הצדעה לריחניה

חדירת מחבלים בריחניה

"ב-1974 חודרים לריחניה מלבנון מחבלים מארגון הפתח ושוהים במטעים סמוכים במשך שלושה ימים. בשעות הלילה מגיעים לבית הקיצוני בישוב. בעל הבית סובכי בכיר בן ה-30, דודי, אחיה של אמי, מבחין בהם וחוסם בגופו את דלת הכניסה לבית. אחד המחבלים יורה בו צרור כדורים והוא נהרג במקום. אשתו שעומדת מאחוריו נפגעת מהירי ונפצעת קשה. המחבלים מצליחים להיכנס לבית, משתלטים עליו ושני בנים ובת נלקחים על ידם כבני ערובה יחד עם אימם הפצועה. הם משוחררים לבסוף עם הגעת כוחות הביטחון. לאחר משא-ומתן המחבלים מסגירים את עצמם ונלקחים למעצר. מאז ליל הפיגוע הוקמה גדר סביב הכפר, הוצבה שמירה ומרכיבי ביטחון נוספים הקיימים עד היום". את הדברים הללו מספר לי האני מדאג'י ששירת 23 שנים מחייו בשירות הביטחון והמכהן עתה כרכז התיירות בכפר הצ'רקסי ריחניה.

חווית פולקלור ומורשת

"במסגרת עבודתי", אומר האני, "אני פועל כעת לקדם את הפולקלור הצ'רקסי באמצעות התיירות ולקרבו לכלל הציבור. ב-2-1 באוגוסט תתקיים חווית פולקלור ומורשת בריחניה, ייערכו סיורים מודרכים ללא תשלום יפעלו סדנאות מאפה צ'רקסי, סדנאות יצירה וביקור במוזאון הצ'רקסי. האירועים הללו יחלו מהשעה עשר בבוקר. ביום רביעי בערב תככב במופע המרכזי הלהקה הצ'רקסית הירדנית: "נאג'י אל-גיל" במופעי ריקודים צ'רקסיים. ביום חמישי תימשך החגיגה מהשעה עשר בבוקר ובערב תיערך מסיבת ריקודים צ'רקסית".

משה דיין הוכנס לתוך שק

מאז קום המדינה קיימת נאמנות ללא סייג מצד הצ'רקסיים כלפי המדינה. במחקר שהאני ערך בנושא התיישבות הצ'רקסיים בארץ ישראל התברר כי הצ'רקסיים של ריחניה סייעו בעליית מעפילים מלבנון לצפת. באותה תקופה הבריטים מנעו את עליית היהודים ולצ'רקסיים היו קשרים טובים עם יהודי צפת. רבים מהם התארחו בריחניה כשהם מבלים בכפר יום שלם רוכשים גבינות וצמר כבשים, וקונים חלב. בראיון שערך עם אחד מזקני הכפר סופר כי היהודים אהדו את הצ'רקסיים תושבי ריחניה, באו לחתונות שלהם ואהבו לחיות את ההווי הצ'רקסי.

זקני ריחניה יודעים עוד לספר, כי אחד הסיירים הצ'רקסיים בעל מעמד וחשיבות בעיני רבים נוהג היה לרכוב על סוסו בימי המנדט הבריטי בכל המרחב שכלל את לבנון, רמת הגולן ודרום סוריה והוא זה שחילץ את משה דיין שהשתתף בקרב המשותף להגנה ולבריטים נגד הצרפתים. מסופר שפגש את משה דיין שנפצע בעינו, חבש אותו, הכניס אותו לתוך שק והבריח אותו מזירת הקרב אל כוחות ההגנה להמשך טיפול. עד היום בארץ אין יודעים מי חילץ את משה דיין מזירת הקרב ולא מדברים על זה.

מי הם הצ'רקסיים?

הצ'רקסיים ידועים בהיסטוריה מזה אלפי שנים. עדות מוכחת לכך באה לידי ביטוי מלפני כ-4,500 שנים המעידה על קיום תרבות אוכלוסייה צ'רקסית, כשבחפירות ארכיאולוגיות באזור העיר מייקופ הנמצא ברפובליקה אדיגה נמצאו כלים שונים עם סמלים וציורים צ'רקסיים על נחושת. התגלתה גם שפה כתובה. היום, השפה הצ'רקסית עשירה בפונטיקה, יש בה עיצורים רבים ו-64 אותיות הנכתבות בכתב קירילי.

