מוצאם של פליטי עזה

לרגל החלטת הנהגת החמאס ברצועת עזה לקיים פרויקט מתמשך של הפגנות ליד גבול ישראל-עזה בשם הדרישה לזכות השיבה לפלשתין, היא ישראל, מן הראוי להביא לידיעת פליטי עזה ואזרחי ישראל את העובדות: רוב הפליטים וגם חלק לא מבוטל מתושבי רצועת עזה הם צאצאי מהגרים מצריים שהיגרו באופן בלתי חוקי לארץ ישראל בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט הבריטי.

א. הראיון של השר החמאסי אל - פתחי לטלוויזיה המצרית מה-23 במרס 2012

הראיון של אל-פתחי: 23 במרס 2012 מיהם הפלשתינים. אחים, יש 1,800,000 מאתנו בעזה. במצרים יש כ-90 מיליון בני אדם. מספרנו שווה ל-2% מאוכלוסיית מצרים. אל-אקצה ופלשתין הן חוד החנית של האיסלאם ושל המוסלמים. לכן, אנו קוראים לעזרת אחינו הערבים. כשאנו קוראים לעזרתכם, זה במטרה להמשיך ולנהל את הג'יהאד. כל פלשתיני, בעזה וברחבי פלשתין מסוגל להוכיח את שורשיו הערביים - בין אם מערב הסעודית, מתימן או מכל מקום אחר. יש לנו קשרי דם, אם כן. באופן אישי, חצי ממשפחתי היא מצרית, כולנו כאלה. יותר מ-30 משפחות ברצועת עזה מכונות אל-מסרי - "מצרי". אחים, חצי מהפלשתינים הם מצרים והחצי השני הם סעודים. יש לנו משפחות רבות שנקראות אל-מסרי ששורשיהם מצריים. הן באות מאלכסנדיה, מקהיר, מדומייטה, מהצפון, מאסואן, ממצרים העליונה. אנחנו חלק מכם.

ב. התקופה העות'מאנית

ההגירה ממצרים - החוקרים דוד גרוסמן, גדעון מ.קרסל וראובן אהרוני הגיעו למסקנה שהמרכיב המצרי באוכלוסייה המוסלמית בארץ הוא משמעותי. המצרים היגרו לארץ בתקופה העות'מאנית בשני גלים עיקריים: בשלהי המאה ה-18 ובמאה ה-19 . בשלהי המאה ה-18 היו מספר גלי משנה ממצרים.

ההגירה ממצרים לארץ על-פי גרוסמן הייתה משלושה מקורות עיקריים: מעובדים שהשלטון המצרי הביא לארץ לצורך מפעלי פיתוח בחקלאות ובתחומים אחרים בתקופת הכיבוש המצרי של הארץ (1830 - 1841), ממצרים שברחו ממצרים בשל עול המיסים, עבודות כפייה, גיוס לצבא וחיפוש אחר פרנסה, ומעריקי הצבא המצרי ומשרתי הצבא שנשארו בארץ לאחר נסיגת הצבא המצרי ב-1841. לדעת יעקב שמעוני, גדעון מ.קרסל, ראובן אהרוני ואחרים היה זרם בלתי פוסק של פלאחים ובדווים ממצרים כבר מהמאה ה-10 ואילך (על פלישת שבטים ממצרים ראה, ראה, סעיף ג.2, ג').

גרוסמן הגיע למסקנה שבין 1829 ל-1841 היגרו לארץ ממצרים כ-30,000 מצרים ומספרם של עריקי הצבא המצרי היה כ-58,000. פועלים מצרים היגרו לארץ לאחר השלמת חפירת תעלת סואץ ב-1869. לאחר סיום חפירת תעלת סואץ ב-1869 הגיעו פועלים מצרים שעברו בכריית התעלה לארץ. ב-1882 כבשו הבריטים את מצרים והכיבוש הגביר את זרם ההגירה לארץ.

