תחילה סקר פיקאר את המטרות שליוו את הקמת ערי הפיתוח. יתר על כן, פיקאר בחן זאת לאור "האקלים הציבורי" הקיים בתחום זה ולנרטיב שהלך והתקבע לגבי הקמתן. למרות מאמצי המורים בבתי הספר להציג את עיירות הפיתוח כחלק מגל התיישבות מרבית התלמידים (וחלק גדול מהציבור) עדיין סבורים כי "עיירות הפיתוח הוקמו כדי לקלוט את העולים החדשים".

אולם, בהשוואה לגלי הגירה בעולם מתברר שעולים חדשים נוטים להגיע דווקא למרכזים עירוניים גדולים, שם יש נגישות למקורות תעסוקה חינוך ושירותים הכל כך נדרשים למהגר ולמשפחתו. גם שבוחנים תופעה זו מנקודת מבטו של הקולט - הרבה יותר זול מבחינת המדינה (ארץ) לקלוט את גלי האנשים לערים ועיירות קיימות שם קיימת תשתית ראויה מאשר, לסלול כבישים חדשים, למתוח קווי חשמל ומים, להקים בתי חרושת בשטחים מרוחקים, בפריפריה.

ליד תשתית זו תידרש המדינה להוצאה נוספת כמו הקמת בתי ספר, מרפאות, צרכניות, ומתן שמירה ואבטחה. יתר על כן, למדינה לא היה כל ביטחון שההשקעות הללו תצדקנה עצמן בעתיד מבחינה חברתית וכלכלית.

מכל זאת הסיק החוקר פיקאר כי ההתיישבות ברחבי הארץ הייתה מטרה בפני עצמה, אחת משלוש המטרות המרכזיות של התנועה הציונית לצד עלייה והשגת הכרה בינלאומית ביכולתה של ישראל ליישב את השטחים שנכבשו לאחר מלחמת העצמאות. משום כך העולים לא "נזרקו" לפריפריה אלא שימשו את התנועה הציונית למימוש אחד מעקרונותיה.

בצד זה לזכור כי בשנות הארבעים והחמישים יותר מ-82% מאוכלוסיית הישוב היהודי התגוררה בישובים עירוניים. הקמת המדינה לא הפחיתה את נחיצותה של ההתיישבות בכל חלקי הארץ. הסיבות הרי ידועות: מניעת דרישת האו"ם לחזור לקווי החלוקה; מניעת החזרת הפליטים; הגברת היצור החקלאי החסר לאלפי הבאים; המשך המהפכה הציונית בבחינת - "מגאולת האדמה" ל"גאולת האדם".

לוי אשכול שהיה מראשי הממסד הקולט קבע בהזדמנות כי "שממת הארץ טומנת בחובה פתרון "לשממת האדם". נביא כאן כמה מספרים אשר יבהירו את המצב: לפני הקמת המדינה היו כ-15 אחוז חקלאים (בעיקר בקיבוצים) מהיישוב ואילו כבר בשנים הראשונות להקמת המדינה עלה האחוז ל-23 אחוז.

ובאשר לפיזור האוכלוסייה העירונית: בשנת 1948 המצב היה: 82 אחוז בשלושת הערים הגדולות ו- 18 אחוז בשאר ערי הארץ. לגבי הנגב: המצב היה- בשנת 1948 חיו באזור כ-1,200 מתיישבים ובשנת 1961 - עלה המספר ל-79,000 מתיישבים.

חשיבותה של ההתיישבות החקלאית (קיבוצים, מושבים) ואתה העיירות הקטנות המשיכה להוביל את דעת הקהל בתחום "כיבוש השממה", "פיזור האוכלוסין" והגנה על הגבולות. מניע נוסף שבן-גוריון העלה כל פעם - מניעת ריכוז גדול מדי של אזרחים בערי המרכז. הגידול בנגב בלט במיוחד: אוכלוסיית המדינה גדלה ב-170 אחוז לעומת הגידול באוכלוסייה היהודית באזור שגדלה ב-2,437 אחוז.

