על גזענות בין לבנים שחורים ויהודים, מגדר, ויין

"כולם יודעים" היה סרט הפתיחה של פסטיבל קאן והצגת הבכורה החגיגית של מאת הבמאי האירני אסגר פרהדי, בחסות חברת ההפקות של משפחת אלמודובר. פרהדי, שאף כתב את התסריט, זכה כבר פעמים באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר:

"פרידה" ו"הסוכן". אלא שהפעם במקום באירן, אותה הוא מכיר היטב, מתרחש הסרט בספרד. את הדמויות הראשיות מגלמים צמד השחקנים (הנשואים זה לזו) הספרדים פנלופה קרוז וחביאר ברדאם. השניים זכו לכבוד מלכים על השטיח האדום ובבכורת הסרט. למרות הצהרות הפסטיבל שהסרטים מוקרנים שם בהצגת בכורה, הסרט כבר הוקרן בבתי הקולנוע בצרפת.

הסרט הוא שילוב של טלה נובלה לטינית וסרט מתח, שילוב שלא תמיד מצליח לשמור על אמינותו. לאחר פתיחה ארוכה למדי של אירוע משמח בו כולם שותים ומתחבקים כטוב ליבם ביין, מסתבר שזו חתונה של בת המשפחה, אליה הגיעו קרובים וידידים שיש ביניהם סודות ושקרים. נדמה להם שאיש לא יודע מה הם הסודות, אבל, כפי ששם הסרט מרמז, "כולם יודעים".

בשלהי המסיבה נעלמת ביתה של ליאורה (פנלופה קרוז) ומתחיל סרט המתח בשאלה הג'נרית: מי עשה זאת? מועלות כמה אפשרויות: האם זה המאהב הוותיק של ליאורה (חביאר ברדאם) מלפני נשואיה, או בעלה המרושש שלא הופיע לחתונה? בינתיים החוטפים מבקשים כופר נפש, וכאן נחשפת גם מערכת היחסים בין הסב בעל הנכסים במקור, וילדיו שרבים על הירושה. כדי למצוא מימון לכופר הנדרש שולפת ליאורה לפני אהובה לשעבר "סוד" (שכולם הכירו) מעברם המשותף: הילדה היא בתו מיחסיהם לפני חתונתה לאחר. וכך, הוא מרגיש צורך נפשי ומוסרי לפעול להשגת הכופר. הילדה ניצלת, אך מיהו הפושע האמיתי? זאת לא אגלה. דווקא הסוף הפתוח משאיר לקהל אפשרות בחירה: מה תעשה המשפחה עם הגילוי הזה?

הצילומים והנופים, בעיקר הכרמים, יפים במיוחד, אבל העלילה קלושה והדמויות שטוחות למדי. זה לא סרט שמוביל לפרס כלשהו, ודאי לא לאוסקר בבוא זמנו.

לעומתו, סרט שעורר עניין רב והיה "חשש" שיזכה בפרס (כי בשנה שעברה כבר קירילשל הבמאי "הקיץ" הסרט הרוסי זכה סרט רוסי בדקל הזהב) היה סרברניקוב אשר נשאר במעצר בית ברוסיה ונאסר עליו להגיע לפסטיבל. כולו בשחור לבן, מלבד הבזקי צבע אדום של אנימציה, הסרט מגולל את סיפור "וודסטוק" הרוסי. מוזיקאים רוסים צעירים בסוף שנות השישים מבלים על חוף הים, שותים, משתכרים ורוצים להידמות לאחיהם בארה"ב. הם מכירים את כל הזמרים והשירים האמריקנים הפופולריים של אותן שנים, הם מופיעים בבתים פרטיים, בחדרי חדרים, אולם המשטר הרוסי בולם כל ניסיון שלהם להבעה עצמית, לאינדיווידואליות. הקומיסרית והפקידים עומדים הכן בכל מופע שלהם ושומרים על הסדר הטוב. האירועים אמיתיים, והשחקנים עצמם הם זמרים שהכירו את הדמויות בסרט.