תפרוסת ההתיישבות של המהגרים המצרים בדרום הארץ:

פליטי עזה הם צאצאי מהגרים מצריים שהתיישבו בכפרי דרום הארץ: מישור החוף והשפלה:

שפלת החוף - ב-1893 הקימו מהגרים מצרים את יבנה, בשית וקוביבה ליד רחובות ממערב לכפר זרנוגה ואת עאקר, מריאר ושכמה ממזרח לזרנוגה בשפלת החוף. מצרים התיישבו בקטרה מצפון לגדרה ומראר בשנים האחרונות לשלטון העות'מאני ועבדו כשכירים בגדרה וסביבתה. יהודה גרזובסקי ממתיישבי נס ציונה כתב בדצמבר 1889 ליהושע אייזנשטט מכתב בו סיפר לו על התיישבות מצרים סביב נס ציונה. הוא גם מסר על הקמת הכפרים סרפנד, בית דג'אן, יאזור, ספריה, עאקר ועוד על-ידי משפחות מצריות. פלאחים מצריים התיישבו גם באזור לוד- רמלה בכפרים נעאנה וסתריה ועבדו כשכירים באזור. גרוסמן קבע שפלאחים התיישבו ב-21 כפרים במישור החוף הדרומי בסביבות יפו, עזה ורמלה ועד אזור רחובות של ימינו.

הדרום - חמישה כפרים הוקמו במרחב הריק שבשפלה הדרומית על גבול הנגב. כמו-כן, הוקמו יישובים ליד בית גוברין. מצרים התיישבו על-פי גרוסמן גם בצפון הנגב. מצרים התיישבו גם באזורי הנדידה של הבדווים שחוסלו ב-1834 על-ידי איברהים פחה. גרוסמן דיווח שמצרים התיישבו גם ביהודה וחברון.

ערים - מצרים התיישבו גם בערים והקימו שכונות ניפרדות בעזה, רמלה ויפו. על-פי מפת בדפורד מ-1863 המצרים הקימו 11 שכונות ביפו ופרבריה וביניהן אבו- כביר, מנשיה, חמאד,אל-דרויש ועוד שבהן התגוררו מצרים שהגיעו עם צבאו של איברהים פשה. שכונת אל-עביד הוקמה ע"י סודאנים ולחוף מנשיה הוקם כפר דייגים ע"י קופטים ממצרים. גרוסמן העריך שמספרם היה 2,000.

משפחות בעלות שם המעיד על מוצאן - יעקב שמעוני קבע שמשפחות רבות בארץ נושאות את שמות המשפחה "אל-מצארוה" או "אל-מצרי" המעידים על מוצאם. רבים גם נקראים על שם כפר או עיר מוצאם במצרים כמו "אל-דמיאט", "אל-בלבייסי", "אל-אסכנדראני", אבו סיטה= שבט טאראבין מצרים, אל-תרתיר=כפר תרתיר מצרים, ברדאוויל =מצרים,אגם ברדאוויל. קרסל/אהרוני התייחסו אף הם לריבוי השמות המצריים באוכלוסייה הערבית בארץ.הם קבעו שהשם מסארוה אופייני למצרים שהגיעו עם ובעקבות איברהים פשה.

הגירת שבטים מצריים - השבט הבדווי המצרי: הנאדי - השבט המצרי הנאדי נאלץ לברוח ממצרים ב-1814 לאחר שהואשם ברצח והתיישב בעזה. ב-1831. שבט הנאדי על פלגיו השונים השתלט בעידוד המצרים שכבשו את הארץ על שטחים נירחבים בארץ. ב-1832 קיבל פלג נוסף של השבט רשות לעבור ממצרים ולהתיישב מצפון-מזרח לעזה וב-1836 קיבלו ראשי השבט אדמות באזור עזה. פלגים נוספים של השבט קיבלו רשות להתיישב באזור קיבוץ דורות של היום וליד כפר מנחם של היום. פלגים נוספים התיישבו בעמק חפר והאזור בו התיישבו נקרא עד היום ואדי חוארת'. על-פי גירסת החוקרים גדעון מ.קרסל וראובן אהרוני

שיתוף הפעולה עם המצרים החל עוד בהיותם במצרים. היחסים בין השבט והשלטון העות'מאני עברו עליות ומורדות, אבל בכל פעם הם נאלצו להשלים מחדש עם כוחו ולהעניק למנהיגו עקיל סמכויות שלטון. בתקופות של ניתוק השבט ערך פשיטות שוד ובתקופות של שיתוף פעולה מילא השבט תפקידי שיטור בהדיפת הפלישות הבדוויות.