אם תבודד נפת באר-שבע הפער יהיה גדול יותר - 6,606 אחוז. כדי ליישב את השטחים הרחבים לא הספיקו יותר בוגרי תנועות הנער והעולים החדשים הפכו לגורם המספק צורך זה. תלות העולים בממסד והיותם חסרי אלטרנטיבה גרמה לכך שהם הפכו למסה שהופנתה לנגב. שני שלישים מהיישובים שהוקמו בשלוש השנים הראשונות לקיום המדינה נוסדו על-ידי עולים חדשים.

נוכחנו, כך טוען פיקאר, שהעולים לא היו אמצעי לפתרון שאלת הקליטה אלא אמצעי לאכלוס השטחים השוממים. בשנים שבין 1948 - 1951 הוקמו 76 אחוז מהמעברות לקליטת העולים שבאו מפולין, תימן, רומניה, עירק, לוב, ומיעוט מצפון אפריקה הצרפתית, שלאחר ההתקוממויות הלאומיות חיפשו דרכי בריחה ארצה.

המעברות הוקמו בסמוך ליישובים הוותיקים אשר סיפקו לעולים את שירותי החינוך, התעסוקה והבריאות. בשלב זה בחרה מפא"י להקפיא את רעיון "פיזור האוכלוסייה" ולא לשלוח את העולים כחקלאים ומתיישבים לפריפריה אלא לקלטם במעברות. המנהיגים קבעו שרק לאחר שהמדינה תתייצב והעולים יתחילו לצאת לדיור של קבע או אז תופעל מדיניות "פיזור האוכלוסייה".

מרבית העולים היססו ולא נטו ללכת לפריפריה. יותר מכך, בשנים 1948 - 1954 עזבו את המושבים כ-46 אחוזים מהמשפחות ובמושבים החדשים נותרו כ - 1,500 עד 2,000 בתים ריקים. לדוגמה, במושב פטיש נותרו בשלב מסוים רק 16 נפשות והיו אף מושבים כגון עין-יעקב בגליל העליון שננטשו לחלוטין. עם עליית מספרי העולים נבחן מחדש עקרון פיזור האוכלוסייה והממסד שוב חוזר לרעיון פיזור העולים בפריפריה.

החל מקיץ 1954 הפך המצב במרוקו ובטונסיה עבור היהודים לבלתי נסבל ואלפים נרשמו במהירות לעלייה. מול אווירת הדחיפות שנוצרה ראוי לזכור שהסוכנות הפעילה, החל משנת 1951, סוג של "מדיניות עלייה סלקטיבית" בה הורשו לעלות רק אלה המסוגלים לעבודה פיזית. לא פעם אף עוקב קצב העלייה במטרה להתאמו לקצב הקליטה בארץ.

בסוכנות חיפשו דרך לקצר בין העלייה להתיישבות ועוצבה תוכנית "מן האונייה לכפר". הכוונה הייתה למנוע מהעולים לשהות במעברות ולא לאפשר להם להתנגד ללכת לפריפריה. הפעם לא הסתפקה הסוכנות רק "בכפר חקלאי" (מושב, קיבוץ) אלא הרחיבה את יעדי ההתיישבות למרכזים עירוניים באזורי הפיתוח - לימים, "עיירות הפיתוח".

בין אוגוסט לדצמבר 1954 מילאו העולים את 2,000 הבתים הריקים והמשקים שננטשו ומראשית 1955 הוחל בהקמת מושבי עולים חדשים. 750 משפחות הופנו לחבל תענך ו - 1500 משפחות לחבל לכיש. החל ב-1956 נשלחו יותר ויותר משפחות מצפון אפריקה למרכזים העירוניים באזורי הפיתוח. 85 אחוז מעולי צפון אפריקה נשלחו לפריפריה, והם נאחזו שם, בשיעור גבוה.

מסמכים מהארכיון הציוני העידו כי ראשי הקולטים בממסד הציוני סברו כי העולים לא נוטשים משום שאין להם אלטרנטיבת במרכז או בצפון. משום מה איש מהם לא סבר שיש כאן מריב רגשי-ציוני הקושר אדם למולדתו החדשה. בסיכומו של דבר, מבצע מהאונייה לכפר בשנים 1954 - 1956 אפשר את ביסוסם והרחבתם של 50 מושבים ואת הקמתם של 45 מושבים חדשים בפריפריה במחירים נפשיים גבוהים ותמורת וויתורים גדולים שעשו העולים ממסורתם ותרבותם.