החל מהמאה ה-16 חדרה תורת האסלם בקרב הצ'רקסיים. הצ'רקסיים משתייכים לעם קווקזי שנחלק ל-12 שבטים ומכאן גם 12 הכוכבים המופיעים בדגל הצ'רקסי. לצ'רקסיים הייתה מועצת עם שכללה מנהיגים מנבחרי הציבור של השבטים והחלטתה בנושאים השונים חייבה את כל הצ'רקסיים.

מלחמה בת כ-100 שנים

המלחמה בין הצ'רקסיים לרוסים בראשותו של הצאר אלכסנדר השני פרצה ב-1760 ונמשכה כ-100 שנים עד 1864. כמיליון וחצי צ'רקסיים הושמדו בכפריהם ו-90% מהנותרים הוגלו מארץ הקווקז לארצות הבלקן.

כיום נמצאים ברוסיה כ-מיליון צ'רקסיים, בטורקיה כ-4 מיליון, בירדן קרוב ל-130 אלף, בסוריה היו כ-150 אלף ובעקבות מלחמת האזרחים אין יודעים כמה נותרו. בעולם מפוזרים ב-56 מדינות קרוב למיליון. סה"כ כ-6 מיליון צ'רקסיים. בישראל נמצאים כ-4,500 צ'רקסיים המתגוררים בשני כפרים; כ-3,300 בכפר כמא בגליל התחתון וכ-1,200 בכפר ריחניה בגליל העליון. 30% מתושבי ריחניה מהווים את הגרעין הערבי במקום. משייכים את הצ'רקסיים למוסלמים סונים שמעולם לא עסקו בטרור ואין להם עניין בסכסוך הערבי ישראלי. הם נאמנים למדינה ו-95% מהם משרתים בצה"ל.

בתלבושת הצ'רקסית יש תלבושת קרב ותלבושת צבעונית חגיגית. ראשוני העולים לארץ נצמדו לתלבושות הללו איתן הלכו במשך היום.

האימפריה העותומאנית העניקה קרקעות

כפר ריחניה נוסד ב-1880 ובנוי בצורת מלבן. לאורך המלבן משני צדיו של הכפר נבנו 20 בתים וברוחבו משני צדיו - 8 בתים. ביחד 56 בתים בלבד. כמות הבתים שנבנו לא הספיקה לאייש את כל המשפחות ואז נבנו עשרה בתים נוספים וכך הכיל הכפר 66 משפחות. הבתים היו צמודים אחד לשני, כלומר גג אחד לכל הכפר והיו בו שני שערים מצפון ומדרום. בעקבות המלחמה עם הרוסים והשואה שפקדה אותם - רבים מתושבי ריחניה הגיעו לכאן כבודדים: נפש אחת או שתיים במשפחה וביניהם היו גם קטועי יד. כשבודקים בטאבו אפשר לדעת את גודלה של המשפחה שגרה כאן. משפחה של נפש אחת קיבלה מהאימפריה העותומאנית 35 דונם. משפחה בת שתי נפשות קיבלה 45 דונם, משפחה בת שלוש נפשות קיבלה 55 דונם ומשפחה בת ארבע נפשות קיבלה 60 דונם. במרכז הכפר נבנה מסגד עם רעפים קווקזים הנראה שונה ממסגדים ערביים ומאופיין בפשטותו. אין לו צריח ומינרט והוא דומה למסגדים שהיו בקווקז. כיום, כ-70 פנסיונרים של עובדי מדינה וביטחון מתפללים בו בימי ששי ובימים רגילים פחות.

הכפר ריחניה משתייך למועצה האזורית מרום הגליל ואת הכפר מנהל ועד מקומי של נבחרי התושבים. כיום נמצאים בו כ-330 בתי אב. מרבית התושבים עובדים כאנשי ביטחון בצבא, במשטרה, בשב"ס ובמקצועות חופשיים.