שבט החווארה - יצחק בן צבי כתב שהשבט הגיע ממצרים ביוזמתו של אל-ג'זאר כנראה בשלהי המאה ה- 18. באמצע המאה ה- 19 השתלט הבדווי עקילה אגא ראש שבט החווארה על הגליל המערבי ומרכז שלטונו היה באעבלין. השבט שלט על הדרך בין נצרת לכנרת ופשט על שדות התבואה. מערכת היחסים בין עקילה אגא והשלטון העות'מאני עברו עליות ומורדות. עקילה שלט בהפסקות בחלק מהארץ כ-30 שנה. הוא מת ב-1870.

הסודאנים - חיילים סודאנים בצבאו של איברהים פחה שהשתתפו בכיבוש הארץ נשארו בארץ לאחר תבוסת הצבא המצרי וסיום השלטון המצרי בארץ. הנשארים מנו, על-פי יעקב שמעוני 80 משפחות שכללו 480 - 500 נפשות שהיתלוו לצבא והתיישבו בצפון השרון בביצות כברה בכפר ג'סר א- זרקא. יעקב שמעוני קבע שהיו גם סודאנים שהובאו לארץ כעבדים לעבודה באחוזות ושבטים בדווים באזור עמק הירדן בסביבות יריחו.

ג.תקופת המנדט הבריטי

גדעון מ.קרסל וראובן אהרוני הדגישו שהקושי העיקרי לגבי המחקר על ההגירה המצרית לארץ הוא בהעדר מקורות כתובים. המהגרים המצרים אינם מופיעים במיפקדי האוכלסין של ממשלת המנדט מלבד במיפקד של 1931 שבו נקבע שבארץ חיים כ-4,000 אנשים שנולדו במצרים ו-2,315 מתוכם הם מוסלמים. המצרים אינם מוזכרים גם ברישום של תנועת אוכלוסיות באזור. לדעת החוקרים הייתה התעלמות מצד השלטון העות'מאני מגלי ההגירה המצרים וההתעלמות הזאת נמשכה בתקופת ממשלת המנדט. גם שלטונות מצרים התעלמו מתופעת ההגירה המצרית לארץ. מצרים סבלה מעודפי אוכלוסייה והעוזבים לא עניינו את השלטון המצרי. הרשות הפלשתינית מתעלמת אף היא מההגירה המצרית משום שהכרה בקיומה סותרת את האג'נדה הפלשתינית שהם תושבי הארץ מזה אלפי שנות היסטוריה.

קרסל ואהרוני הסתמכו, בין השאר, על עדויות אישיות של מוסלמים ממוצא מצרי. רוב העדויות עוסקות בהגירה המצרית בתקופת הכיבוש המצרי של הארץ על-ידי איברהים פשה (1831 - 1841). אבל, יש גם קצת עדויות על תקופת המנדט. למשל, הם הביאו עדות מהכפר מראר שחלק מתושביו הגיעו בראשית שלטון האנגלים וגל נוסף הגיע בראשית שנות ה-1940 כאשר הבריטים החלו בהקמת מחנות צבא כהכנה למלחה"ע השנייה. המהגרים המצרים הועסקו בהקמת המחנה בתל נוף. עדות נוספת הובאה מהעיר יפו. אבו מוחמד חלאף שהיה בן 84 ב-2004 בעת פרסום המחקר העיד שהוא הגיע ממצרים ב-1945 ליפו ועבד בפרדס של יהודי מראשון לציון. הוא הזכיר מצרים נוספים שלא הצליחו כמוהו והידרדרו לאלכוהול וקלפים ואף נפטרו. אחת הדרכים להבחין בין מהגרי התקופה העות'מאנית לתקופת המנדט הוא השוני בשמות. בעוד שהשם מסארוה אופייני לגל העות'מאני השם אל-מסרי אופייני לתקופת המנדט.

משה ברוור פירסם ב-1975 מאמר בשם: "ההגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בא"י" בו דווח על סקר שערך בין השנים 1968 - 1978 מטעם ממשלת ישראל בלמעלה מ-200 ישובים ערביים בתוך מדינת ישראל. ברוור התבסס במחקרו על סקר קודם של כפרים ערביים שהוא השתתף בהכנתו מטעם ממשלת המנדט. ממשלת המנדט ערכה ב-1941 סקר במספר כפרים בהשתתפותו של משה ברוור. החוקרים ראיינו את המוכתרים של הכפרים והם אישרו שחסרי הקרקעות המתגוררים בכפרם הם מהגרים ממצרים שהשתקעו בכפר.

