איילת שקד טוענת, שלבג"ץ אין סמכות לבטל את חוק הלאום – משום שמדובר בחוק יסוד, שאותו חוקקה הכנסת בסמכותה כרשות המכוננת. איך אומרים המשפטנים? טיעון שובה את העין, אך במבט מעמיק יותר – אין בו ממש.

בואו נעשה סדר. במישור הטכני, הטיעון של שקד מסתמך למעשה על הדבר שהיא הכי מתנגדת לו: המהפכה החוקתית מבית מדרשו של אהרן ברק. בחוקי היסוד לא נאמר שהם נהנים ממעמד-על ביחס לחוקים אחרים. היה זה ברק שקבע, כי הזכויות שבחוק יסוד כבוד האדם וחרותו ובחוק יסוד חופש העיסוק, גוברות על חיקוקים אחרים. לכן, כאשר שקד באה ואומרת שבג"ץ אינו יכול לבטל חוק יסוד בגלל שהוא חוק יסוד – היא למעשה מאמצת ואף מרחיבה את תפיסתו של ברק.

במישור העקרוני, לא ייתכן מצב בו בית המשפט לא יוכל לבטל חוק כלשהו. תארו לעצמכם שהכנסת תעביר תיקון לחוק יסוד הכנסת ותקבע שהיא תכהן עשר שנים. או תיקון לחוק יסוד הממשלה, בו ייקבע שכל שר רשאי לפטר את כל עובדי משרדו. או תיקון לחוק יסוד משק המדינה, ולפיו מס ההכנסה יהיה 80%. שלא לדבר על חוק יסוד חדש לגמרי, שיאסור לפתוח בתי כנסת בשמו של החופש מדת. ברור לחלוטין שאלו יהיו צעדים בלתי-חוקתיים ואף רודניים, ובכלל לא משנה האם הם ייעשו במסגרת חוקי יסוד או במסגרת חוקי פיזיקה; בג"ץ יהיה חייב לבטל אותם.

שלא תבינו אותי לא נכון: חוק היסוד הוא חשוב ביותר, אי-אפשר להבין מדוע נדרשו 70 שנה לחוקק אותו ואין מקום שבג"ץ יתערב בו. אבל הנימוק של שקד שגוי ואף מסוכן. אפילו חוקה ניתן לשנות: החוקה האמריקנית שינתה את מספר הסנאטורים, אסרה את האלכוהול והתירה אותו, העניקה זכות בחירה לשחורים ולנשים, הגבילה את כהונת הנשיא ועוד. קל וחומר חוקי יסוד, שהם רק הפרקים של החוקה העתידית שטרם גובשה. הדרך הנכונה היא להעביר את חוק יסוד החקיקה, בו ייקבע גם מה מעמדם של חוקי היסוד (ובעתיד מה מעמדה של החוקה), כיצד ניתן לשנותם ומהי הדרך לביקורת שיפוטית עליהם. כי ביקורת כזו חייבת להיות - אחרת אנחנו מסתכנים ברודנות.

תראו את אריה דרעי, החרדי הזה עם הכובע השחור והזקן. תראו איך הוא כופה על מדינה שלמה את אורח חייו, מונע פתיחת חנויות בשבת, פועל כמו דיקטטור מול הרשויות המקומיות שכן רוצות לפתוח חנויות. כפייה דתית! הדתה! פגיעה בחופש העיסוק!

בואו נעשה סדר. את המאבק נגד פתיחת חנויות בשבת מובילים בכלל בעלי עסקים קטנים, הטוענים שלא ישרדו אם מתחריהם הגדולים יפעלו בשבת. הם לא רוצים לעבוד בשבת – לא משום שהם דתיים (ורובם חילוניים), אלא משום שהם עצמם גם הבעלים וגם העובדים. אם העסק יהיה פתוח בשבת, זה אומר שהם יעבדו שבעה ימים בשבוע – וגם להם מגיעים מנוחה ובילוי עם המשפחה. זה לא סיפור דתי; זה סיפור של צדק חברתי במובן הכי ברור שלו: האם עסק גדול יוכל למחוץ עסק קטן.

החוק מעניק לשר הפנים את הסמכות לאשר או לפסול חוקי עזר עירוניים. דרעי מפעיל את הסמכות שקיבל מהחוק וכחוק. אף שר אינו אמור להיות חותמת גומי; לא בשביל זה נועדו הסמכויות שקיבל. תפקידו של שר הפנים הוא לבחון האם לחוק עזר מסוים יש השלכות רוחב, האם הוא ישפיע על יותר מאשר אותה רשות מקומית. במקרה של פתיחת העסקים בשבת, אין ספק שתהיה השפעה כזאת: אם חנויות בתל אביב ייפתחו, זה יקרה במהירות בכל גוש-דן – כי בעלי העסקים בהרצליה וברמת גן ובחולון לא ירצו שלקוחותיהם יסעו לתל אביב.

