המעברה בירוחם נוסדה באביב שנת 1951, כאשר אמנון זעיר (רודי קליינר) מקיבוץ גן שמואל וקצין רב ניסיון היה אחראי על הקמת מעברה לעולים מרומניה שכונתה תחילה "תל ירוחם" ואחר כך "כפר ירוחם". ההקמה נעשתה ביזמת "הסוכנות היהודית" ולא הממשלה. לאחר שנה החליף את זעיר, שלמה תמיר מקיבוץ תל יוסף כמנהל המעברה (כך נקרא התפקיד).

תמיר עשה הכל כדי להביא את היישוב וחשיבות פיתוחו לתודעה הציבורית בארץ והזמין את הנשיא השני יצחק בן-צבי (ב-29 לינואר 1953) לבקר בירוחם. הביקור הותיר חוויה עמוקה בלב העולים החדשים ולדעת תמיר הפיח בהם רוח של אמונה ותקווה. אולם, באשר לפעולות הפיתוח והתקצוב הנדרשים ליישוב התעלמו המוסדות והגופים הממלכתיים מאחריותם. כתוצאה מכך כתב תמיר ב-1953 למוסדות כי "את תל ירוחם יש לבנות או לחסל. אין לקיים ישוב נפל".

פנחס מענית (מוצ'ניק) הגיע לירוחם מנהלל באוגוסט 1953 בעת שבמקום חיו 32 משפחות ומיד התנדב לסייע ולעזור. בשנת 1954 נבחר לראש המועצה הראשון ושימש בתפקיד עד שנת 1965. שלושת האישים שהוזכרו, זעיר, תמיר ומענית היו אלה שבמו ידיהם יכולים להיחשב כמקימים, מלווים ובונים את המעברה לכדי רשות מקומית ועיר.

בעקבות כך (לחצו הבלתי פוסק של תמיר, התערבותו של בן-גוריון ועוד) הוקמו ביישוב מפעל לקרח, מבני תרבות וספרייה ועוד. שש שנים לאחר הקמתו, הצטרפו לכפר ירוחם עולים ממרוקו, פרס והודו שיצרו יחד עם יוצאי רומניה יישוב מגוון. המעברה נבנתה בקרבת "כביש הנפט" בין מעלה עקרבים לבאר שבע, ב"רמת הנגב".

פנחס מענית, ממייסדי נהלל, גויס על-ידי ראשי מפא"י, עבר למקום עם משפחתו ומהר מאוד היה לראש היישוב. ב-1959 פורקה המעברה, ובמקומה הוקם יישוב קבע שהוכרז כמועצה מקומית. כראש המועצה המשיך לשמש מענית. בשנת 1962, כאשר ביישוב התגוררו כ-1700 תושבים, שונה שם היישוב ל"ירוחם". כעבור שנתיים הוקמה ביישוב מעברה נוספת, ונוספו כמעט 3,000 תושבים.

במהלך שנות ה-60 סבל היישוב מכמה משברים חברתיים, למרות שנפתח בו מפעל ראשון. בשנת 1965 נפתח כביש הערבה שהסיט את התנועה מירוחם לציר החדש לאילת. בנוסף, בסוף העשור נפתח הכביש בין באר שבע ומצפה רמון, וירוחם נותקה מכל ציר תחבורה ראשי. עקב גורמים אלו, בנוסף לריחוקה של ירוחם ממרכז הארץ (כ-150 קילומטר), עזבו צעירים רבים את המקום וירוחם סבלה שנים רבות מהגירה שלילית.

שלמה תמיר נולד בשנת 1901 בפולין. בתקופת מלחמת העולם הראשונה עבר ללודג' ולמד בגימנסיה הפולנית-עברית. כשהצבא האדום עמד בשערי וארשה הוא נאסר כאלמנט חשוד ושוחרר על-ידי ציר "הסיים" יצחק גרינבאום. מאורעות 1921 בארץ זירזו החלטתו לעלות ארצה לאחר שקיבל רישיונות ממשלחת פועלי ארץ-ישראל. בשנת 1921 הצטרף תמיר לגדוד העבודה ולאחר הפילוג עבר עם חברי "הגדוד" לתל-יוסף. בשנת 1929 נשא את דבורה ונולד להם הבן הבכור.

