"מקרא בפשט הניגודים" - עיון מרענן בתנ"ך

מאיר (65) נולד בנהריה להוריו אלחנן ואדית. האב יליד לונדון, כימאי במקצועו, עלה עם רעייתו לישראל ב-1950 והיה אחד מאבני היסוד של פיתוח התעשיה הכימית בארץ. הוא נהרג ב-1979 במסגרת שרות מילואים שעשה בהתנדבות ביחידה בה תרם מכישוריו המדעיים.

האם, ילידת פרנקפורט שבגרמניה נמנתה על 10,000 הילדים שנשלחו בתקופת השואה במסגרת ה"קינדרטרנספורט" מגרמניה ללונדון. האם הייתה עקרת בית, ושימשה גם כמזכירה לשפה האנגלית של הרב שאר ישוב הכהן, רבה הראשי של חיפה. נפטרה לא מכבר בגיל 91.

למאיר אח בוגר ממנו ואחות צעירה. בהיותו בן שלש עוברת המשפחה לחיפה. בבית הספר היסודי כרמל הוא מצטיין בלימודיו, כמו גם בתחומי הספורט. למד בישיבה תיכונית של בני עקיבא בקריית שמואל, במגמה המתימטית-פיסיקלית.

ב-1971 הוא מתגייס לנח"ל, ובמלחמת יום הכיפורים נמנה על גדוד 50 הנח"ל המוצנח, שבפרוץ המלחמה החזיק בקו המוצבים בדרום רמת הגולן. בהמשכה לחם גם במצרים, מעבר לתעלה. בתום המלחמה הגדוד עושה הסבה לשריון.

בן 20 היה מאיר בתום מלחמת יום הכיפורים, שהותירה אצלו משקעים עמוקים וחוויות מעצבות. "בעקבות המלחמה חשתי זעזוע גדול, הוא מספר לי היום, ונסעתי לשהות אצל קרובי משפחה בלונדון. שם עבדתי במשך שנה בעבודות מזדמנות ולימדתי עברית ותנ"ך בקהילות יהודיות".

עם חזרתו לארץ מאיר מתיישב בירושלים. "41 שנים אני ירושלמי", הוא מדגיש. הוא משתלם בקורס נגרות, כמו גם בקורס לתכנות מחשבים. הוא נזכר שאת התרגילים בקורס ניקבו על כרטיסיות, והזינו למחשב בגודל חדר בגבעת רם.

הוא מספר: "ידידה הציעה לי לבוא לשמוע שיעור שבועי ביהדות שהתקיים בימין משה. בהמשך נוצר עם הרב שהעביר את השיעור קשר, והוא אמר לי: 'אם רק תלמד תרחף כמו אסטרונאוט, ולכן בו-זמנית כדאי שתעבוד גם בעבודת כפיים', ולמעשה זה מה שאני עושה עד היום. מרצה, ובמקביל עובד כאב בית".

ב-1980 הוא מתחיל ללמוד פילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. בתואר השני שילב בין מחשבת ישראל ובין מדע הדתות. אז החלו להתגבש אצלו תובנות לגבי ההקבלה בין הרעיונות של מחשבת ישראל לבין מיתוסים בתרבויות השונות, בעיקר בדרום אמריקה.

את הדברים יישם בעבודת הגמר לתואר M.A., שעסקה בהבנת מקומם של "התנינים הגדולים" שבפרק א' בבראשית - במחשבת היהדות. "חיידק התנינים עדיין מקנן בי", הוא מודה.

ב-1988 נישא, ולו ששה ילדים. (היום הוא גרוש). בין השנים 1989-1992 המשפחה מתגוררת בקיבוץ נאות סמדר שבערבה, קיבוץ שחרת על דגלו חיים של לימוד ומימוש ערכים.

ב-1996 מאיר נוסע עם משפחתו כשליח חינוכי מטעם הסוכנות היהודית לאוקלנד שבניו-זילנד, שם הוא משמש כראש המחלקה לעברית ויהדות בבית הספר היהודי. המעניין היה, הוא מספר, שמחצית מהתלמידים כלל לא היו יהודים, והאתגר היה ללמד את ערכי היהדות באופן שמותאם לכל.

בשנים 2001-2003 שוהה המשפחה בבוסטון שבארה"ב ומאיר לומד שם באוניברסיטת הרווארד יהדות ודתות.

ב-2007 לערך התגבשו אצלו הרעיונות שבהן עסק לכדי גישה שיטתית לעיון בתנ"ך, שמאיר כינה אותה "דרך הסמל". במהלך השנים הבאות הדברים מתבהרים ומעמיקים, וב-2012 הוא מוציא ספרון, "סמלים בתנ"ך", בהוצאת ראובני, המדגים את הגישה מתוך מעקב אחר סמל אחד: המקל-המטה. עתה הוא שוקד על כתיבת ספר מקיף, בשם "מקרא בפשט הניגודים".