שתי חתונות צ'רקסיות בממוצע נערכות מדי חודש בריחניה בעונת החתונות בקיץ. תושבי הישוב ערבים זה לזה. אם מישהו מהם נפטר, אזי שכניו דואגים במשך שבעה ימים לתת אוכל לבני המשפחה והמבקרים ומסייעים להם בהתאם לצרכיהם. כשיש חתונה או שמחה, בני הכפר משתתפים במימון שתיה ומזון. כאן שומרים על המסורת ומדברים בשפה הצ'רקסית. בית הספר המקומי מחנך לערכים ולתרבות, מלמדים בו את השפה הצ'רקסית וגם את הדת המוסלמית. שפת ההוראה מתנהלת בעברית והתלמידים לומדים ארבע שפות: עברית, צ'רקסית, אנגלית וערבית. מרבית הערבים המתגוררים בריחניה מדברים צ'רקסית, דבר שאינו קיים בעולם. ערבי מדבר צ'רקסית רק בישראל.

בריחניה פועל מוזאון שהוקם על-ידי שאוקי חון שנפטר לפני כשנתיים ועתה מנהלת אותו אחותו. במוזאון: כלי בישול עתיקים, כלי נגינה, תלבושות מסורתיות ועוד. אחת המשפחות בכפר מייצרת גבינה צ'רקסית. יש כאן אתרים עתיקים ובתים עם בניה חדשה, וכן אטרקציות תיירותיות נוספות כמו קרטינג, רכבי מיול והשכרת אופניים.

המסעדה המשפחתית נלצ'יק

האני מדאג'י נולד בריחניה לפני 46 שנים. סבו, עבדל לטיף מוסטפא מדאג'י עלה עם אביו לארץ מאזור הבלקן ב-1888, התיישב בריחניה ועסק בחקלאות וברעיית צאן כמו יתר בני הכפר. אביו, עדנאן נולד בריחניה ב-1947 והיה כל חייו קבלן בניין. הוא בנה את רוב הבתים בגליל העליון ושמו הלך לפניו באיכות בנייתו. יחד עם אחיו, היה הצ'רקסי הראשון שבנה וילות באזור. אצל הערבים, הדרוזים והיהודים התקבל בכבוד רב. בשנות ה-60 של המאה הקודמת נוהג היה לתעד בצילומים את הכפר ומבניו מבחינה ארכיטקטונית. בן שתים עשרה היה האני כשהצטרף אליו בחופשות הלימודים בקיץ ועזר לו במלאכת הבנייה. "אבא, לא חשש מכלום", אומר לי היום האני ומוסיף: "מבין תכונותיו הנעלות לקחתי ממנו את היושר, הסיוע לזולת ושמירת שמה הטוב של העדה הצ'רקסית". עדנאן נפטר לפני שבע שנים בגיל 63. אמו של האני, יוסרה, נולדה אף היא בכפר ריחניה ב-1950 ובמשפחה נולדו ארבעה בנים ובת. היא גידלה אותם לאהוב את המדינה, לכבד את המנהגים והמסורת הצ'רקסית ולהיות מקובלים בחברה. התפרסמה באיכות עבודתה כרוקמת ותופרת בגדים מקצועית לנשות הכפר. "היא החדירה בנו הילדים את תכונות האומץ: להעז, להגשים חלומות, ואת אהבת הזולת", אומר האני.

לפני 17 שנים יזמה את פתיחתה של מסעדה מקומית "נלצי'ק" שמה, ע"ש עיר בירה ברפובליקת קברדינו-בלקריה הנמצאת בתחום ברית המועצות, בה היא מבשלת מאכלים צ'רקסיים. מתכון מיוחד שלה הינו תבשיל עדשים המכונה "מג'מק" הנהוג לאכול בעדה ובמסעדה וכמובן ה"חלוז" – המאפה הלאומי של הצ'רקסיים העשוי מבצק עם מילוי בגבינה צ'רקסית. במסעדה מוגשים מאכלים צרקסיים אותנטיים וגם מאכלים מזרחיים. קירות המסעדה מעוטרים בדמויות צ'רקסיות בלבוש מסורתי. חלקם צולמו בקווקז עם סוסים על-רקע נוף ירוק. לוחמים על סוסים הינם חלק מההווי הצ'רקסי. הסוס בעבור הצ'רקסיים בימים הקדומים משמש כידידם הטוב ביותר. הצ'רקסי מגדלו עוד מהיותו סייח. ילד בן שמונה, היה נמסר למשפחה אומנת בשבט אחר ושם גדל להיות לוחם. במהלך שהותו אצל המשפחה האומנת הוא מגדל את סוסו וחוזר למשפחתו הביולוגית בהיותו בן ארבע עשרה כלוחם מוכשר, שיכול להגן על כפרו ושבטו.

