המאבק הבינלאומי בשחיתות רחוק מלהיות משימה קלה, גם כאשר מאחוריך ניצבים כל עוצמתו ויוקרתו של ה-FBI, סוכנות אכיפת החוק הידועה ביותר בעולם. הבולשת מפעילה 63 נציגויות בחו"ל (כולל בתל אביב) ומשרדי שדה ב-200 מדינות, ועליה לעמול כל העת על זכייה בשיתוף פעולה של המשטרות המקומיות. כולם מסכימים שצריך למנוע טרור ולכן יש שיתוף פעולה בינלאומי במלחמה נגדו; חקירות של מעשי שחיתות הרבה יותר רגישות, משום שלעיתים הן נוגעות לבכירים בממשלות המקומיות. לכן הקדיש ה-FBI זמן רב ליצירת שיתוף פעולה עם OECD – הארגון של 27 הכלכלות המתקדמות – והוא שלח נציגים לחו"ל כדי לפתח קשרים עם הרשויות המקומיות.

הניסיון לימד את הבולשת, שאת הקשרים צריך לבסס מראש ולאורך זמן, ולא להסתמך על כך שניתן יהיה ליצור אותם בן-לילה בשעת הצורך. נכון שתמיד אפשר להגיש בקשה לשיתוף פעולה משפטי בינלאומי, אבל בקשות כאלו (המכונות לעיתים "חיקור דין") אורכות זמן רב. הרבה יותר מהיר ויעיל להשתמש בקשרים הלא-רשמיים בין סוכנויות אכיפת החוק, בעיקר לצורכי מודיעין. בשעת הצורך, אומרים ב-FBI, ניתן להכשיר בדיעבד את אותו מידע כראיה משפטית: או לבקש אותו מחדש בהליך הרשמי, או להביא נציג מאותה מדינה שיעיד בבית המשפט האמריקני.

דרך ייחודית ליצירת קשרים אישיים עוברת באקדמיה הנודעת של ה-FBI בקווינטקו שבמדינת וירג'יניה. הבולשת מקיימת בה קורסים מתקדמים של מספר חודשים, אליו מוזמנים מספר מצומצם של שוטרים מצטיינים ממדינות אחרות – מה שנחשב לכבוד גדול במיוחד. הקורסים הללו ממוקדים בנושאים כגון קרטלי סמים וסייבר, ובאופן טבעי נוצרים בהם קשרים בין המשתתפים שבהם ניתן להשתמש מאוחר יותר.

הקשרים הללו, אומרים במטה הבולשת בוושינגטון, אפשרו למשל את פיצוח פרשת השחיתות במלזיה (בשיתוף פעולה עם ברזיל) ואת הטיפול בפרשת השוחד הענקית בחברת רולס-רויס (יחד עם משטרת בריטניה). החקירה בפרשת מלזיה נמשכה עשרה חודשים בלבד עד שהגיעה לשלב הגלוי – מהירות עצומה בחקירות מסוג זה, וגם אותה ניתן לייחס לקשרים הטובים בין ה-FBI לבין משטרות אחרות. בנוגע לרולס-רויס, מציינים בבולשת שעם בריטניה תמיד היה קשר מצוין – מערכות המשפט, ההיסטוריה, השימוש המקביל בדולר ובליש"ט לביצוע העבירות. וישראל? "שותפה טובה מאוד".

לצד זאת, יש מדינות שאינן רוצות לדבר בקול רם על שיתוף הפעולה עם הבולשת האמריקנית, משום שבהן – דווקא מי שנלחם בשחיתות עלול לשלם מחיר כבד. אבל, ככלל מרגישים בבניין אדגר הובר שיש שינוי בגישה העולמית כלפי השחיתות. למשל: דילמה רוסף הודחה מנשיאות ברזיל בשל עבירות שחיתות. מדינות שעד כה התמקדו במאבק בטרור, מתחילות כעת להילחם בשחיתות. וחשוב להדגיש: זו אינה נחלתן של מדינות מתפתחות בלבד; גם בארה"ב יש שחיתות, והיא קיימת בכל מקום בו נתונה סמכות כלכלית בידי גורמי שלטון – ללא הבדלים אידיאולוגיים.

רוב המושחתים מתחילים את הקריירה שלהם כאנשים ישרים ובעלי כוונות טובות, ולאורך הזמן – הכוח משחית אותם. לרובם אין עבר פלילי והם מצדיקים בפני עצמם את מעשיהם, למשל: עזרתי למדינה שלי ומגיעה לי תמורה. כאשר הם נעצרים, מתברר שהם סובלים ממה שהסוכנים מכנים "מחלת הצווארון הלבן": הם בטוחים שמעשיהם היו תקינים. בנוסף לכך, בחלק מן המדינות מקבלים עובדי הציבור ונבחריו משכורות נמוכות, וקיימת כמעט ציפייה לכך שיהפכו למושחתים – פשוט כדי לגמור את החודש. תופעה נוספת היא של פוליטיקאים שהפילו ממשלות כדי להילחם בשחיתות, ואז הופכים בעצמם למושחתים.

במבט לעתיד, ה-FBI צופה שיגדל שיתוף הפעולה בין המדינות המתועשות במאבק בשחיתות הבינלאומית, ולא רק משום ששם נמצא הכסף הגדול. פעולות התרמית ובמיוחד הלבנות הכספים מצריכות שירותים של עורכי דין, רואי חשבון ובנקאים – גם אם אלו מנוצלים לרעה בלא ידיעתם – והללו מצויים במיוחד במדינות המפותחות. לכן, הבולשת מתמקדת בסייענים – וכך מגיעה אל המושחתים עצמם. מאחר שמשאביה של הבולשת אינם בלתי מוגבלים, היא עוסקת בעיקר בעבירות המתבצעות בארה"ב, ועוזרת למדינות אחרות להגיש כתבי אישום ולתפוס כספים השייכים להן.