הגדול המנצח - KKK -ספייק לי וה

הזוכה הגדול בפרס דקל הזהב הוא הבמאי האפרו-אמריקני ספייק לי, שזה כעשרים שנה לא יצר סרט פיצ'ר משמעותי באורך מלא. זכורים לטוב סרטיו הידועים "עשה את הדבר הנכון" שהוצג לראשונה בקאן ב-1989 "קדחת הג'ונגל", "מלקולם אקס", העוסקים כולם ביחסי לבנים שחורים, עם ביקורת על שני הצדדים. לי גם מופיע בסרטיו ובשנים האחרונות עסק בעיקר בסרטים קצרים לטלוויזיה, מכאן ההתרגשות הגדולה עם הקרנת סרטו החדש. התסריטאי ואחד מכותבי הדיאלוגים הוא דיוויד רבינוביץ.

איש הקלנס השחור"BlacKkKlansman"

גם סרט זה מביע ביקורת חברתית פוליטית חריפה נגד החברה האמריקנית הגזענית. העלילה מבוססת על סיפורו האמיתי של רון סטולוורת', שהיה השוטר השחור הראשון בקולרדו ספרינגס. במסגרת עבודתו כבלש משטרתי יצר קשר עם הסניף המקומי של ה-KKK (קו קלאס קלאן), הידועים כמי ששונאים כל מי שאינו אמריקני-לבן, והתחזה לאדם לבן שמעוניין להצטרף לארגון. הסרט עוקב אחר הסידור בו סטולוורת׳ עצמו פעיל בארגון מאחורי הקלעים באמצעות הטלפון, ושולח למפגשים את פליפ, שוטר לבן (אדם דרייבר המצוין) שמתחזה לו, בעודו מסתיר את יהדותו שלו.

הסרט מתרחש בשנות ה-70 אולם הוא רלוונטי ביותר גם לימינו אלה מבחינת האג׳נדה החברתית, במיוחד במשטרו של הנשיא טראמפ, ממנו לא חוסך הבמאי קללות ונאצות. ספייק לי טוען כי הגזענות מופנית נגד השחורים והיהודים כאחד, והיא נמצאת בכל מקום בעולם. גם הסגנון הקולנועי מרמז לשנות ה-70' (מסך מפוצל) ושומר על קצב ועכשוויות.

שימור ורסטורציה של הקלסיקה

חשוב לציין עד כמה הצרפתים מעריכים את מורשת העבר ומשקיעים כסף בשימור סרטים ישנים, נכסי צאן ברזל של אמנות הקולנוע, שאגב, נולדה בצרפת, על-ידי האחים לומייר.

29 סרטים הוצגו במסגרת זו, ביניהם הסרט הצרפתי המשעשע "פעימות לב" (1939) של הבמאי הנרי דקואן (Decoin), המספר על בי"ס לגנבים, ובו גנבת צעירה ושרמנטית שמצליחה לגנוב את ליבו של בעל הון ומעמד, הנופל לחיקה ומתחתן אתה, לאחר מהלכים טקטיים מתוחכמים מצדה.

Me too - צעדת 82 הנשים

גם בקאן הודגש נושא זה ואחד האירועים הבולטים בפסטיבל היה צעדת הנשים שהובילה קייט בלאנשט, יו"ר חבר השופטים של הפסטיבל השנה, והבמאית הצרפתייה הוותיקה (89) אנייס ורדה.

לפני הופעת הבכורה של "בנות השמש" של אווה הוסון, צעדו 82 נשים על השטיח האדום, עמדו על המדרגות ושילבו את זרועותיהן אל מול הקהל. 82 הוא מספר הבמאיות שסרטיהן הוצגו באופן רשמי בתחרות הסרטים בקאן לאורך כל 71 השנים של הפסטיבל, בהשוואה ל-1645 סרטים שבוימו על-ידי גברים. בצעדה זו היו נציגות מתנועות פמיניסטיות ונשים מתחום הקולנוע כמו הבמאית פטי ג'נקינס ("וונדר וומן"), קריסטין סטיוארט, מריון קוטיאר ועוד. הרווי ווינשטיין הושמץ גם כאן מחלחלת בעולם כולו, כולל ישראל. ונראה שמהפכת ה-me too מחלחלת בעולם כולו, כולל ישראל.