האני לומד בבית הספר היסודי המקומי "נארת". בילדותו אוהב לטייל סביב הכפר. עולה על גבעות ואין מערה בסביבה שלא נכנס אליה. מכיר כל עץ שקד היכן הוא נמצא ומזהה את סוגי התאנים למיניהם. הוא מצטיין בלימודיו ותחום המדעים והטבע מסקרנים אותו במיוחד. אחר כך עובר ללמוד בתיכון צפת. הוא נמנה על קבוצת כדורסל ששיחקה מול יישובי הסביבה. בין היתר מארגן עם בנות ובנים מהכפר להקת ריקודים צ'רקסית ומופיע אתה באירועים שונים.

חייל ביחידה קרבית

את שירותו הצבאי הוא עושה ביחידה קרבית של גולני בגדוד 13 והיה החייל הצ'רקסי היחיד, המצטיין הפלוגתי, מבין כ-140 חיילים. מסיים בהצטיינות קורס קציני חי"ר וכעבור ארבע שנים פורש מהצבא בדרגת סגן ומתגייס למשמר הגבול בתפקידי קצונה במשך 19 שנים. 23 שנים הוקדשו מחייו לשרות הביטחון, במהלכן נפצע בפעילות מבצעית, אותן הוא מסיים ב-2012 בדרגת פקד, המקבילה לסרן בצבא, ומוכר כנכה צה"ל.

"בהיותי צ'רקסי, 'לא היה לי גב', מי שיקדם אותי בצבא במשמר הגבול, למרות הצטיינותי בכל תפקידיי עליהן קיבלתי תעודות הערכה. שימשתי כפקד במשך 16 שנים"... הוא מדגיש בצער.

במהלך שירותו, מוביל האני מאבק לשיפור שכרם של הפקדים במשטרה ובשב"ס. במקביל לשירותו המשטרתי, בזמנו החופשי ובמימונו האישי, עושה שני תארים: תואר ראשון במדעי המדינה וביטחון באוניברסיטת בר-אילן ותואר שני במזרח תיכון בעת החדשה באוניברסיטת תל אביב.

"בשרותי הצבאי", מציין היום האני, "נתקלתי בתופעה שהאוכלוסייה היהודית אין לה ידע ומושג על ההיסטוריה של העדה הצ'רקסית. פעמים רבות שואלים אותי מה זה צ'רקסיים? אפילו מפקדיי לא ידעו... בשלב ראשון, כבר בשנות התשעים של המאה הקודמת, במסגרת סדרות חינוך, הבאתי פלוגות של חיילים ושוטרים לסיור בכפר ריחניה. כאן, הם רכשו מידע רב מפי מורים שהעבירו להם הרצאות בנושא זה".

ההיכרות והנישואים בעדה הצ'רקסית

ב-1996 נישא האני לרעייתו אמל, צ'רקסית מכפר כמא, לאחר היכרות של שנתיים, ונולדו להם בת ובן: נארת – ע"ש לוחם צ'רקסי אגדי שהיה גיבור ידוע בקווקז, וסנדי- ע"ש אחד השבטים העתיקים ביותר של הצ'רקסיים שחיו מלפני 4,500 שנים.

בעדה הצ'רקסית לא מקובל להינשא מחוץ לעדה. גם הבנות וגם הבנים רוצים לשמור על העם ולא רוצים להתבולל. כך למשל, מחצית מהכלות הובאו מקום המדינה ועד היום מכפר כמא לריחניה, ומריחניה, מחצית מהכלות נישאו לבני כפר כמא.