בשנת 1934 יצא לשליחות לצ'כוסלובקיה, סייע להוריו ובני משפחתו לחסל עסקיהם ולעלות ארצה. תמיר אירגן אלפי צעירים לעליה ובשנת 1935 השתתף בקונגרס הציוני בשוויץ כציר מטעם ציוני צ'כוסלובקיה. תמיר הספיק להיות "נוטר" ואף השתתף בעליות "חומה ומגדל". בשנת 1941 התגייס לצבא הבריטי כנהג רכב כבד. לאחר המלחמה היה בין קבוצת הישראלים שדאגו לאסוף את "שארית הפלטה" ולהעלותם ארצה.

לפני הכרזת המדינה יצא לשליחות לברזיל על-מנת להעלות צעירים יהודים לצבא ולהשיג נשק עבור המדינה שבדרך. לאחר קום המדינה גויס על-ידי בן-גוריון לכפר ירוחם וחי עמם כשנה ומחצה. בשנת 1959 נקרא לסייע לקיבוץ רמת רחל שסבל מקשיים חברתיים ועשה זאת בדרך של גיוס צעירים מקיבוצים בצפון. תמיר נפטר בשנת 1979 ביותו בן 79 ונקבר בקיבוץ תל-יוסף.

תמיר הוזמן בשבת לבית הוועד הפועל לתל אביב על-ידי בן-גוריון כדי להשתתף בדיון על מצבם הקשה של העולים במעברות, ביישובי העולים ובשיכוני הערים. בן-גוריון ציפה בתום הדיון להתנדבות של חברי קיבוץ וותיקים להדרכה חברתית-חקלאית בריכוזי העולים. תמיר הושפע מאוד מהדיון ולאחר כמה ימים פנה אל לחיים רוקח שהציע לו להתנדב להדרכה במקום הבעייתי ביותר - "כפר ירוחם".

כל שידע תמיר אז על היישוב שהוא ממוקם דרומית לבאר-שבע בנגב השומם. התפקיד של תמיר הוגדר כ"בא כוח מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית ומשרד הפנים" והוא הוצג לפני המתיישבים על-ידי מילר, בא-כוח מחלקת הקליטה של הסוכנות.

בבואו למקום מצא כמה צריפים, כמה אוהלים, הגברים היו בעבודה והנשים הצטופפו בצריף לוהט עם ילדים, צועקות נואשות על גורלן האומלל בנגב הרחוק. תמיר נשאל על-ידי פקיד הסוכנות האם לאחר הצעקות הוא מוכן להישאר במקום למרות התנאים הפיסיים האיומים ואווירת הייאוש והוא השיב בחיוב. באותו רגע חש תמיר שחובתו לסייע למשפחות העולים בנקודה שכוחת אל זו.

בערב כינס תמיר את התושבים וביקש מהם חודשיים כדי לשנות את המצב והתחייב שאם יכשל, ידאג להעבירם למקום ישוב מחוץ לנגב. הוא אירגן קייטנה לילדים לשבועיים באשקלון ואת האמצעים השיג ממוסדות ההסתדרות הכללית. האווירה במקום השתנתה לחיוב.

ראשית שינה תמיר את סדרי אספקת המזון והקרח שהגיעו בלילה במכונית מבאר-שבע והתור הארוך שהמתין לה, להט מיצרים ומתח. תמיר דאג להביא את המצרכים עד לצהריים והקל מאוד על חיי הנשים שטיפלו בילדים והכינו אוכל לבעלים שבעבודה.

תמיר שכנע את משרד הקיצוב להוסיף מנות סוכר, בשר, חמאה ומרגרינה לתושבים החיים בתנאי חלוצים וכן השיג מוצרי הלבשה, הנעלה וממתקים מראשי "המשביר" בבאר-שבע. במחנה העולים נראו עתה פה ושם - חיוכים.

לתמיר הוברר שלממשלה לא הייתה שום תוכנית מעשית לפיתוח המקום. ראו במעברה מעין "מחנה מעבר" שעומד תוך זמן קצר להתחסל. עיקר מאמצי הממשלה הופנו לדימונה העומדת להבנות כעיר ולא ראו בעין יפה פיתוח מפעלים ומוסדות מרכזיים בכפר ירוחם. כל הצעותיו של תמיר לפיתוח המקום זכו ליחס של ביטול ונדחו.

