התבוננו נא בתמונה המוצגת בשוליו של מאמר זה. כך נראה צו איסור פרסום בישראל של שנת 2018, מדינה דמוקרטית בה קיימים חופש ביטוי ועיתונות חופשית.
"אוסר פרסום כל פרט מפרטי החקירה עד ליום 19.4.18", כתב שופט בית משפט השלום בירושלים, איתן כהן, במה שנראה יותר כמו שרבוט בזמן הרצאה מאשר כצו שיפוטי. הצו הוצא כשעה לאחר הפיגוע ברחוב הגיא בעיר העתיקה (יום א', 18.3.18). המשטרה עוד לא ממש ידעה מי נגד מי ומה וכמה ולמה, אבל אצה-רצה לבית המשפט וביקשה וקיבלה בבהילות צו איסור פרסום למשך חודש. כן, חודש.
הצו הזה אפשר למשטרה להיות בעלת מונופול על מידע בנוגע לפיגוע. מה שניתן היה באותן שעות לפרסם הוא את הודעת המשטרה, הכוללת - כרגיל - דברי שבח עצמיים: "סמוך לשעה 16:47 הוזעקו כוחות משטרה רבים לפיגוע דקירה ברחוב הגיא בעיר העתיקה. מפגע שהחזיק בידו סכין, הלך אחרי גבר, החל לדקור אותו ופצע אותו באורח קשה. שוטרי משטרת ישראל שהיו בקרבת מקום והגיבו בנחישות למתרחש, צמצמו טווח לעבר המפגע (תושב שטחים) וניטרלו אותו. הפצוע פונה לבית החולים במצב קשה. הסכין ששימשה את המפגע נתפסה בזירה".
זה היה צו איסור הפרסום השלישי שביקשה וקיבלה המשטרה אתמול. קודם לכן אסר בית משפט השלום בראשון לציון לפרסם במשך שבוע פרטים על חקירת רצח שאירע בשבת בכפר קאסם; ובית משפט השלום בתל אביב אסר לפרסם את פרטיו של החשוד בצילום נשים בחנות בגדי ים. וזה היה יום שגרתי לגמרי; אין יום בלי לפחות שני צווי איסור פרסום, והדברים נאמרים ללא כל גוזמה.
בשעה 21:03 הגיע עדכון: "מרגע התרחשות הפיגוע נפתחה במשטרה חקירה מעמיקה, מקצועית ויסודית של כלל כוחות המשטרה שפעלו במקום, ואספו ראיות וממצאים נוספים. לפיכך הוסר צו איסור הפרסום". כל הכבוד למשטרה, שערכה "חקירה מעמיקה, מקצועית ויסודית" והצליחה לגלות מי המחבל שנהרג במקום, וזאת תוך ארבע שעות בלבד.
עכשיו אני מבקש להבין. אם נפתחה מידע "חקירה מעמיקה, מקצועית ויסודית" - למה לבקש איסור פרסום לחודש? ולמה כהן מהווה חותמת גומי ונותן למשטרה מיד כל מה שהיא מבקשת? וכרגיל - שלוש הקושיות המרכזיות: מישהו באמת חושב שיש משמעות לצווים הללו בשנת 2018? מדוע חופש העיתונות ו
חופש העיסוק שלה מוגבלים במעמד צד אחד? והכי מציק: מדוע צריך לסתום את הפה לתקשורת, אם המשטרה לא מסוגלת לסתום את הפיות של אנשיה-שלה ולמנוע מהם להדליף?
השופטים אשמים לא פחות מהשוטרים ואולי יותר מהם, כי הם אלו שמחליטים והם אלו שצריכים לעמוד על עקרונות היסוד של מדינה דמוקרטית. תראו מה עשה באותן שעות השופט
עמית מיכלס בבית משפט השלום בראשון לציון. הוא האריך את מעצרו של סוחר נשק החשוד במתן שוחד באפריקה, דחה את בקשת הסניגור לאסור את פרסום שמו - ואז העניק לחשוד עוד 72 שעות של אנונימיות, למרות שהסניגור ביקש רק 48 שעות ואפילו לא אמר שהוא מתכוון לערער.
יש היגיון בהארכת איסור הפרסום לצורך הגשת ערעור, שהרי בלעדיו - אין טעם בערעור. אבל צריך לקבוע, שערעורים אלו יוגשו ויידונו לכל היותר תוך 12 שעות, ובלי ערעור - לא יהיה עיכוב ביצוע. לנימוקים של
חופש הביטוי, חופש העיתונות וחופש העיסוק מצטרף כאן עקרון היסוד של פומביות הדיון. מיכלס שכח את כל אלו ואסר פרסום לשלוש יממות, ואיש אינו מבטיח שזה יהיה הסוף של האיפול - בפרשת שוחד בתחום הייצוא הבטחוני, בה ודאי יש עניין ציבורי.
נחזור לאיסור הפרסום על הפיגוע. אתמול גם התקיימו ה"בחירות" לנשיאות רוסיה. אחד מיסודות כוחו של
ולדימיר פוטין הוא השליטה הנרחבת של המדינה על אמצעי התקשורת. כך יכול הקרמלין להעביר לאזרחי רוסיה את המידע שהוא רוצה ולכוון אותם לעמדות הנוחות לו - למשל: שמוסקבה תמיד צודקת ושכל רצונו של המערב הוא לפגוע בה.
הבקשה של המשטרה והצו של כהן לא ממש רחוקים מהמצב ברוסיה. המדינה - ומה שחמור יותר: המשטרה - ביקשה וקיבלה בלעדיות על מסירת מידע בנוגע לאירוע בטחוני חמור. היא החליטה מה הציבור יידע ומה לא. ביטחון המדינה הוא עיקרון חשוב ביותר, אך כאשר המשטרה מקבלת מדי יום שניים-שלושה צווי איסור פרסום - תרשו לי להטיל ספק בכנות של השימוש בנימוק הזה. אולי אין זה מקרה, שגם תחנת המשטרה של ירושלים וגם בית משפט השלום מצויים במגרש הרוסים.