על ההיכרות בין הבנות לבנים הוא מספר: "את אשתי הכרתי באחת החתונות שנערכו בכפר כמא ברחבת הריקודים. ההיכרויות בין הבנות לבנים הצ'רקסיים נערכים במעגל הריקודים. חציו של המעגל מאכלס את הבנים וחציו השני – את הבנות. הרווקים עומדים בשורה הראשונה של המעגל ומנגד הבנות הרווקות, והנשואים מאחור. כל אחד מהבנים נכנס למרכז המעגל ומוכיח את ביצועיו המיוחדים בריקוד. הבת – נכנסת למרכז המעגל לאחר שמוזמנת על-ידי בן הזוג לריקוד, או על-ידי מנהלת הריקוד של הבנות המסדירה את המפגש. במהלך הריקוד באים לידי ביטוי יופייה ותכונותיה העדינות של הבת. וכאן בעצם מתפתחת ההיכרות הראשונה בין הגבר לאשה. אחר כך ההיכרות מעמיקה. בעדה הצ'רקסית לא נהוג לקיים פגישות משותפות של בנים ובנות וליציאה לבילויים מחוץ לכפר. מקובל להיפגש בחצר ביתה של הבחורה, כאשר בבית נמצאים ההורים או עדים אחרים שמשגיחים מרחוק. אסור שייכנסו לחדר יחדיו.

חטיפת כלה

המסורת הצ'רקסית מציינת, כי הורי הכלה חייבים לתת את הסכמתם לחתונה. ישנם מקרים שהורי הכלה אינם מסכימים שבתם תינשא לבחור מסוים עקב סיבות שונות כפי שמקובל בעדות שונות. ואז, מקובל בעדה הצ'רקסית שהבחור שמסורב על-ידי הורי הכלה, יכול לחטוף את בתם מהוריה בהסכמתה ומרצונה ולהינשא לו מבלי הסכמת הוריה. הוא מביא אותה אל קרובת משפחתה וזו מודיעה להורים שהכלה נחטפה ונמצאת במקום מבטחים על-מנת לשמור על כבודה. אחר כך נשלחים שליחים מצד הבחור אל משפחת הכלה לעשיית פיוס ולקבל בכל זאת את הסכמתם. ברגע שהכלה המיועדת נחטפת - רוב ההורים מסרבים לפיוס וגם אינם משתתפים בחתונה.

לאחר החתונה מתבצע הליך פיוס בין שתי המשפחות. משפחת החתן מזמינה את משפחת הכלה לסעודת פיוס ולהיכרות מעמיקה בה מגשרים על הפערים והמחלוקות על-מנת להעניק לבני הזוג עתיד מבטיח. מקובל גם לאחר המפגש הראשוני בין המשפחות, שמשפחת הכלה מזמינה לחלופין את משפחת החתן לפיוס ולסעודה אצלה. יש לציין, כי לפני כשלושה חודשים הייתה חטיפה של כלה בריחניה. הפעם הקודמת שבה נחטפה כלה בריחניה אירעה לפני כ-18 שנה. לפעמים, חטיפה מקלה על משפחת הכלה מבחינה כספית של הוצאות הכרוכות בחתונה וגם מבחינת הכלה – היא אינה שותפה לתכנון החתונה.

בארץ הקווקז היה מקובל שהחתן המיועד היה מגיע אל בית הכלה באמצעות סוס וחוטף אותה כששניהם רכובים עליו. הוא היה יורה שלש יריות באוויר ובכך מודיע לתושבי הכפר שהנה מתבצעת חטיפה. הגברים של הכפר שבו בוצעה החטיפה עולים על סוסים ורודפים אחריהם. אם החוטף הצליח לעבור קו גבול מסוים מהכפר – אז גברי הכפר נסוגים חזרה. אם הצליחו לתפסו – מחזירים את הבחורה להוריה, נוטלים ממנו את הסוס ומשחררים אותו לדרכו ברגל וזאת כמובן פגיעה משמעותית בכבודו...

אם הצליח, כאמור, לעבור את קו הגבול - הוא יורה ירייה אחת באוויר על-מנת להודיע לבני כפרו שהמשימה הושלמה.

החטיפה של הכלה המיועדת, שהייתה כאמור בריחניה לפני כשלושה חודשים - התבצעה באמצעות טנדר ולא עם סוס. בסופו של דבר התקיימה חתונה לשביעות רצונן של שתי המשפחות".