שליחי הסוכנות במרוקו ובתוניס קיבלו הנחיות ברורות להסביר לעולים שהם יופנו לחקלאות ולא לערי המרכז. העולים נדרשו לחתום על מסמך המתנה את הסיוע שיקבלו בהליכתם לחקלאות בפריפריה. פערי מחשבה ושפה גרמו לתקלות רבות ומשפחות רבות לא הבינו משמעות החתימה על המסמך.

ד"ר פיקאר הביא במאמרו צילום של המסמך (החמור ואולי אף המשפיל) עליו נדרשו העולים לחתום ועיקריו: "... שאחרי בואי לישראל יטפלו המוסדות האחראים לקליטת עולים בי ובבני ביתי... רק בתנאי שאלך - לכל הפחות לשנתיים עבודה חקלאית אשר אליה יקבלו אותי ובמקום אשר יקבע לי... או לעבודות פיתוח אחרות... אם לא אקיים את התנאי הנאמר לא אוכל להזדקק לעזרתו ולטיפולו של כל מוסד..."

אבי פיקאר צירף מסמך מדבריו של גיורא יוספטל (חבר הנהלת הסוכנות משנת 1947 וראש מחלקת הקליטה שלה ומי שדגל ב"כור ההיתוך" במובן וויתור העולים על מנהגיהם ותרבותם הקודמים) שהציג את העלייה כסאגה ביורוקרטית של פתקים והוראות שהעולה החדש לא מבין ולא שותף לכך ואחר כמה חודשים הוא לא מבין איך הוא מוצא את עצמו ומשפחתו בלב המדבר.

האדמיניסטרציה הסוכנותית הייתה קשוחה ממוסדות המפלגה (מפא"י) ובקשיחות רבה הובילה את העולים למקומות המסומנים להם בנגב. היו אף שסברו בממסד כי קצת מיהודי צפון אפריקה, הללו שחיו בכפרים, בוודאי "ישמחו" להיקלט בכפר - צורת חיים שנראתה עבור הממסד הציוני כערכית ומועדפת.

תוצאות פיזור האוכלוסייה נראו בשנת 1961 כך: העולים החדשים היוו 13% מכלל האוכלוסייה; 9% בערים הגדולות; 27% בערי הפיתוח והמושבים. יתר על כן, באזור הנגב הצפוני (עד קריית גת) היה חלקם של העולים בכלל האוכלוסייה בין 50 - 70 אחוז; באזור ב"ש היה חלקם באוכלוסייה בין 13 - 27 אחוז; ובאזור הנגב המערבי והערבה הגיע מספרם בין 28 - 50 אחוז.

כבר בתוכנית הפיסית לישראל משנת 1951 של המתכנן והאדריכל אריה שרון התפתח דגם שנקרא "מדרג יישובי" - דגם היררכי של מרכזים כפריים, ועיירות קטנות ובינוניות שיתווכו בין היישובים החקלאיים לערים הגדולות. בניגוד לאירופה שם העיר הייתה לחשובה בהיררכיה בנגב - התהפך המצב והשתנו היחסים בין העיר לכפר.

היישוב החקלאי (קיבוץ, מושב) נותר "לחשוב ולערכי" וקיבל את שירותיו לא באמצעות "הדגם היישובי ההיררכי" אלא ישירות ממרכזיהן הפוליטיים בערים הגדולות. מכאן שסביר יותר לומר כי המטרה העיקרית מבחינת המתכננים וראשי הקליטה הייתה הקמת עיירות באזורי הפיתוח ובפריפריה כחלק הכרחי "בדגם ההיררכי". הטיפול בפיתוח העיירות פוזר בין משרד העבודה, הסוכנות, חבלי התיישבות חדשים (לכיש לדוגמה), או משרד הפיתוח ולא התפתח "לובי" שיכול היה לתבוע מהממשלה וממוסדותיה את האמצעים הנדרשים לעיירות עולים שפוזרו בפריפריה.