נקודת המוצא של הגישה הייתה מתוך מתן מקום של כבוד לסמלים שבתנ"ך, כנושאי מסר מכוון ומדויק. למשל: כשכתוב אצל יעקב אבינו, לפני חצייתו חזרה את הירדן - "במקלי עברתי את הירדן הזה", כדאי לשאול מדוע דווקא 'מקל'? ומשהעיון בסיפור מעלה כי אכן, למקל מיוחס קודם לכן תפקיד מרכזי (ליד השוקת) בצבירת הונו - הדבר מוביל לתובנות חדשות לגבי הפרשה כולה.

ההמשך נעשה אף מעניין יותר, שכן מסתבר כי על-פי רוב הסמלים מופיעים באופן עקבי ושיטתי כזוגות של ניגודים. זהו לב העניין, אומר חרמון.

כדוגמה, כל ילד מכיר את היונה בסיפור המבול, אך היא מופיעה שם רק לאחר חלקו של העורב, ניגודה. וכדאי לשאול מהו תפקידו בסיפור, אם בכלל. עיון מחדש, לאור השאלה - מעלה תובנות מעניינות. שכן, לכולנו מובן מאליו, עוד מימי הגן, שיונה היא יצור חיובי, והעורב שלילי.

להפתעתנו, ברוב הופעותיה במקרא היונה קשורה להרס ולחורבן, ואילו העורבים הביאו בפועל חיים - לאליהו במערה. ומשהתעוררה סקרנותנו, ואנו ניגשים לעיון מחודש ומדוקדק בסיפור, מסתבר כי בשלב הראשון אין כלל הבדל בין ההתנהגויות של העורב ושל היונה: שניהם יצאו - ושבו. להפתעתנו, ההבדל נוצר מתוך ההתייחסות השונה של נח: מזה התעלם, ולזאת הושיט ידו. ומכאן ימשיך כל אחד בתובנות האישיות שניתן להפיק מהסיפור.

הדגש אם כך, על-פי מאיר, אינו על סמל זה או אחר. שניהם 'נכונים' ו'טובים' באותה מידה, משקפים באופן מלא את מהותם. האינטראקציה של שניהם יחדיו יוצרת את המסר. הדגש, למעשה, הוא על המתח שנוצר בין זוג הניגודים.

קשה לטעות בהתלהבות של חרמון ומהחיבור שלו לנושא. הוא מסביר שאנו רגילים לראות 'זוגות של ניגודים' כתמונה חזותית קפואה, אך טוען כי זו מורשת החשיבה הלוגית היוונית, וכי בתנ"ך זה שונה. בתנ"ך באים זוגות הניגודים כבר בתוך תהליך: מתוך המצב ההתחלתי, שאותו מייצג הסמל האחד, מתרחשת התפתחות, שנוצרת על-ידי הסמל הניגודי: היונה באה על-רקע המקום של העורב בסיפור; האור נוצר על-רקע מצב החושך; וכך גם בפרשיות הדנות בהוראות מעשיות: על 'כנף הבגד', השולי (ואף השלילי), ההוראה היא לקשור 'פתיל תכלת', שהוא פאר לבושו של הכהן הגדול.

(כסיכום רעיוני אולי ניתן לומר: 'להכניס ממד גבוה לכל פינות החיים'. אך התנ"ך מכוון ליישום הערכים, מתוך עשיה ומתוך הבנה חוויתית, ונמנע מרעיונות שכלתניים עקרים - אומר חרמון, ולכן לסמל יש מקום כל כך חשוב במסר המקראי).

כלומר, בתוך תחום התווך, בתוך המתח שבין הניגודים - מתרחש תהליך. נוצרת תפנית, המביאה אל הצד הניגודי. כך שהמקרא יוצר, באמצעות זוגות הניגודים, תנועה כללית של התפתחות. ואולי זהו לב ליבו של המסר התנ"כי.

התהליך בכללותו, על כל מרכיביו, נושא מסר ערכי-רוחני. וכאן ישנה נקודה חשובה, המשליכה על העיון במקרא בכלל. המסר אינו מסוים, אינו חד-משמעי. המעקב המדוקדק אחר הפרטים המרכיבים את התהליך שבסיפור - יביא לתובנות שונות אצל כל אחד, בהתאם לשאלות המעסיקות אותו/אותה, בתקופה המסוימת של החיים - אף כמבוגרים. וזאת, מדגיש חרמון, מתוך פשט הכתוב.