תמיר פנה במכתב אזעקה לבן-גוריון שממנו נצטט קטעים המעיד על תפיסתו של תמיר כיצד ניתן "להציל" את ירוחם. האיגרת שנכתב על-ידי תמיר לראש הממשלה ושר הביטחון בשני באוקטובר 1952, פתחה בשורות דרמטיות: "כלו כל הקיצין ואין לי למי לפנות. בפני מי להתריע, להשיח הלב. אין שומע ואין מי שירצה לשמוע".

בתחילת האיגרת קבע תמיר כי הוא התנדב לשנה להדריך במעברה וכבר עברו 3 חודשים ומאום לא זז. כזכור הגיע תמיר הגיע למקום לאחר שעזבו כ-30 משפחות ועשה כל מאמץ לשנות קצת באורח החיים כדי להקל על התושבים אולם "אין דואג לביסוס היישוב. לא נעניתי לפניותיי, לא נתקבלתי לראיונות שביקשתי".

תמיר החמיא למפעלי הכרייה הגדולים שקמו בנגב אך קבע כי "לא נעשה כלום כדי ליישב אנשים אלה כאן. הוא הדגיש כי תל ירוחם הוא היישוב היחידי באזור שיש בו משפחות עם ילדים, בית-ספר וגן ילדים, מרפאה, צרכנייה, מוסדות תרבות והנהלה עצמית אולם המוסדות מפנים את מאמצם למחנות הכרייה והחציבה בסדום ובים המלח שם שוהים רווקים ואנשים שלא קשרו גורלם לנגב.

להלן מונה תמיר את הצעותיו שלא מתקבלות: "להקים משק חקלאי; מטעים, מרעה זרוע לצאן ובקר, תבואות וירקות חורף, לול, רפת ודיר. הצעתי להקים כאן מאפיה, מכון קרח, שאם לא כן, אנו נאלצים יום-יום להוביל מצרכים אלה ואחרים מבאר-שבע. אפשר להקים כאן אכסניה למטיילים, בית מרגוע (האקלים כאן מצוין) וכו'".

וכאן מגיע תמיר לשיא אזהרתו: "את תל ירוחם יש לבנות או לחסל". אין לקיים יישוב נפל. אין אבא ליישוב..."מפעל הערבה" אינו מטפל בו ושום מוסד אחר אינו חייב בכך. משרד העבודה רוצה להקים בנייני קבע אולם במשך חצי שנה לקיום הישוב הספיקו (בלעג..) למדוד מגרשים ל-36 דירות".

תמיר הדגיש כי רק "תוכנית בינוי גדולה" תשאיר את מעט המשפחות שנותרו במקום. תמיר מתלונן בפני בן-גוריון שהשרים ומנהלי הגופים הישוביים (מאנשי שלומנו) רואים בו "עובר בטל" ומסרבים לפניותיו לדון בבעיות ירוחם. מאידך-גיסא, כואב לו על שהוא מאכזב את 30 המשפחות הרואות בו קוסם "כל יכול". תמיר הודיע שאינו מתכונן להרים ידיים ולעזוב את המקום או להגיד לאנשים שיתפזרו.

תמיר חזר והדגיש כי הבעיה החריפה ביותר היא התחבורה - למרות שנה וחצי למקום, אין לתל ירוחם רכב משלו להובלות מצרכים, ציוד, אנשים ועוד. תמיר דורש מבן-גוריון להקים גוף שידאג לביסוס יישוב תל-ירוחם. על בן-גוריון לכנס את כל ראשי הגופים המיישבים ומנכ"לי המשרדים ועליהם להבין שפיתוח בלא אנשים אינו שווים דבר ללא האנשים המוכנים לחיות במקום.

מסיים תמיר באמירה חצי פואטית: "ייעשה הכול.. כדי להציל מהתפוררות והתנוונות. אל יאלצוני לעסוק במעשים סיזיפיים בל יהי קורבני לשווא".

בן גוריון השיב למכתבו של תמיר לאחר 27 יום בשלהי אוקטובר 1952. בן-גוריון ענה במכתב קצר אך מעשי והודיע לתמיר כי יפנה אישית לגזבר ההסתדרות גיורא יוספטל, למשרד העבודה, לשר האוצר לוי לאשכול והוא יבקש מהמנהל הכללי של משרדו, טדי קולק שיראה (שייפגש עם) את האישים המוזכרים - וידאג שיעשו את המוטל עליהם.