ועוד נקודה: אם כבר, אזי עולם העסקים הישראלי מתאפיין בכפייה אנטי-דתית. כבר ציינתי כאן שיש שורה שלמה של מקצועות, תפקידים ומקומות עבודה הסגורים בפני שומרי מצוות שאינם עובדים בשבת: כמעט כל מגזרי התרבות, האמנות והספורט; חנויות ומרכזים מסחריים שפועלים בשבתות; כמעט כל אמצעי התקשורת; וכן הלאה. מי שמקופח באמת זה לא מי שרחמנא ליצלן לא יכול לעשות קניות בשבת, אלא מי שאינו יכול לקבל עבודה כל השבוע.

בית הדין האיזורי לעבודה בירושלים אימץ השבוע פשרה בעתירתה של שדולת הנשים "קורס משפיעים" – הקורס המכשיר חרדים למשרות בשירות הציבורי. השדולה יצאה נגד קיום הקורס בהפרדה מגדרית, והמדינה הבטיחה שלהבא תודיע מראש לשדולה אם יש לה כוונה לפרסם מכרזים לניהול הקורסים בהפרדה שכזאת.

בואו נעשה סדר. ראשית, לשדולת הנשים בכלל לא הייתה כאן זכות עמידה. הכלל הברור הוא, שעותר ציבורי לא יכול לבוא במקומו של נפגע שאינו עותר בעצמו. אף אישה חרדית לא באה לבית הדין וטענה לקיפוח; להפך: בדיון בנושא בבית הדין הארצי התייצבו נשים חרדיות והביעו תמיכה בהפרדה. אז בית המשפט המחוזי – בו החל הסיפור – היה צריך לזרוק את העתירה מכל המדרגות, והמדינה בוודאי לא הייתה צריכה להעניק לשדולה זכות וטו עתידית או לפחות את היכולת לעתור ולטרפד את הקורסים הבאים.

שנית, וזה העיקר. עושה רושם שמה ששדולת הנשים באמת רוצה, הוא לכפות על החרדים לפעול בניגוד לאמונתם ולאורחות חייהם. בכך היא רק משחקת לידיהם של הקיצונים שבהם, שיאמרו: אתם רואים? אם תצאו לעבוד, יכריחו אתכם לעבור על כללי הצניעות. התוצאה תהיה שפחות חרדים יעבדו, לא יותר – והנשים ימשיכו לשאת ברוב נטל הפרנסה. מרוב פופוליזם ורצון לתפוס כותרות, השדולה הזאת רק תפגע במי שהיא מתיימרת (בלא-מעט התנשאות ופטרנליזם) להגן עליהן.

פעם אלו הנכים, פעם אלו הלהט"בים, פעם אלו הכבאים. כמעט מדי שבוע מישהו חוסם איזושהי דרך או איזשהו צומת. הכי פופולרי הוא צומת מרכז עזריאלי, אבל גם הכניסה לנתב"ג היא מקום טוב וגם המסילה בין תל אביב לחיפה, וכמובן כל צומת בריכוזים החרדיים בירושלים ובבני ברק.

בואו נעשה סדר. החסימות הללו אסורות לחלוטין על-פי החוק. "לא יעמוד אדם בכביש, בין כדי לעצור רכב לשם נסיעה ובין לכל מטרה אחת, אלא בתוקף תפקיד רשמי" – קובעת תקנה 112 לתקנות התעבורה. לאחר מכן יש הסתייגות, המאפשרת חריגה מהכללים החלים על הולכי רגל כאשר מדובר "בהלוויה או בתהלוכה שנערכה כדין" – אבל היא אינה חלה על תקנה 112. כלומר: אפילו בהפגנה ברישיון אסור לחסום כביש.

איסור דומה ואפילו חמור יותר חל על נהגים: "לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד באופן שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה". חד וחלק, פשוט לחלוטין. ומה לגבי עגלות נכים? "לא ילך אדם בכביש ולא יסיע בו עגלת ילדים או עגלת חולים או כיסא חולים, אלא אם אין בצד הכביש מדרכה או שוליים תקינים או שביל שהוקצה להולכי רגל".