על-פי מחקר זה התחדשה ההגירה ממצרים לארץ בשלהי מלחה"ע הראשונה. יחד עם הצבא הבריטי שכבש את הארץ ב-1917- 1918 והיא נמשכה עד אמצע שנות ה-40, כלומר עד תקופת מלחה"ע השנייה. הפועלים המצרים עבדו בשירות הצבא הבריטי והמשיכו עמו ממצרים לארץ. הצבא הבריטי היה זקוק לפועלים להקמת מחנות הצבא הבריטיים שהוקמו באזור ולכוח אדם לתיפעולם של המחנות והעדיף להעסיק פועלים מצרים. יעקב שמעוני העריך שמספרם הגיע לכ-30,000. ברוור הגיע למסקנה שההגירה ממצרים נמשכה גם לאחר מלחה"ע השנייה. המהגרים המצרים התיישבו בעיקר ביפו וסביבתה ובכפרים ובעיירות לאורך מישור החוף בין עזה ליפו.

גדעון מ.קרסל וראובן אהרוני חקרו את ההגירה המצרית ללבנט במאות ה-19 וה-20. על-פי מחקר זה הייתה הגירה בלתי פוסקת ממצרים לאורך כל שנות המנדט הבריטי. השיפור במצב הביטחון בדרך ממצרים לארץ והקמת מסילת הברזל ממצרים לארץ ב-1926 הקלו על זרם ההגירה. המחקר שופך אור על ההגירה המצרית לארץ בתקופת המנדט. על-פי מחקר זה מתברר שלקראת מלחה"ע השנייה הקימו הבריטים בארץ מחנות צבא. ב-1942 הביאו קבלנים מטעם הצבא הבריטי במצרים פועלים מצריים לעבוד בהקמת המחנות. הפרויקט נעשה ללא תיאום עם ממשלת המנדט. מתוך 4,000 שהובאו נשארו בארץ כ-2,000. אבל, ההגירה המצרית לארץ לא נפסקה בשנות המלחמה ואף לאחר מכן אבל, בהעדר רישומים מספרם אינו ידוע.

ברוור קבע שהמהגרים המצרים התיישבו בעיקר ביפו וסביבתה ובכפרים ובעיירות לאורך מישור החוף בין עזה ליפו. קרסל/אהרוני קבעו שלא רק במישור החוף בין עזה ליפו אלא גם בכל האזור בין גדרה לנס-ציונה, רמלה ולוד התיישבו מהגרים מצריים. קרסל/אהרוני הביאו עדות שמהגרים מצרים הגיעו לאזור נס ציונה בראשית שנות ה- 1920 וחלקם עבדו בפרדסים של היהודים ובהדרגה הביאו את משפחותיהם.

דוד גרוסמן חקר את המצב היישובי במישור החוף הדרומי ובשפלה ומצא גידול משמעותי במספר התושבים ובמספר הכפרים בתקופת המנדט:

הגידול במספר התושבים: מישור החוף הדרומי-פלשת

1870 - 11,803

1922 - 40,212

1931 - 51,738

1945 - 76,217

מספר הכפרים בין 1922 ל-1945 נותר 45 אבל, המספר הממוצע של התושבים בכל כפר גדל מ-893.6 ל-1,693.7

הגידול במספר התושבים בשפלה:

1870 - 5,901

1922 - 19,109

1931 - 25,138

1945 - 35,040

מספר הכפרים בין 1922 ל-1945 גדל מ-51 ל-56 והמספר הממוצע של התושבים בכל כפר גדל מ-374.7 ל-625.7 .

על-פי המחקר של משה ברוור בין השנים 1922- 1944 גדלה אוכלוסיית הכפרים במישור החוף והשפלה. בית דג'ן ב-127%, אוכלוסיית יאזור גדלה ב-214%, אוכלוסיית סאלמה גדלה ב-476%, בפג'ה הגיע גידול האוכלוסין ל-630% ובסאוואלמה הגיע הגידול לשיא של % 1,040 . וכך בשאר כפרי החוף הדרומי והמרכזי.

ברוור הביא נתונים על כפרים שרוב יושביהם היו מהגרים מצריים:


הכפר 1922 1944 הגידול באחוזים

בית ג'רג'א 397 940 137

ג'וליס 481 1,030 115

זרנוגה 967 2,380 147

ח'רטיה 1,037 2,240 116

יבנה 1,791 5,420 203

קוביבה 519 1,720 211

קסטינה 406 890 119

המוכתר לשעבר של ייבנה, שברח לעזה ב-1948, העיד בראיון עמו בעזה, שב"כפרו ישבו מצרים רבים שהתיישבו בייבנה בימי האנגלים". הפועלים המצרים, שהיו חסרי קרקע נהגו להתיישב בגושי מבנים ניפרדים והקימו, למעשה, שכונות מהגרים באותם כפרים.

