מניעת שינה. הקלטה סתר שקרית. הסתה נגד עורכי דין. תסריט אימים משפחתי. אלו כמה מן הטקטיקות של חוקרי פרשות
בנימין נתניהו שנחשפו בימים האחרונים - חלקן נגד חשודים (בתיק 4000) וחלקן כלפי מי שהפכו לעדי מדינה. מה קורה כאן?
התשובה פשוטה ומעוררת חלחלה: שום דבר מיוחד. המשטרה, לעיתים באישור הפרקליטות בזמן אמת ולעיתים בגיבויה בדיעבד, רומסת זכויות נחקרים כדבר שבשגרה. אנו כותבים כאן ללא הרף על פסקי דין בהם קובעים בתי המשפט - כולל בתיקים חמורים ביותר - שהחוקרים הפרו נהלים בסיסיים שמטרתם להגן על החשודים. למשל: קטעים משמעותיים במיוחד בחקירות אינם מתועדים - ותמיד בקטעים הנוחים לחוקרים ולתובעים. למשל: החלטה מודעת שלא לומר ל-
רוי מוצפי שהוא נחקר באזהרה בפרשת בנימין בן-אליעזר. למשל: קטינים שנחקרים ללא נוכחות הורה ובשעות הלילה המאוחרות. למשל: מדובבים החוצים בצורה בוטה את המותר להם.
במקרה של תיקי נתניהו, השאלה המרכזית היא האם הפעולות שנחשפו בימים האחרונים חצו את הקו היכול להביא להגנה מן הצדק, או לכל הפחות לפגוע באמינות של ההצהרות שניתנו בעקבותיהן. התשובה אינה פשוטה. הכלל הוא, שפעולות חקירה - שאינן בגדר התעללות גופנית - ייחשבו ללגיטימיות כל עוד אינן פוגעות ברצונו החופשי של הנחקר. מותר בהחלט להפעיל לחץ נפשי על חשודים; השאלה היא האם הלחץ הזה מגיע עד כדי כך, שהם מוכנים לומר כל דבר.
לצד זאת, יש דברים שבכל מקרה אסור לחוקר לעשות - למשל, לדבר עם חשוד/נחקר על עורך דינו; אסור לו לומר על כך מילה וחצי מילה. ואסור למנוע שינה, משום שזהו למעשה עינוי גופני. בית המשפט הוא שיצטרך להכריע מהו משקלן של ההפרות הללו בבחינת הראיות שהתקבלו בעקבותיהן.
לא משלמים מחיר אישי
ברמת הרוחב, ההגינות מחייבת שהמשטרה והפרקליטות ימלאו את הוראות החוק. ההיגיון מחייב שהן יעשו זאת לכל הפחות בתיקים מרכזיים, בהם ברור שיהיה עליהן להתמודד עם סניגורים שיבחנו היטב את הליכי החקירה ויעלו על כל חריגה. אבל גם ההגינות וגם ההיגיון לא עובדים כאן - כי גם השוטרים וגם הפרקליטים יודעים שלא יקרה להם כלום במישור האישי, אפילו אם מעשיהם הפסולים יתגלו.
אני לא זוכר מקרה בו שוטר או פרקליט שילמו אישית את המחיר על הפרת חוק ופגיעה בזכויות נחקרים. אפילו אם מוגשת תביעה נגד המשטרה והפרקליטות ואפילו אם היא מתקבלת - והמחוקק דאג להקטין מאוד את האפשרות שתביעות כאלו יתקבלו - קופת המדינה היא שמשלמת את הפיצוי. לא שמענו ששוטר/פרקליט שילם במשרתו על הפרות כאלה, ובוודאי שאיש לא הועמד לדין על כך.
אם רוצים להבטיח שרשויות האכיפה יקיימו את החוק שהן מתיימרות להעניש אחרים על הפרתו, חייב לבוא שינוי בסיסי. אם רוצים למנוע הודאות שווא והודעות שווא, המצב הנוכחי אסור לו שיימשך. ואם רוצים שינוי - אפשר להתחיל אותו בקלות ובמהירות.
