מעכשיו זהו מאבק על עצם הדמוקרטיה

הממשלה הבאה מציבה את האיום הגדול ביותר אי-פעם על הדמוקרטיה הישראלית. בנימין נתניהו, המואשם בשחיתות ועומד בפני שתי ועדות חקירה ממלכתיות, ואשר סילק שיטתית כל מתחרה וסירב להסיק מסקנות כאשר נכשל בארבע מערכות בחירות רצופות. ח"כים צייתנים ומלחכי פנכה מהליכוד, המוליכים הסתה נגד מערכת המשפט ונגד כללי יסוד של שלטון החוק והמינהל התקין. סיעות חרדיות, הרואות את בתי המשפט כ"ערכאות של גויים", אינן מקיימות בחירות פנימיות ומדירות כל מי שאיננו גבר חרדי ממוצא עדתי או מהשתייכות חברתית נקודתיים. בצלאל סמוטריץ' המציע תוכנית שתהפוך את ישראל לרודנות מושחתת. איתמר בן-גביר שחייו הם מסכת ארוכה של גזענות, עבירות והתגרויות ברשויות האכיפה.

שלא יספרו לכם סיפורים; אין בקואליציה הזאת שום "גורם ממתן". אריה דרעי המושחת ועבריין המס? כמה עריקים שאולי יבואו מהמחנה הממלכתי, יגנבו את המנדטים ולא יהוו אפילו עלה תאנה? אולי נתניהו עצמו יבלום חלק מהמגמות הללו, אבל אני לא מאמין לרגע שהוא לא רוצה שמשפטו ייפסק או יתבטל; כל נאשם היה רוצה את זה, אפילו אם הוא בטוח לחלוטין בחפותו. ונא לזכור שאין לו רוב בלי החרדים והימין הקיצוני, ושאין לו שום קואליציה אחרת (ועוד נגיע לחלקו של המרכז-שמאל).

אני גם לא מאמין לרגע שסמוטריץ' ובן-גביר ישתנו. לזכותו, באמת לזכותו, של סמוטריץ' צריך לומר שהוא אדם חכם, משכיל, ישר ואידיאולוג; כך גם שמחה רוטמן, שותפו לתוכנית "חוק וצדק". וזה בדיוק מה שהופך אותם למסוכנים כל כך: הם מתכוונים לכל מילה והם מאמינים בכל הצעה והם לא יוותרו בקלות על-אף סעיף. ואילו בן-גביר הגיע לאן שהגיע בשל הקיצוניות הבריונית שלו, אז למה שיוותר עליה?

החשש הגדול ביותר שלי הוא, שחברי הקואליציה החדשה סבורים שלָרוֹב מותר לעשות הכל כולל הכל. הם לא אומרים זאת במפורש, אבל רבים מהם מדברים על כך שהדרג הפוליטי צריך למשול ושיש להסיר מכשולים מדרכו. אני לא זוכר ששמעתי מישהו מהם מדבר על עקרונות בסיסיים של שוויון, זכויות הפרט, הגנה על מיעוטים או עליונות החוק.

זוהי תפיסה שגויה מן היסוד המתאימה למדינות רודניות. אפילו 120 חברי כנסת אינם יכולים למנוע בחירות, לסגור בתי תפילה, לקבוע שרק נשים יתמנו למנכ"לים של משרדי הממשלה, לבטל את משרת מבקר המדינה ועוד כהנה וכהנה. אפילו 120 חברי כנסת כפופים לכללי היסוד של חברה דמוקרטית, כפי שהם באים לידי ביטוי בחקיקתה של הכנסת עצמה, בפסיקת בתי המשפט ובמוסכמות חברתיות. אז אנחנו לא מדברים (כרגע?) על דברים כל כך קיצוניים, אבל העיקרון אמור להיות ברור ומוסכם: גם הרוב כפוף לכללי יסוד.

מי כופה על הרוב עמידה בכללי היסוד? וליתר דיוק: מי יכול לבלום ממשלה המבקשת לפעול בניגוד אליהם? אל תבנו על הכנסת; היא חלשה מאוד וכוחה רק הולך ופוחת. הציבור והתקשורת יכולים וחייבים לזעוק, אך בעלי תפיסות עולם רודניות או כמעט-רודניות נוטים להתעלם מהם. נותרנו עם בתי המשפט ובראשם בית המשפט העליון. זה יכול להתחיל בעניינים פעוטים כמו כתב אישום על הסתה נגד יריב פוליטי המוגש לבית משפט השלום, ולהסתיים במאבק אדיר על חוקי יסוד בבית המשפט העליון. זו הזירה ואין בלתה. במובן מסוים, הרשות השופטת אמורה להיות החזקה מבין השלוש, משום שהיא המייצגת את שלטון החוק החל במיוחד על הרשויות השלטוניות.

