הבעיה של נתניהו

תיק 4000 (פרשת בזק-נתניהו-אלוביץ') הוא העסיסי והנפיץ והמסוכן ביותר לראש הממשלה בנימין נתניהו. לא בגלל ריבוי העבירות המיוחסות לו ולרעייתו שרה נתניהו - השלמות החקירה שיידרשו וההכרעות בתיק יתמשכו להערכתי כשנה לפחות - אלא בגלל הצביעות העצומה וההתחסדות המכוערת המסתמנים בתיק זה. בנסיבות שנוצרו, ובגלל הלחצים העצומים מצד כלי התקשורת ומצד גורמי שמאל, קיים בהחלט חשש להגשת כתב אישום בתיק 4000 או בכל שלושת התיקים (כולל 1000+2000), גם אם לא ישוכנע היועץ המשפטי לממשלה ד"ר אביחי מנדלבליט כי ניתן להשיג בתיקים אלה הרשעה באופן ודאי.

בנסיבות הקיימות ניתן לקבוע: נתניהו מופלה לרעה באכיפה בררנית ובעייתית ביותר, גם אם הראיות נגדו קלושות ביותר ו/או נסיבתיות. שתי דוגמאות: מעשים חמורים בהרבה מצד יו"ר יש עתיד ח"כ יאיר לפיד, לרבות עשרות פגישות חשודות עם ארנון מוזס וניסיון לסדר הטבות מס לארנון מילצ'ן (בעת שכיהן כשר האוצר), לא מועברים לחקירה; תשלומים שקיבל אהוד ברק מקרן וקסנר בסכום כולל של 2.3 מיליון דולר, תוך עבירות מס חמורות ורישומים כוזבים, לא מועברים לחקירה. מי שאחראי בשני המקרים לאוזלת היד המכוונת הם בעיקר היועמ"ש מנדלבליט ופרקליט המדינה שי ניצן, וכמה כלי תקשורת שמנסים לטייח פרשות אלה.

כדי להעמיד דברים על דיוקם, כדאי להצביע על שלושת העיקריים בפרשה זו:

א) טובת הנאה לאלוביץ'? -
הטענות כאילו נתניהו סידר הטבות לשאול אלוביץ' בהיקף מיליארד ש"ח, מופרכות מיסודן: ראשית - לפי ממצאי רשות ניירות ערך, טובת ההנאה שנוצרה לאלוביץ' כתוצאה ממיזוג yes לתוך בזק (חברת-האם), הסתכמה ב-170 מיליון ש"ח. הטבה זו נוצרה בגלל הערכות שווי מוגזמות שהוזמנו וסודרו בעבירה לאלוביץ'; שנית - נתניהו אישר את המיזוג מכוח תפקידו כשר התקשורת ('חתימת קיום') וזאת לאחר שכל הגורמים המקצועיים גיבשו עמדותיהם ונתנו אישורם למיזוג, כולל: נציגי הציבור בחברת בזק, רשות ניירות ערך, הרשות להגבלים עסקיים ומועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו; ושלישית - בתקופת נתניהו כשר התקשורת נפגע אלוביץ' קשות כבעל השליטה בחברת בזק. בתקופתו בוצע תיקון לחוק ההסדרים (אוקטובר 2016), שכפה על בזק-אלוביץ' לפתוח את התשתיות של בזק בפני חברת מתחרות, כולל בפני חברת HOT. תחינותיו של אלוביץ', שסכנת פשיטת רגל ריחפה כבר אז על ראשו, לא עזרו. מנכ"ל משרד התקשורת, שלמה פילבר, הוא שהוביל את המהפכה הפוגענית נגד בזק, שהטיבה עם אחר, פטריק דרהי, בעל השליטה ב-HOT. כתוצאה מכך: בזק הפסידה ומפסידה לקוחות ושוויה בבורסה ירד בעשרות אחוזים, דבר שפגע קשות במניות בזק וחיסל את אלוביץ' (ראו גרף המניה בתחתית העמוד). ואילו HOT זכתה להטבה הנאמדת בכ-4-5 מיליארד ש"ח, בזכות-זאת שבפועל נעשה ויתור מטעם המדינה על מחויבותה לפרוס מיד תשתיות נוספות ליתר הישובים בסכום האמור.