עקב אירועים פוליטיים במזרח אירופה הגיעו ב 1956 - 1957 35 אלף יהודים מפולין וכמה עשרות אלפים מרומניה וזאת לאחר תקופה ארוכה בה הגיעו עולים רק מאסיה ואפריקה. מנהיגי המדינה חששו מהתנגדות עולי מזרח אירופה להליכה לפריפריה, מירידה שלהם מהארץ ומחיסול התקווה לפתיחת שערי בריה"מ לעלייה יהודית.

שוב הודגש במוסדות הקליטה כי לעולי אסיה ואפריקה "אין אלטרנטיבה" ולכן אפשר לשלחם גם בניגוד לרצונם לפריפריה ואילו לעולי פולין ורומניה "יש אלטרנטיבה" (הגירה חזרה לארצות המוצא או לאירופה) וצריך לנהוג בהם בזהירות ולמנוע מצב שאי שביעות רצונם תגביר הירידה מהארץ.

ממסמכים שמצא פיקאר על דיונים שנערכו בהנהלת הסוכנות הוברר כי ראשי הסוכנות נמנעו מלשלוח את הפולנים והרומנים לעיירות הפיתוח כי ראו בהם "אחים" למנטליות ולמסורת ורבים מהם היו בעלי מקצועות חופשיים שממילא לא ניתן היה לנצלם בפריפריה.

וכך היה שיעור ההפניה של העולים לעיירות הפיתוח בשנים 1956 - 1959: 67% מעולי צפון אפריקה; 55% מעולי מצרים; 46% מעולי רומניה; 37% מעולי פולין ו 30% מעולי הונגריה. לאור עובדות אלו הוחלט שלא להתעקש על מדיניות "פיזור (העולים) האוכלוסייה" ו 40% מהבנייה הציבורית שתוכננה לפריפריה הועברה למרכז. במקביל, עולי מרוקו ותונסיה שהמשיכו להגיע בתנאי מחתרת, נשלחו באחוזים גבוהים לפריפריה.

האם היה בהמשך מדיניות זו אפליה שקופה ובוטה כלפי העולים החלשים מצפון אפריקה? החוקר פיקאר טוען כי קשה להצביע על כך במפורש אם כי היה הבדל ברור בין קבוצות המוצא וביחס המוסדות אליהם בהתאם כפי שהוזכר לעיל.

עיקרו של הדיון בחברה הישראלית, הנמשך כבר שנים אחדות, הוא איך להבין ולזכור את אתוס הקמתן של עיירות הפיתוח. ישנן קבוצות, מפלגות, גופים ובני הדור השלישי והרביעי שמציגים את העיירות כמקום עלוב, "מושבת עונשין" של החברה הישראלית והדרה שנעשתה לעולי צפון אפריקה במכוון.

לעומת זאת קיימת גישה אחרת המבקשת לראות במהלך זה, על כל הפגמים והעוולות שנעשו בו, תרומה חלוצית ליישוב הארץ. אל הדיון הלוהט פרצה לאחרונה הסדרה "סאלח פה זה ארץ-ישראל" ושם לדעת פיקאר נטען ששליחת עולי צפון אפריקה לפריפריה נועדה להדיר אותם מהחברה, להרחיק אותם מעיני הוותיקים (אשכנזים בדרך כלל) ועוד טיעונים דומים.

נשאלת השאלה האם היום ניתן לאשש טיעונים אלה לאור מסמכי שנות החמישים? פיקאר מציע לבדוק זאת באמצעות הוכחה האם קיימים בשיח הציבורי משנות החמישים ביטויים התומכים בטענה זו וניתן לראותו במקורות ההיסטוריים העומדים בפנינו.

נראה שהחוקר לא מצא ביטויים מפורשים מעין אלה עוד אפשר לגבי דידו, לבחון טיעונים אלה האם הם תואמים את עולם הערכים של הקולטים (הוותיקים-האשכנזים) שהציב תמיד את ערך ההתיישבות החקלאי באזורי הספר מבין החשובים ביותר של התנועה הציונית.