בשורה האחרונה בתשובתו הסכים בן-גוריון שאין לעזוב המקום, יש לבססו ואין הדבר למעלה מיכולתנו. לאור המפגש קיבל תמיר מכתב ממשרד השר פנחס לבון (שהיה שר החקלאות ועתה שר בלי תיק) כי יצחק עילם (מנכ"ל משרד העבודה) ופנחס ספיר (ממשרד הפיתוח) ניגשים לבנות 30 - 40 בתים בנקודה; כמו-כן הוחל בתכנון מאפיה, ומכון קרח; רענן ויץ יתכנן ויקים משקי עזר במקום.

ב-27 לנובמבר 1952 הודיע גזבר הסוכנות יוספטל לדוד טנה ממחלקת הקליטה של הסוכנות כי אושרו על חשבון מחלקת הקליטה 10 אלפים ל"י לבניית מאפיה. יוספטל ביקש מטנה ליצור קשר ישיר עם תמיר ולהתחיל להוציא התוכנית לפועל. בדצמבר הודיע מנחם ברבש ממחוז הנגב לתמיר שהוחל בתכנון בית קירור ויש להכין את התושבים לשלם "משהו" בעבור מבני הקבע שיוחל בבנייתם במחצית ינואר 1953.

הבתים יבנו בגודל של 35 מ"ר למשפחות קטנות ו-60 מ"ר למשפחות גדולות. בקיץ 1953 כתב בן-גוריון לדב יוסף (שר המסחר והתעשיה) כי יש לסייע לתמיר בהקמת ירוחם היות שהמקום אינו רק אחת הנקודות היישוביות אלא "משלט" הפיתוח בנגב הדרומי.

הוא הגיש תוכנית להקמת אכסניה למטיילים בירוחם - שבתחילה נראתה כתוכנית "שיגעון". מי יבוא לחבל ארץ מדברי מרוחק זה. מחלקת הקליטה של הסוכנות קיבלה את האתגר והעבירה תקציב ל-20 מיטות עם הציוד הנדרש. תמיר שכנע את "המשביר" לקיים את חודש הצרכנות בירוחם. כתוצאה מכך הוענק לאכסניה תקציב נוסף של עד 100 מיטות עם ציוד. ביום חנוכת האכסניה, שחובר לסיום חודש הצרכנות, שהו במקום 200 אורחים מהצפון ובראשם יוספטל וסנטה.

תוך 3 - 4 חודשים לנו שם, לפי תמיר כ-5,000 איש. ניתנו משקי עזר למשפחות - לול עם 20 עופות וזרעים לירקות ולגינה. משרד הפנים השתתף עם הסוכנות בתקציב רכישת צינורות וממטרות. במשך כשנה עבדו רוב התושבים בבניית הסכר הגדול, שתמיר תבע מבלאס להניח צינור מהסכר ישירות לבתי התושבים. במקביל תבע לסיים במהירות הנחת קו מים בנפח גדול מבאר-שבע לירוחם.

החיים התרבותיים לא הוזנחו. ז' און מההסתדרות הבטיח סיוע לבניית בית עם גדול להצגות, כינוסים וגם מרכז לאכסניה ולמטילים. קרן הביטוח של פועלי הבניין ריהטה את מבנה הספרייה החדש; אושר תקציב לבניית צרכנייה אך הגנרטור הקטן לא סיפק את דרישות הקירור והוחל בטיפול בהשגת גנרטור גדול; תוך זמן קצר החלו להופיע בירוחם אמנים ומרצים.

הנהלת מחנה הפוספטים העניקה תציב חודשי של 200 ל"י לצורך פעילות תרבותית זו. עם זאת המריבות והייאוש בקרב המתיישבים נמשכו. לאחר שנה סיים תמיר עבודתו וחזר לתל-יוסף. בינתיים, חיים רוקח ממחלקת הקליטה של מפא"י גייס את פנחס מוצ'ניק (מענית) מנהלל להמשיך במפעל הבניין של כפר ירוחם. בעת ביקור הנשיא הונחה אבן הפינה ל-40 בתי הדירה, למאפיה ולבית החרושת לקרח ובית קירור. מאות שתילים של עצי פרי ועצי סרק ניטעו באותו יום והגן נקרא על שמם של בן-צבי ורעייתו.

