סיפורו של "קיבוץ טבריה"

בשנים 1929-1928 התמקם בחצר המושבה כנרת לגיבוש והכשרה גרעין קבוצת המייסדים של קיבוץ אפיקים (השם ניתן מאוחר יותר) רבים מחברי הגרעין היו מיוצאי לטביה ורוסיה ובשל כך כונתה הקבוצה בעיתונות דאז ובחוגי ההתיישבות "קיבוץ השומר הצעיר מססס"ר.

בפברואר 1929 מצטרפים לחברי "גרעין אפיקים" שבחצר כנרת, עולים חדשים שזה לא מכבר עלו לארץ מלטביה מרוסיה, חברי תנועת נצ"ח(נוער צופי חלוצי). לעולים החדשים נערכת ב-17.2.1929 מסיבה וקבלת פנים מספר חברי הגרעין בחצר הכנרת באותה עת מתקרב ל-100 חברים.

פרופ' משה גופן, מבכירי חוקרי הכנרת ומי שהיה מנהל המעבדה לחקר הכנרת מצאצאי "קיבוץ טבריה" ובקיא היטב בסיפור הקמתו של "קיבוץ טבריה" וחקר בנושא. הוא מספר לי על תהליך קבלת ההחלטה על הקמת "קיבוץ טבריה" והווי החיים בו.

בפסח של אותה שנה - 1929, נערך דיון על הצורך בהקמת קיבוץ נוסף, שני, עבור יוצאי לטביה (נצ"ח) ורוסיה. הוויכוח היה קשה ועקרוני, האם להקים קיבוץ אחד גדול או שני קיבוצים קטנים?

הוחלט להקים ועדה מיוחדת שקבעה שיש להקים קיבוץ שני נוסף. ב-14.9.1929 התחדש הדיון בנושא, בלשכת הקשר של התנועה. המצדדים בהקמת קיבוץ שני נוסף, טענו כי צפויה עליה מלטביה וזה הזמן המתאים לממש ההחלטה שהתקבלה, בפסח 1929 ולהקים לאלתר קיבוץ שני נוסף שיורכב מחברי "גרעין אפיקים". המתנגדים טענו כי יש להקים את הקיבוץ הנוסף רק לאחר שקבוצת אפיקים תגדל ותרחיב פעילותה התרבותית חברתית.

לבסוף התקבלה החלטה גורפת להקמת קיבוץ שני לאלתר והרכב חבריו - עולים חברי התנועה מלטביה ורוסיה. ב-23 באוקטובר 1929 נערכה אסיפה שלישית ומכרעת והוחלט ברוב קולות להקים את קיבוץ טבריה (היו שני מתנגדים וארבעה נמנעים) והתעורר ויכוח על המיקום. התנועה דרשה שיהיה במרכז הארץ וחברי אפיקים דרשו שיהיה בעמק הירדן. לבסוף הוחלט כי הקיבוץ יוקם בעמק הירדן.

הקיבוץ החדש נוסד ב-7.11.1929 במחנה נטוש של משק הפועלות, מול תחנת המשטרה בטבריה עלית "של היום". בתנועה הקיבוצית הוא נקרא "קיבוץ "השומר הצעיר השני" (הראשון - אפיקים), אולם היו שכינו אותו "קיבוץ טבריה" בשל מיקומו. הקיבוץ החדש בטבריה קלט עולים מלטביה, ליטא וברית המועצות, רוב רובם של חבריו היו רווקים בשנות ה-20 שלהם היו מספר קטן ביותר של משפחות עם ילדים.

מספר שמואל לולב באתר קיבוץ כפר גלעדי: "קיבוץ טבריה" כלל, בית חד קומתי בן חמישה חדרים. הגדול, בניין בטון קטן ששימש במקורו לול עופות והפך להיות מטבח וחדר אוכל, צריף מגורים, מחסן גדול ומספר אוהלים מעודפי ציוד של הצבא הבריטי. חברי הקיבוץ סיפרו, כי לא פעם הפילו רוחות החורף העזות את האוהלים על דייריהם הישנים. כמו-כן, היו בקיבוץ החדש, גם מספר פחונים שנבנו במקום ושימשו לשירותים שונים.

בחצר היה גן ירק שסיפק את הירקות למטבח, וכן פרה לחלב וזוג פרדים להובלת משאות ובריכת מים. לתאורה השתמשו במנורות נפט. האוכל היה דל, ובושל על פתיליות ופרימוסים.