המהגרים המצריים היו מקור חשוב לגידול האוכלוסין בכפרים אלה. פרופ' ברוור הגיע למסקנה שלפחות 1/3 מהגידול במספר התושבים בכפרים אלה נבע מהגירה ממצרים.

ברוור הפריך את הטענה שגידול האוכלוסין בכפרים של אזור החוף נבע מריבוי טבעי ע"י השוואה בין נתוני הריבוי הטבעי בכפרים ערביים במחוז ג'נין שהיה כולו ערבי. בכפרי האזור נע גידול האוכלוסין בין 50% ל-80%, בין השנים 1922-1944 . באזור זה הייתה תנועת אוכלוסין מועטת ומספר העוזבים היה קרוב למספר המהגרים. המסקנה- באזור זה נבע הגידול מריבוי טבעי והשיעור הממוצע של הריבוי הטבעי הוא 70% ולא בין 119% ל-1,040%, כפי שמתברר מנתוני גידול האוכלוסין בכפרי מישור החוף. כמו-כן, נבדקו, לשם השוואה, שיעורי גידול האוכלוסין באזור שכם ורמאללה והתוצאות היו דומות לאלה שבאזור ג'נין. נערכו גם השוואות עם היקף הריבוי הטבעי בסוריה ולבנון.

המסקנה של ברור וקרסל/אהרוני הייתה שההגירה המצרית הייתה מרכיב משמעותי בגידול אוכלוסיית הכפרים במישור החוף ובשפלה. ברוור ניתח את הנתונים והגיע למסקנה שגידול האוכלוסין בכפרים במישור החוף הדרומי והמרכזי אינו ניתן להסבר על-ידי הריבוי הטבעי, לאור שיעורי תמותת הילדים, תוחלת החיים והעדר שירותי בריאות בכפרים הערביים.

הגורמים להגירה המצרית היו:

מצב הפלאחים במצרים - רמת החיים והשכר בארץ עלו על אלה שבמצרים.

פעולות הפיתוח של ממשלת המנדט, התנועה הציונית ומשקיעים יהודים יצרו ביקוש לפועלים. היה ביקוש רב לכוח עבודה בארץ. הבנייה היהודית והעבודות הציבוריות ביוזמת ממשלת המנדט ומוסדות יהודיים היו זקוקים לפועלים. ענף הפרדסנות היהודית שגדל פי 10 בשנות ה-1920 - 1930 והיה זקוק לכמות גדולה של ידיים עובדות. הפועלים המצריים ניצלו את אפשרויות התעסוקה הנירחבות בארץ והשתקעו בארץ באזור החוף.

שיפור הביטחון והתחבורה - מ-1926 הייתה תנועת רכבות בין מצרים לארץ.

על-פי הנתונים שהביא דוד גרוסמן הגיע מספר תושבי אזור מישור החוף הדרומי והשפלה ב-1945 ל-111,257 (מישור החוף הדרומי - 76,217, השפלה - 35,040). על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הגיע מספר היהודים באזור ב-1945 ל-23,183 (ראשון לציון- 10,433, נס ציונה- 1,760, רחובות- 10,020, גדרה- 970 ). מכאן שמספר התושבים המוסלמים באזור היה 83,074. ברוור קבע שלפחות 1/3 מתוכם היו מצריים.

על סמך המחקרים הללו סביר להניח שהאוכלוסייה המוסלמית במישור החוף ובשפלה מוצאה במידה משמעותית מהגירה, בעיקר ממצרים אך גם מארצות ערביות ומוסלמיות אחרות.

סיכום

המהגרים המצריים הגיעו לארץ בתקופה העות'מאנית קצת לפני אמצע המאה ה-19 והם חיו בארץ כ-100 שנה.

המהגרים המצריים הגיעו לארץ בתקופת המנדט הבריטי בין סוף 1917 ל-1945 והם חיו בארץ בין 31 ל-3 שנים. המחקר שלי על תקופת המנדט עדיין לא הסתיים כך שהנתונים לגבי תקופת המנדט אינם שלמים.