מח"ש ונציב הביקורת
ראשית, יש להוציא את המחלקה לחקירות שוטרים ממשרד המשפטים. המצב בו שוטרים נחקרים בידי פרקליטים, שהם עמיתים של הפרקליטים העובדים בצמוד עם המשטרה, הוא בלתי תקין. מן הסתם הוא לכל הפחות תורם לכך שמח"ש הפכה לבית קברות לתיקים, כאשר הרוב המכריע של התלונות נגד שוטרים כלל אינן נחקרות. יחידה מקצועית עצמאית - נניח במשרד ראש הממשלה - תוכל לסייע לשנות את התרבות הארגונית במשטרה, ובכך לתרום להפסקת הפרות החוק והנהלים.
שנית, יש להעניק מעמד מחייב למסקנות נציב הביקורת על הפרקליטות (כיום -
דוד רוזן). נכון לעכשיו הוא יכול רק להגיש המלצות, שיישומן תלוי ביועץ המשפטי לממשלה ובפרקליטת המדינה - דהיינו במבוקרים עצמם. זהו מצב יוצא דופן ובלתי תקין, המאפשר לראשי התביעה למסמס את מה שלא נוח להם ולהנציח את המצב הקיים.
שלישית, יש להתחיל להטיל אחריות אישית על שוטרים ופרקליטים. הדבר צריך להיעשות רק במקרים קיצוניים של הפרת חוק, כדי שלא ליצור אפקט מצנן שימנע פעולות תקינות ויפגע קשות באינטרס הציבורי של מאבק בפשיעה. ייתכן שיש להותיר זאת לשיקול דעתו של בית המשפט הדן בתביעות פיצויים.
רביעית, יש להרחיב את האפשרות להגיש תביעות נגד המשטרה והפרקליטות. כיום הדבר אפשרי רק לאחר זיכוי ורק אם ניתן להוכיח שלא היה מקום להגשת כתב האישום. שוב, יש להיזהר מאפקט מצנן - אך מן הראוי לאפשר לתבוע ולזכות גם בשל מעשים פסולים כשלעצמם.
חמישית, כאשר בתי המשפט נתקלים בפעולות פסולות של חוקרים ופרקליטים - חובתם להעביר זאת לידיעת גורמי הביקורת הנוגעים בדבר (מח"ש, נציב הביקורת). כיום אין שום חובה כזאת ואין אפילו נוהג כזה - מצב בלתי סביר בעליל.
דרושים אנשים ישרים
בטווח המעט ארוך יותר - עוד כמה חודשים - חייבים להעמיד גם בראש הפרקליטות וגם בראש המשטרה אנשים ישרים שיתנו דוגמה אישית, וגם יעמידו בראש סדר היום שלהם את אמירת האמת והציות לחוקים ולכללים. שבע שנותיו של השקרן
שי ניצן בראש הפרקליטות יצרו תרבות ארגונית שיהיה קשה מאוד לשנות, אבל חייבים לעשות זאת. שש השנים של
יוחנן דנינו ו
רוני אלשיך בראש המשטרה הזיקו גם הן - דנינו בשל האובססיה שלו למעצרים והרשעות, אלשיך בשל העדיפות שנתן ליחסי ציבור. בשנה האחרונה אין למשטרה מפכ"ל קבוע, דבר המחמיר עוד יותר את המצב ויוצר תחושה של איש הישר בעיניו יעשה.
מעל הכל, אסור להמשיך ולהשלים עם המצב הקיים. אסור שהשופטים ימשיכו לדבר בתסכול על מה שהם מגלים. אסור שהדרג הפוליטי יפחד לכפות על רשויות האכיפה לקיים בעצמן את החוק. אסור שחשודים ישלימו בחריקת שיניים עם רמיסת זכויותיהם. אסור שישראל תהפוך למדינת אי-חוק.