המשטרה מכירה את החוק ואפילו אוכפת אותו – בצורה בררנית בוטה. חרדים יסולקו בסילוני מים וייגררו בכוח מן הכביש; הומוסקסואלים, נכים וכבאים – איתם ינסו לדבר יפה ולשכנע אותם לסור הצידה. כנ"ל לגבי עובדים שמוחים על פיטוריהם. למה? כי לאלו יש תקשורת גרועה ולאלו יש תקשורת טובה; כי אלו נאבקים על מה שהרוב אינו מסכים איתו, ואלו נאבקים על מה שרבים ואולי הרוב כן מסכימים איתו.

השבוע חסמו פייסבוק, אפל ויוטיוב חלק ניכר מפעילותו של המסית הימני-קיצוני אלכס ג'ונס, המפיץ מזה שנים את תיאוריות הקונספירציה המופרעות ביותר: הממשל עמד מאחורי התקפות 9/11, טבח בבית ספר כלל לא התרחש ועוד כהנה וכהנה. הסיבה הרשמית לחסימתו הייתה לא השקרים הללו, אלא דברי השטנה שהוא מפיץ. ג'ונס כמובן הזדעק מיד נגד הפגיעה בחופש הביטוי שלו.

בואו נעשה סדר. שום זכות אינה מוחלטת, כולל הזכות לחופש ביטוי. השמצות, הכפשות, הסתה, גילוי סודות מדינה – אלו לא ייהנו מהגנת חופש הביטוי. שאלה סבוכה יותר האם יש חופש לשקר. לכאורה, התשובה חיובית: החוק הפלילי, למשל, אינו אוסר לשקר אלא לקבל דבר במרמה. חוק לשון הרע אומנם אומר שהוכחת "אמת דיברתי" תסייע להדוף תביעה, אבל זו אינה הגנה מוחלטת והחוק גם אינו אומר שכל שקר יהווה לשון הרע.

אלא שהעניין שונה כאשר מדובר בשקרים מכוונים שמטרתם לזרוע שנאה ופילוג, להטיל ספק בחוקיות מעשי הממשל ואף לערער את יסודות החברה והמדינה. השקרים הללו הם הסתה, גם אם אינם מסתיימים בקריאה מפורשת להסתער על הבית הלבן או על הכנסת. לכן, חופש הביטוי אינו צריך להגן עליהם – בדיוק כמו שהוא אינו מגן על דיסאינפורמציה שמטרתה להטות את תוצאות הבחירות או ליצור אווירה נגד קבוצות שונות באוכלוסייה. ענקיות הרשת לא ציינו את השקרים ההזויים של ג'ונס כסיבה להשתקתו, וחבל שלא עשו זאת; ניתן לקוות שלא יתביישו בעתיד לומר: שקרי הסתה – לא אצלנו.

במשך כמה ימים לאחר שבית המשפט העליון זיכה את אלישע חייבטוב מאשמת רצח בשל מחדלי חקירה חמורים ביותר, התנהל ויכוח בשאלה האם פרסום פסק הדין עוכב כדי שיהיה האחרון של השופט הפורש אורי שהם. או במילים אחרות: האם אדם חף מפשע ישב בכלא לצורך הטקס באולם ג'.

בואו נעשה סדר. הדיון האחרון בתיק התקיים בחודש מארס, הסיכומים הוגשו בחודש אפריל והיה צורך לעבור על אלפי עמודים של פרוטוקול המשפט במחוזי. שהם שלח ב-22 ביולי את חוות דעתו לשופטים חנן מלצר ודפנה ברק-ארז, הם קראו, הסכימו אותו והוסיפו כמה הערות. כמקובל, שהם התייחס לאותן הערות ובכך חתם את פסק דינו. כל זה לקח 11 יום ברוטו; פסק הדין ניתן ב-2 באוגוסט.

אין ספק שאת הדיון על מועד פרסום פסק הדין, הצית מי שלא היה מרוצה ממנו – המשטרה והפרקליטות – כדי להסיט את תשומת הלב מהממצאים הקשים של בית המשפט העליון. "בכל עשרות שנות הקריירה שלי לא ראיתי מקרה חמור כזה", אומר שופט בכיר. וכפי שכבר אמרנו, שהם ועמיתיו כתבו 102 עמודים לא כשיעור היסטוריה אלא ככרטיס צהוב ענק להווה. לפיכך, ההתנהלות של רשויות האכיפה שוברת שיאים של ציניות וחוצפה: במקום לבדוק את עצמן ולהפיק לקחים, הן מטיחות האשמות שווא בבית המשפט העליון.