ב) פינוקים מוואלה? -
אתר וואלה הוא בעל זהות שמאלנית. מימים ימימה - עוד מהתקופה שקבוצת עמוס שוקן הייתה שותפה (50%), ובפועל הייתה הגורם העיתונאי הדומיננטי בוואלה. נתניהו ובני משפחתו, כמו גם חברי כנסת מטעם הליכוד, לא נהנו מעיתונות אוהדת, אם לנקוט לשון המעטה. ברי, כי זכותו של כל אחד מהם, כמו גם נתניהו, לפנות, לנדנד, לטרטר וגם ללחוץ (כן-כן, גם ללחוץ), כולל פניות לבעלי השליטה באתר, כדי לעצור את מה שנתפש בעיניו כפרסומים עוינים, מגמתיים או שקריים; וכן לנסות ולהשפיע ולדחוף פרסומים כאלה ואחרים, גם לא נעימים, נגד יריביו בפוליטיקה ובמשפט. זכותו של נתניהו לחופש ביטוי ודבריו יישמעו, אינם נופלים מזכותו של עיתונאי לחופש ביטוי. עם יד על הלב - כל בעלים של כלי תקשורת, עורך, או עיתונאי, יודעים היטב כי נתניהו לא המציא כלום, והוא לא יכול אפילו לטעון לזכויות יוצרים על השיטה.

ג) כורח בל יגונה -
כלי תקשורת מסוימים, ובמיוחד ערוצי הטלוויזיה וחברות הסלולר, מפוקחים על-ידי מאסדרים (רגולטורים). אחד מהם הוא שר התקשורת. הציפייה ו/או הדרישה העולה מחקירת המשטרה - להימנעות מצד שר התקשורת (בענייננו: נתניהו) מפניות לגורם מפוקח (בזק, אלוביץ', וואלה), נוגדת את השכל הישר, והיא אף חותרת תחת יסודות הדמוקרטיה. חובתו של בעל תפקיד ממלכתי (לרבות שר התקשורת) ליישם את מדיניות משרדו (גם אם צריך חתימת קיום למיזוג yes לתוך בזק), גם אם בד-בבד עם-כך הוא נאלץ להגן על עצמו מפני מה שהוא רואה כהתנכלות מצד כלי תקשורת; כמו גם זכותו של כלי תקשורת להגן על עצמו מפני התנכלות מצד השלטון; זכותו, במקביל, של בעל התפקיד, לנסות ולהשפיע ואף להציע לכלי תקשורת מידע לפרסום. כך-או-כן, צריך להיות ברור: מה שקובע בסופו של דבר הן העובדות: האם דרש נתניהו להסיר פרסומים לגיטימיים ו/או האם ניסה למנוע פרסומים נכונים שעלולים היו לפגוע בו או בבני משפחתו. אם וכאשר יהיה משפט, אלה השאלות שיועמדו במבחן. מי שטוען אחרת, לחובת הימנעות, גוזר על שורה של בעלי תפקידים להימנע מכל פניה לכלי תקשורת שבגורלו הם צריכים להכריע; או למצער - להחיל על כלי התקשורת חובת הימנעות מדיווח או מחשיפה בכל עניין שקשור לאותו גורם שאמור להכריע בעניינו. במקרה כזה, מנדלבליט ושי ניצן, לדוגמה, שאמורים להכריע בתיק 2000 בכלל וארנון מוזס ונתניהו בפרט, לא יוכלו להעביר מידע לפרסום בעיתון ידיעות אחרונות ובאתר ynet, לא ישירות ולא באמצעות דובר משרד המשפטים, וגם לא לקיים פגישות תדרוך עם עיתונאים מקבוצת מוזס, ובוודאי לא לארח מי-מהם בסתר כדי להדליף להם מידע בלעדי; ובמקביל - כלי התקשורת בקבוצת מוזס יהיו מנועים מפרסומים, מטוב עד רע, בנוגע למקבלי ההחלטות הנ"ל. זו דרישה בלתי מידתית. כורח בל יגונה, שאין להחילו דווקא על נתניהו-וואלה.