לכן, המהלכים המסוכנים ביותר עליהם מדברים חברים בקואליציה העתידית (בעיקר סמוטריץ', אבל לא רק הוא) נועדו במפורש לסרס את יכולתם של בתי המשפט – ושוב, בעיקר בית המשפט העליון – לבלום את הממשלה הבאה. מדובר בהשתלטות פוליטית על בתי המשפט – החל בבחירת השופטים וכלה בקביעה מה מותר ובעיקר מה אסור להם להביא בחשבון. חד וחלק. וכאשר בתי המשפט מצויים בשליטה פוליטית, אין דמוקרטיה. חד וחלק. שלא יספרו לכם סיפורים; הם לא רוצים לתקן אלא להרוס, הם לא רוצים לאזן אלא להשתלט.

שימו לב במיוחד להצעות בעניין הוועדה לבחירת שופטים. כולן מכוונות להגדיל משמעותית את כוחם של הפוליטיקאים ולהקטין (ואף לבטל) את כוחם של השופטים ועורכי הדין. הכל מדברים על סמכותה של הוועדה לבחור שופטים ושוכחים שהיא גם הגוף שיכול להדיח שופטים. חוק יסוד השפיטה אומר רק, שהצעה להדיח שופט יכולים להגיש שר המשפטים, נשיא בית המשפט העליון ונציב תלונות הציבור על שופטים, ושדרוש רוב של שבעה מבין תשעת חברי הוועדה כדי לקבל אותה. הוא אינו קובע את עילות ההדחה.

אם הממשלה הנכנסת תשתלט על הוועדה, כל אחד מ-800 שופטי ישראל יהיה מצוי בסכנה של הדחה ממניעים פוליטיים. איך אני יודע? לא רק בגלל הסמכות התיאורטית, אלא גם בגלל האמירות המפורשות של כמה מחברי הקואליציה הבאה ולפיהן הסמכות למנות היא גם הסמכות לפטר, הדיבורים על החלפת היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, ואפילו על האפשרות של החלפת הרמטכ"ל המיועד, הרצי הלוי, רק משום שהממשלה היוצאת היא שמינתה אותם.

כאשר עסקינן במי שבמשך שנים מאשימים (כולל בצורה שקרית לחלוטין) את בתי המשפט בהטיה פוליטית ומתבכיינים על כך שהפוליטיקאים איבדו את המשילות – אל תפסלו את האפשרות הזאת. די בעצם קיומה כדי להרוס את העצמאות השיפוטית. כאשר שופטים חוששים מפוליטיקאים – הם עלולים ליישר קו איתם. זהו קיצה של הדמוקרטיה, כי לא יהיה מי שיגן על זכויות היסוד ועל מוסדותיה ותהליכיה.

בואו נקפוץ לרגע לארה"ב ואל בחירות האמצע לקונגרס המתקיימות בשבוע הבא. הרפובליקנים צפויים לזכות ברוב בבית הנבחרים, יש להם סיכוי טוב לזכות ברוב גם בסנאט, ועל הכף מונחות גם משרות רבות חשיבות ברמת המדינות (מושלים, סגני מושלים, מזכירי מדינה, שופטים עליונים). בזמנם כתקנם, מדובר באיזון שהאמריקנים רגילים לעשות בין הבית הלבן לבין הקונגרס (איזון שמשמעו שיתוק, אבל זה נושא אחר). אבל אנחנו לא בזמנם כתקנם.

רוב המועמדים הרפובליקנים תומכים במפורש, בעוצמה משתנה, בשקריו של דונלד טראמפ על בחירות 2020. אם הם ישלטו בקונגרס הפדרלי ובפיקוח המדינתי על הבחירות, הם עלולים לפגוע ביכולתם להצביע של תומכי הדמוקרטים ולשבת בעמדות שיאפשרו להם לעוות את תוצאות הבחירות לנשיאות בעוד שנתיים. טראמפ עצמו יקבל בשבוע הבא דחיפה נוספת לעבר התמודדות, העלולה להחזיר לחדר הסגלגל אדם ששפיותו מוטלת בספק, ואשר ביצע שורה ארוכה של פיגועים ופשעים נגד הדמוקרטיה והממשל התקין.

איך זה ייתכן? יש כמה סיבות. בהשלכה לישראל חשובה העובדה שהמערכות האמריקניות כשלו ואינן מצליחות לטפל באיום ששמו דונלד טראמפ. המערכות הללו, אשר תפקדו להפליא בפרשת ווטרגייט – בה מעשיו של ריצ'רד ניקסון היו הרבה פחות חמורים משל טראמפ – מפגינות כעת אין-אונות. החקירות על מעשיו של טראמפ לאחר הבחירות ובמיוחד ב-6 בינואר נמרחות עד אין קץ. הרפובליקנים המתונים חוששים מכוחו ואינם מעזים לצאת נגדו. התקשורת מפולגת בין תומכיו של טראמפ שלא יגידו מילה בגנותו, לבין מתנגדיו שאינם מצליחים לשכנע את מי שהאמת אינה מעניינת אותו. בשלוש מילים: הדמוקרטיה המתגוננת נכשלה.