מכהן כרכז תיירות

כמי שתרם רבות למדינה ועם פרישתו משירות הביטחון וכמי שאוהב טיולים, לומד האני בקורס למדריכי תיירות, ובקורס רכזי תיירות מטעם משרד התיירות ורשות פיתוח הגליל. כיום הוא מכהן כרכז תיירות בכפר. בנוסף, הוא למד הוראה במכללת אוהלו בהתמחות לימודי ארץ ישראל, ובמקביל לעיסוקו בתיירות הוא מלמד בחצי משרה בבית הספר המקומי "נארת" היסטוריה כללית, גאוגרפיה ומורשת צרקסית. "חשוב לי מאד, הוא מציין, שהדור הצעיר המתגורר בכפר ידע ויכיר את המורשת הצ'רקסית. היום, ההורים אינם יושבים עם בניהם ומשוחחים איתם על המורשת הזו. בקושי יש להם זמן איכות עם ילדיהם ואז הם משוחחים על ענייני דיומא. עד לפני שלוש שנים לא היה בכפר ריחניה מדריך טיולים ורכז תיירות. הצבתי לי מטרה להוביל את הכפר ולפתח אותו מבחינה תיירותית ולהעמיק את המורשת הצ'רקסית בקרב האוכלוסייה בארץ".

הפליה מצד קובעי המדיניות

היות ואנחנו הצ'רקסיים מהווים מיעוט מאוד קטן במדינה ולמרות תרומתנו לה – קובעי המדיניות אינם מתייחסים אלינו כראוי. למשל, בכל משרדי הממשלה אין צ'רקסי אחד בעמדת מפתח ובעל מעמד גבוה. אין הצדעה לעדה כפי שיש הצדעה לגופים אחרים וזה מאוד חורה לי. גם באירועים ובמפגשים גדולים נשמט השם הצ'רקסי כאילו אינו קיים. למדתי מניסיוני שחברי כנסת רבים ונבחרי ציבור בארץ אינם יודעים מה זה צ'רקסי בעוד שהם עצמם אמונים על הכרת העדה. אנחנו הנפגעים העיקריים. כל שר כזה המקבל החלטות, אינו מתייחס לצרכים של הצ'רקסיים.

אחת הבעיות הנפוצות בכפר קשור עם החתנים הצ'רקסיים. אלה חייבים להינשא לכלות מחוץ למדינה שכן הכלות מכפר כמא הן מעטות וגם כדי למנוע תופעות הבאות לידי ביטוי בנישואי קרובים. כל מה שקשור לקליטת עלייתן של הכלות הצ'רקסיות המגיעות מקווקז, מטורקיה, מארה"ב וירדן שאינן דוברות עברית וצריכות לעבור באולפן ולקבל זכויות כעולה, קליטתם קשה מאוד ועליהן לעבור מסכת של ביורוקרטיה וייסורים קשים. היום אין אולפנים עבורן והן צריכות להסתדר בכוחות עצמן. יש מקרים שבחורה מהארץ התחתנה עם בחור מחו"ל ואז גם נתקלים בבעיות רבות. היו מקרים שעצרו בחור שנישא לצ'רקסית מהארץ, הוגדר כשוהה בלתי חוקי ואף נעצר. יש מקום לחוקק חוקים עבור הצ'רקסיים בהקשר לקליטה של עולים. עולה צ'רקסי לא מקבל מהמדינה סיוע בדיור, רישום במרשם התושבים (רק לאחר ביורוקרטיה רבה) לא מקבל מענקים בנושא של רכישת שפה והכשרה מקצועית".

האני טוען כי הצ'רקסיים שתרמו למדינה מופלים לרעה בהשוואה לשאר תושביה היהודיים. לדבריו, תושבי הכפר חיים בקו העימות. "כל תושבי הישובים היהודיים שלידנו מקבלים מכסות לגידול לולי תרנגולות וסובסידיות לחקלאים ולנו אין. חקלאים רבים בריחניה פסקו להיות חקלאים בגלל שאין גוף שתומך בהם ומסייע בהקשר לנזקי טבע, מים וכדומה.

צעירי ריחניה עוזבים את הכפר בגלל חוסר מגרשים לבניה וחוסר בתעסוקה. חסר להם גם מקום מפגש ובילוי המתאים למסורת הצ'רקסית". הוא מסכם.