חברי הקיבוץ עבדו באזור, קבוצת בניין עסקה בהקמת בתים בקריית שמואל ובסלילת כבישים. קבוצה נוספת עבדה בנהריים בתחנת הכוח של רוטנברג. היו שעבדו בטיפול בעצי השדרות שניטעו על-ידי העירייה.

לעובדים בנהריים הייתה פריווילגיה מיוחדת. הם נסעו לעבודתם ב"אוטובוס" - בטנדר פורד ישן, שהותקנו בו ספסלים והוסב למעין אוטובוס. כל היתר הלכו לעבודה ברגל. חברות אחדות עבדו בחדרנות בבתי המלון בטבריה. לא תמיד הייתה עבודה לכולם כהכנה להתיישבות עתידית נשלחו חברים אחדים להכשרה בקיבוצים ותיקים.

לרשות הקיבוץ היו שתי סירות דייגים ששימשו להובלת זיפזיף מהחוף המזרחי של הכנרת למטרות בניין. הובלת הזיפזיף התנהלה כך: לפנות ערב הפליגו ספינות משוטים למושבה כנרת, ולנים שם. ובבוקר הפליגו לחוף המזרחי ואספו זיפזיף עם טוריות וסלים אל תוך הסירות. פרופ' משה גופן מספר כי אביו היה בין העוסקים במלאכת הובלת הזיפזיף.

בקיבוץ התנהלו חיי תרבות. פעלה מקהלה, חוג דרמטי ועיתון שימשו כבסיס לחיים החברתיים. הקיבוץ שימש אכסניה לצעירים שנהגו להסתובב בארץ.

פרופ' משה גופן כותב לי כי גם חברי אפיקים בחצר כנרת וגם אנשי מועצת פועלי טבריה שרצתה להזרים דם צעיר לציבור הפועלים בטבריה ויישובי האזור, הרבו לבקר את חברי קיבוץ טבריה בערבי שירה בלילות שבת.

על שמחת היצירה העיבו שני אסונות שפקדו את הקיבוץ טבריה וגבו חייהם של חמישה חברים. באחת השבתות בשנת 1931 יצאו חברי הקבוצה לטיול בכנרת התחוללה סערה ובלית ברירה נחתו עם סירתם על החוף המזרחי של האגם.

רוב החברים חזרו ברגל, שלושה חברים נותרו לשמור על הסירה. מזג-האוויר הסוער נמשך ימים אחדים עם שוך הסערה, ב-20 לינואר נראה היה שאפשר לחזור לחוף המערבי והשלושה עלו לסירה והחלו לשוט לכיוון חופו המערבי של הכנרת, אולם במהלך השייט נתקלו במשב רוח פתאומית שהפכה את הסירה. אחד מתוך השלושה ידע לשחות וניצל, אך השניים האחרים שלא ידעו לשחות טבעו.

באוגוסט 1932 הרתיחו שלוש חברות מקיבוץ טבריה מים על הפרימוס עקב טיפול לא זהיר בפח הדלק פרצה אש. הצריף התלקח והחברות מצאו את מותן בלהבות. שני החברים ושלוש החברות הובאו לקבורה בבית הקברות של כנרת.

על סופו של קיבוץ טבריה כותב לי פרופ' משה גופן: ב-26.3.1931 (פסח) פנו אנשי אפיקים וקיבוץ טבריה לכנס שהתקיים בדגניה א לקבל אדמות להתיישבות קבע. על הפנייה חתמו אריה בהיר ומיטיה קריצמן מאפיקים ומשה אוורבוך (אגמי) וגרישה רימשון מקיבוץ טבריה. חודשיים לאחר-מכן הוחלט להקצות קרקע לאפיקים שעלתה על הקרקע ב-1932 במקום בו היא נמצאת עד היום.

בשנת 1932 לאחר שחברי אפיקים (השומר הצעיר) עלו לנקודת הקבע שלהם והתחילו לבנות הקיבוץ החדש ולעבד הקרקע, הוחלט על-ידי מוסדות התנועה, שמרבית חברי קיבוץ טבריה עוברים לכפר גלעדי כדי לחזק אותו וקיבוץ טבריה נינטש סופית. בזה למעשה נחתם סיפורו של קיבוץ טבריה אשר תרומה לו להתיישבות בעמק הירדן הפורח ולעיר טבריה בירתו.