"צדיק כתמר יפרח" - כולנו מכירים את הדימוי, אף כשיר וכריקוד, ועל-פי רוב מתיחסים לפסוק כהמחשה מן הטבע, כרעיון מעניין, אך לא יישומי במיוחד... אותן מלים מקבלות תפנית, על-פי גישת 'פשט הניגודים', מרגע שמזהים שהפסוק אינו ניצב בפני עצמו, אלא מהווה חלק ממערך הפרק כולו.

חמישה פסוקים קודם לכן כתוב: "בפרוח רשעים כמו עשב". ואז הדברים מתכתבים ביניהם, כזוג של ניגודים. ואכן, מבין שלל התיאורים שניתן לתאר בהם את התמר - דווקא הפריחה שלו אינה מפוארת במיוחד. אך היא מהווה ציר, המחבר בין שני הקטבים. ואז מתרקם לנגד עינינו מערך כולל, המציב שני כיוונים לבחירותינו בחיים: האחד שמביא לקיום של 'עשב', מול השני, השואף לגובה ה'תמר'.

עיון נוסף מבהיר לנו כי שני הכיוונים כבר הוצבו בפרק הראשון, למעשה המבוא לספר תהילים: ישנה דרך המובילה ל'עץ שתול על פלגי מים', מול הדרך המובילה לקיום של 'מוץ אשר תדפנו רוח'.

חרמון חוזר למילות הסיכום של יעקב אבינו: "במקלי עברתי את הירדן הזה - ועתה הייתי לשני מחנות". יש קוטביות בין שני המצבים, ששניהם מיוצגים על-ידי 'מקל': פעם כחסר כל, ופעם כבעל רכוש רב, שהושג בעזרת פיצול המקל ליד השוקת. המקל, אם כך, מפנה את תשומת הלב אל התהליך ואל השינוי שחל אצל יעקב אבינו. המצב הראשון היה בבריחתו לאחר לקיחת ברכת אביו במירמה, ואילו 'ועתה הייתי' נאמר ממש לפני המאבק בלילה עם האיש-המלאך.

והפעם הוא אומר, במהפך מוחלט: "לא אשלחך - עד אשר אם ברכתני". ואכן הוא זוכה לשם 'ישראל'. וכאן, מסכם מאיר, אי-אפשר להתעלם מהתובנות המתעוררות מכך, לגבי הרקע לבחירת שמה של מדינתנו הצעירה. זו אינה 'קריאה בשם' גרידא, זוהי העלאה על נס של התהליך כולו.

בדומה, מציע חרמון לבחון את התפתחות מנהיגותו של משה רבנו - לאור הניגודים שהוצגו במעמד המינוי שלו ליד הסנה הבוער:

"מה זה בידך? ויאמר מטה". הניגוד שבין ידו של משה לבין המטה - שהוא מחזיק כסממן חיצוני. המתח שבין שני צדדים אלו מלווה את הסיפור לכל אורכו, עד לאירוע המעידה מול הסלע, והמעקב אחריו מעניק לכולנו תובנות מרחיקות לכת. את המעוניינים להעמיק בסוגיה זו מזמין חרמון לעיין בספרו "סמלים בתנ"ך".

לשאלה כיצד הגיע לגישת העיון המעניינת הזו, עונה חרמון כי "הכל התחיל מעבודת החקר על התנינים הגדולים, בפרק א' בבראשית". (העבודה פתוחה לעיון מקוון, באתר הספריה הלאומית). "שם נבטה בי ההבנה כי המקרא משתמש בסמלים, שאכן היוו חלק גם מעולמם של תרבויות הסביבה – אך המקרא ממנף אותם למחוזות של מסרים ערכיים ורוחניים. וכי הכח של הסמל, שהמקרא עושה בו שימוש כה רב, נעוץ בבסיסו במתח שבין זוגות של ניגודים".

לדעתו, הגישה מאפשרת קשר בלתי אמצעי עם התנ"ך ומסריו, דבר שחסר כיום, כחוט מקשר בין המגזרים השונים של החברה. וכאמור, לאיש אין מונופול על המסר, אלא שכל מעיין עשוי להפיק מהכתוב תובנות מרתקות, התלויות אך ורק במידת הענין שלו להעמקה במילות הכתוב.

את האמירה "הפוך בה והפוך בה – שהכל בה" רואה חרמון כאתגר לא פשוט, המופנה לכל: למצוא באופן אישי את אופן ההבנה שמדבר לעומק ישותו של כל אחד. שהרי באופן השטחי – 'הכל בה', כל אחד יכול לנפנף בציטוטים מקראיים, המתאימים לאג'נדה של עצמו. לעומת זאת, למצוא חיבור מעמיק ואמיתי – זהו אתגר הקורא לכולנו.

חרמון מדגיש כי כל עיון, שמכוון להבנה טובה יותר, הוא ברכה. הערך המוסף של הגישה הוא בשיטתיות שבה. הדגש על כלי העיון, המתמקד בתהליך שבין זוגות של ניגודים - פותח לדעתו שער למחוזות חדשים.

