביא את השיר שלי, כיוון שיש בו בקליפת אגוז ביטוי למהותה של האנתולוגיה "תמונה קבוצתית". השיר שלי הוא "סוכתי רוח" (358):

סוכתי רוחַ בלפור חקק

הַסֻּכָּה שֶׁלִּי כֻּלָּהּ יָרֹק
הַסֻּכָּה שֶׁלִּי מְחַכָּה
לְתִקּוּן. בְּתַהֲלִיךְ הַתִּקּוּן
הִיא עֲדַיִן לְלֹא דֶּלֶת, אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת
אֶת הָאוֹתִיּוֹת, אֶת הַשֶּׁפַע
הַמָּתוֹק.

הַשֶּׁפַע הַיָּרֹק שֶׁל סֻכָּתִי
נִמְצָא מִחוּץ לָהּ.
מְתַקֵּן אֲנִי אֶת הַסְּכָךְ
מַטְלִיא בְּבַדֶּיהָ
אֶת הַחֹר
שֶׁתִּהְיֶה סֻכָּתִי כְּלִי
לְקַבָּלַת תֵּבוֹת הָאוֹר.

אִם תִּהְיֶה סֻכָּתִי רוּחַ
וְלֹא קְרָשִׁים וּבַרְזִלִּים
תִּהְיֶה הִיא כְּלִי
לִצְפֹּן בּוֹ
אֶת הַתֵּבוֹת וְהַמִּלִּים.

לְפַעֲנֵחַ גְּוִילִים.

כמה מילים לסיום על הקשר בין הסוכה הרוחנית שלי ובין האנתולוגיה:

תוך כדי הכנת הסוכה על מרפסתי העליונה, באו אליי המחשבות. חשבתי אז על כך שסבי מורָד חקק קרא לסוכָּה "סוכַּת הזיכּרון" ואמר לנו שהיא מכילה בתוכה את כל מה שהיהודים יצרו במשך דורות. גם אם מְפרקים אותה מדי שנה, היא נשארת איתנו ובתוכנו תמיד. תהליך הכתיבה של שיריי חיזק בי עם השנים את התחושה שעיקר המורשת שלנו, שהולכת איתנו, היא רוחנית וכל השאר אלה קניינים מדומים, שאנו נאחזים בהם, אך הם אינם ממש.

כך הדבר גם באסופה זו "תמונה קבוצתית": איסוף היצירות בא לחבר את כולנו אל הזיכרון של רצף התרבות העברית. כל מה שאנו עושׂים ביצירתנו נועד לתיקון עולם, לפענוח המורשת שקיבלנו ושעלינו לקבל אותה בכל פעם מחדש, לפי נפשנו ולפי רוחנו. אם צריך, עלינו להטליא אותה ולהתאים אותה כל אחד לפי כֵּליו, כל אחד על-פי תהליך התיקון שבו הוא נמצא. כל אחד מאִתָּנו מוזמן לבנות את הסוכה הרוחנית שלו, את סוכַּת שירתו, סוכַּת חייו.

גם האנתולוגיה "תמונה קבוצתית" היא סוכה גדולה שכולנו יושבים בה, כל אחד לפי המקום שנקבע לו, וכולנו יחד בתמונה קבוצתית ישראלית אחת מבטאים את פסיפס הזהויות של ישראל, את פסיפס הזיכרון הקיבוצי של הזהות הישראלית.