עד כאן תארנו את פעילותו של שלמה תמיר בתל-ירוחם (שהיה לכפר ירוחם) כמדריך ומנהל היישוב. כידוע זיכרון של אדם הוא "סלקטיבי" ובדרך כלל הוא זוכר את האירועים כאשר הוא הוא במרכז. לצורך האיזון הנדרש, אנו מביאים כאן תמצות ממחקרו של ד"ר זיוון המצוי בספרו מניצנה עד אילת.

נתרכז בעובדות בתהליכים ובאירועים שבמחקר המדעי בדרך כלל, הם ממוסמכים ואילו בכתבה הם מבוססים על זיכרונות בלבד. נזכיר רק את אלה שאינם זהים לכפי שמופיע בזיכרון של תמיר או שכלל לא הוזכרו שם.

כפר "החוצבים והכורים" במעברת ירוחם נוסד ב-9 בינואר 1951 וראשוניותו בהיות היישוב העירוני הראשון בנגב שמדרום לבאר-שבע. על מפעל הנגב הוטל לתכנן עוד ב-1950 "כפר עבודה" במקום. 65 משפחות ראשונות הובאו לתל ירוחם ועמן המדריך והמנהל אמנון זעיר (רודי) מגן-שמואל.

ועדת השמות תבעה כבר ב-1952 להחליף את שם המקום מתל ירוחם לכפר ירוחם משום שראתה בו יישוב לא עירוני. בנוסף תרם בהדרכה למקום יחיאל בן-ארצי (מקיבוץ נצר סירני). תאריך הקמת צריפי תל-ירוחם - החל ב-1950. בשנת 1952 היו במקום 65 משפחות; בשנת 1954 היו כבר תשעים ושתיים משפחות אך באותה שנה חל גם שבר חברתי-כלכלי גדול ונותרו במקום רק כ-35 משפחות. בשנת 1956 עלה שוב מספר המשפחות במקום ל-60 (כ-700 נפשות).

הצבא הציב במקום יחידת שמירה דרוזית ובזכותה משכו קווי מים מבאר ירוחם אל היישוב. בפועל עמדו אם כן לרשות ירוחם כ-25 ממ"ע מים ליממה. משקי עזר: חולקו 500 עופות ל-25 משפחות, ניטעו 200 עצי נוי, עשרה דונם גן-ירק ובו תפ"א, בצל, רפת לצריכה עצמית, שתילת 100 עצי זית ראשונים וחלוקת עיזים למשקי התושבים. מחלקת הקליטה של הסוכנות ומשרד העבודה סיכמו על תוכנית של 150 משפחות ו-250 נוספות בעתיד.

ראשי השח"ל שלחו מתנדבים לסייע והבתים צופו באבן מקומית בניסיון לעצב סגנון מדברי מיוחד. עם תום השנה הראשונה, ראו במשרד העבודה את ההישגים הצנועים בירוחם כמחזקים את אלה התובעים את פיתוחה המהיר של אילת. להלן הרחיב החוקר את סיפור הקמתו של הסכר שאין כאן המקום לפרטו. מקומות העבודה של ראשי המשפחות היו: מפעלי אבן וסיד, מחצבי ישראל, סולל בונה, פוספטים, אכסניה ועד הכפר ושירותים, מפעלי סדום, ברום, מצפה רמון, קידוחי הנפט, חינוך, בית חרושת למלח, הכשרת קרקע ועבודת ייעור ודחק, ביצורים בשדה בוקר וכמובן עבודה במשקי העזר.

העבודה הראשונה שהוצעה למתיישבים - סלילת הכביש לבאר-שבע שאמור היה להיות חלק מהכביש המרכזי לאילת. בשנת 1955, עם הקמת דימונה איבדה ירוחם את תפקידה כעיירת עורף למפעלי החציבה והכרייה ונותרה זנוחה עם כמה שירותי דרך בלבד. המועצה האזורית "בני שמעון" כללה בתחילה (1951) את ירוחם בשטחה אולם בשנת 1954 סופחה למועצה האזורית רמת נגב. בשנת 1959 נפרדה ירוחם מהמועצה האזורית רמת הנגב והייתה למועצה מקומית.