אפילו השבת, המתנה שהביא התנ"ך לתרבויות העולם, מתייחדת בתודעתנו באפיונים של התנהלות שונה, של מנוחה ושביתה ממלאכה. אכן זה כך, אך המקרא מציג את השבת בעיקר באופן אחר, מדגיש חרמון: שמונה פעמים מודגשת השבת - מתוך ניגודיות לששת ימי המעשה. יתרה מכך, הפעם הראשונה שבה מוצגת השבת היא בהקשר לפרשת המן (בפרשת הבריאה מופיע רק 'היום השביעי'). ושם נקבע עיקרון היסוד כי "שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ - וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, לֹא יִהְיֶה בּו". ועיקרון זה חוזר שוב ושוב. כלומר, מהות השבת, על-פי התנ"ך, היא פועל יוצא מהנגדתה לימי העשייה הרגילה.

מה זה כל כך משנה? מאוד משנה, על-פי חרמון. הדבר מדגיש את התפיסה של שלמות אחת, של הפריה הדדית, בין ימי העשיה לבין פסק הזמן שבשבת. ובהמשך מתפתחת אותה תפישה, בדיוק באותה לשון של ניגודיות, לגבי שנת השמיטה "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ". וכך לגבי שנת היובל, כשהדברים מצטרפים למערכת שלמה: של ה'רגיל', שלעומתו מוצב ה'מיוחד', ובשילוב הזה טמון מסר ערכי ורוחני – מעשי (הרחבת הנושא מצויה במאמר באתר 'ערך מוסף' של בית אביחי).

גם המלח, שיש לו מקום של כבוד על שולחננו – מציב מולנו את אתגר הבחירה. שהרי בתנ"ך המלח נושא משמעות ניגודית, בו עצמו. מצד אחד כמייצג וכמביא חורבן, ומצד שני הוא משמש כתנאי הכרחי לקדושה, ואין עבודת מקדש בלעדיו. כלומר, המלח עשוי לשרת מגמות הפוכות מיסודן, ולכן נבחר לשמש כתזכורת קבועה עבורנו - באיזה כיוון נבחר (הרחבה מרתקת - במאמר באתר 'דעת').

מאיר חרמון רואה בקידום הגישה ממש ייעוד, שכן היא מקפלת בחובה מענה לבעייתיות הקיומית, האישית והחברתית של דורנו. הסבר על קצה המזלג: "ברגע שלא מתמקדים בצד אחד בלבד, כאילו הוא ה'נכון' וה'אמיתי' (זוכרים את היונה?), אלא המסר בנוי ממורכבות המכלול, של שני הניגודים גם יחד – נוצר שינוי של ממש בתפיסה. במקום תפיסה של "או – או", שנובעת מהחיפוש היווני-לוגי אחר ה'אמת' – מתבססת תפיסה משלבת, של "גם וגם". תפיסה כזו, המעוגנת בהיווכחות מעמיקה מתוך פשט הכתוב התנ"כי – היא בעלת השפעה רחבת היקף, הוא מאמין.

כולנו חניכי התפיסה הלוגית, והתנהלותנו מונעת מתוך "חיפוש הנכון והאמיתי", עסוקים ברדיפה מתמדת אחר רעיונות קוסמים, ושקועים עד צוואר ב"מלחמת רעיונות", בינינו לבין עצמנו וביתר שאת בינינו לבין כל השאר. החשיבה המקראית, לעומת זאת, מרגע שמחפשים באופן אקטיבי את החיוניות שבה, יוצרת הלך רוח של שיתוף והשתלבות, לחפש "שבילי זהב" בינינו לבין הגורמים המנוגדים-המשלימים אותנו, שכן ההתפתחות המשותפת היא היעד, "גם וגם", ולא ההעצמה של כל צד בפני עצמו. "אחוז מזה - וגם מזה אל תנח ידך".

"תפיסת העולם שלי פשוט השתנתה. אני רואה אחרת את ההתרחשויות מסביבי, ומתמודד בהתאם עם הקונפליקטים, שבהכרח קיימים", כך מאיר.

את גישת "מקרא בפשט הניגודים" מעביר מאיר בהרצאות, בסדנאות ובחוגי בית במקומות שונים בארץ, וכן כקורסים שנתיים. הוא מנסה לקדם את הגישה, העשויה לתרום רבות ללימוד התנ"ך: באקדמיה, בסמינרים למורים, אצל רבנים, בתקשורת, בתי ספר ומשרד החינוך.

"המלאכה עוד מרובה", הוא מסכם, ומזמין לפנות אליו בכל ענין: meirh77@zahav.net.il, וכן באתר "דרך הסמל" www.symbolpath.co.il