החוקר ד"ר פיקאר קובע בסכמו את הדיון כי במקורות ההיסטוריים הפתוחים לפנינו, לא נמצאו אמירות שתומכות בטענה זו, וגם אין אלה פעולות שתואמות את עולם הערכים והאמונות שאפיין את המנהיגות הישראלית בשנותיה הראשונות. ההתיישבות (ובמיוחד החקלאית ולאורך הגבולות) אפילו אם באה לא מתוך בחירה, לא נתפסה כעונש ציבורי.

האתוס הציוני ראה בהתיישבות בפריפריה מעשה חיובי, הרואי. נתן אלתרמן שלא היסס לבקר את הממסד על שגיאותיו כתב בשנת 1956 שיר בשם "נטל הקליטה" בו שיבח את העולים מצפון אפריקה ומתח ביקורת על הקולטים "המבקרים" את העלייה ואיכותה:

"שוב רואה אתה פתאום כבחטף/ מה רב חלקם (מחוץ לכל מכסה נקצבת)/ בכל מלאכות היסוד שלמדינה, בכל פרטיו/ של מעשה בארץ נושבה ולא נושבת./ בכל מלאכות החפירה והיישור והסלילה/ החרישה והזריעה./ ...הם בנאי יומה והם שומרי לילה/ והם כיום עיקר חילה וחלוציה. //הם (אם חשבון נכון או לא נכון/נחלוק על) כיום הגב והכתפיים/ לעיקרה של התיישבות ולעירו של ביטחון. / נאבה או נמאן. הלא עובדה היא/ ...כי תוך כדי דיון על נטל קליטתה/ וכובד משאה, אומר לבנו לנו,/ כי לא ברור אם אנו הנושאים אותה,/ או שמא היא, בעצם, הנושאת אותנו... (פורסם גם בטור השביעי, כרך ב').

הסוכנות היהודית בסכמה 11 שנות קליטה מיעטה להבליט את הקשיים שהיו בראשית שנות החמישים וסיכמה את העלייה לנגב שהביאה ברכה רבה לארץ ולפיתוחה. הודות לעלייה זו נכבשו אזורים שוממים והנגב היה לאזור יהודי במידה רבה. פיקאר קובע כי בשנות החמישים והשישים לא הייתה "הפנייה זדונית של העולים למקומות שוליים" וכל זאת בהנחה שהקולטים (וותיקים-אשכנזים) ידעו אז את מה שאנו יודעים היום - שהספר יקבל את הסטיגמה השלילית של "פריפריה" ויקשה עליהם את ההשתלבות בחברה החדשה.

לא היה כאן לדעתו צעד מכוון מצד הקולטים להקשות על השתלבותם של עולי צפון אפריקה בחברה הישראלית. על-אף התהודה הרבה שזכתה הסדרה "סאלח פה זה ארץ-ישראל" יש יותר מדרך אחת לתאר את קליטת עולי צפון אפריקה. כיום, נראים ניצנים של השקפה מאוזנת יותר הרואה את העלייה הזו כסיפור היסטורי המדגיש את תרומתם המרכזית של עיירות הפיתוח ומושבי העולים ליישוב ארץ ישראל (ראה אתר האינטרנט "ראשוני ערי הפיתוח", סרט תעודה של א' כהן על שדרות משנת 2007, וצעדים הננקטים החל משנת 2016 להקמת מוזאונים המוקדשים למייסדי הערים החדשות בנגב).

נראה לי אם כן שאלה המבקרים בחריפות את קליטת עולי צפון אפריקה לא התייחסו לרקע הרחב יותר של קשיי המדינה באותה עת: מדינה של 600 אלף איש שסיימה את המלחמה עם 6,000 חללים ו-60 אלף פצועים, ללא תעשיה, חקלאות ותשתיות וללא "דולר אחד בכיס" והחייבת לקלוט תוך עשור אחד מיליון עולים.

אין ספק שבמצב מעין זה נעשו טעיות ועוולות, קיפוח, אפליה מוכרחת בהנחה "שכור ההיתוך" יפתור בעתיד קשיים אלה בלא להתחשב במחירים הקשים ששילמו העולים החדשים על מזבח רעיון זה. נראה שעוד תעבורנה כמה שנים טובות עד ששתי הגישות תמצאנה את דרכן לתודעת האתוס היישובי לא אחת על חשבון השנייה אלא אחת בצד השנייה.