כעת נחזור אלינו. גם בישראל הדמוקרטיה המתגוננת נכשלה עד כה. נזכיר, ש"דמוקרטיה מתגוננת" הוא עיקרון שנלמד מן הלקח של רודנים שעלו לשלטון בצורה דמוקרטית ולעיתים אף התיימרו לעמוד לבחירות בהמשך דרכם. משמעותו היא, שכאשר נעשה שימוש בכלים הדמוקרטיים כדי לאיים על הדמוקרטיה עצמה – מותר לה, והיא אף חייבת, להתגונן גם בעזרת אמצעים הפוגעים בדמוקרטיה.

נצחונו של גוש נתניהו, בדמותו הנוכחית, בבחירות השבוע הוא תוצאה של כשלון הדמוקרטיה המתגוננת. היא לא השכילה להרחיק מקרבה את איתמר בן-גביר כאשר יכלה לעשות זאת (האחריות מוטלת על בג"ץ והמחוקק). היא לא השכילה למנוע מנאשם בפלילים לעמוד בראש הממשלה (האחריות מוטלת על הממשלה היוצאת). היא לא השכילה להתאחד מול הגוש המלוכד של מי שמאיימים עליה (האחריות מוטלת על יאיר לפיד, בני גנץ, מרב מיכאלי וזהבה גלאון). ב-1992 הימין היה מפורר והתוצאה הייתה אסון הדמים של אוסלו; ב-2022 השמאל מפורר והתוצאה עלולה להיות אסון משטרי וחברתי.

הפוליטיקאים מהמרכז חייבים לנסות להציל מה שניתן, גם אם זה אומר להיכנס לממשלת נתניהו ולבלום לפחות את היוזמות המסוכנות ביותר. אני יודע שזה כנראה לא מעשי ושנתניהו יילך על ממשלת "ימין מלא", אך אם ההזדמנות תצוץ – חייבים לנצל אותה. כן, להפר את ההבטחה שלא לשבת תחת נתניהו. אם היה מצב בו הייתה הצדקה מלאה לשימוש בתירוץ השחוק של "טובת המדינה", זה עכשיו.

בהנחה הסבירה שהממשלה תהיה של גוש נתניהו בלבד ושהמפלגות המרכיבות אותה ינסו לממש את הבטחותיהן, בתי המשפט ימצאו את עצמם בחזית. הם יהיו היחידים שבכוחם לבלום סחף אנטי-דמוקרטי, אנטי-ליברלי ואנטי-יהודי (חלק מהדברים שמציעים חובשי הכיפות נוגדים את תפיסותיה הבסיסיות ביותר של היהדות, ולא כאן המקום להרחיב).

הפסיקה תהיה חייבת להביא בחשבון את התמונה הכוללת ולא רק את המקרה הנקודתי. נכון שבתי המשפט לא מתבססים על התקשורת, אך השופטים חיים בתוך עמם (כפי שהם עצמם אומרים) ויודעים לזהות מכות מדינה כמו בנייה בלתי חוקית או עבירות מין ולהגיב בהתאם. כעת עליהם לפקוח עין ולכרות אוזן לאיומים הברורים והמיידיים על הדמוקרטיה הישראלית ובמיוחד על בתי המשפט עצמם. גם אם יש מי שיראו בכך סטייה מנתיב הפסיקה הקבוע, אין מנוס מכך. בהשאלה ניתן ליטול את דבריו של המשורר בתהילים: "עת לעשות לה', הפרו תורתך" – כאשר התורה מצויה בסכנה, יש לפעול מחוץ לקופסה. כנ"ל לגבי הדמוקרטיה העומדת בבסיסה של מדינת היהודים.

כך למשל, אם הכנסת תעביר חוק ולפיו פסקת ההתגברות על פסיקת בג"ץ תקבע שדרוש רוב של 61 בלבד – על בית המשפט העליון לפסול אותו. גם אם לא תימצא עילה נקודתית לפסול אותו, השופטים חייבים להיות ערים לכך שזהו רק שלב ראשון במלחמה הכוללת ושמטרתו היא לאפשר לקואליציה הנכנסת לבטל כל פסק דין שלהם. עוד דוגמה: בית המשפט יכול להשתמש בכלים דיוניים העומדים לרשותו, כמו צווי ביניים, צירוף משיבים נוספים וקביעת מועדי הדיונים, כדי לעכב חוקים הפוגעים בדמוקרטיה.

במקביל, אולי לא תהיה לשופטים ברירה אלא לבחור את המלחמות שינהלו ואת אלו שבהן יוותרו. כדי להדגיש את החומרה של צעדים הפוגעים במערכות החוק והמשפט, ייתכן שבג"ץ יצטרך להימנע מלהתערב בצעדים פסולים אחרים. כך, למשל, אם נתניהו יקיים את הבטחתו לחרדים והמדינה תממן מוסדות חינוך נעדרי לימודי ליבה. אולי אפילו בנוגע למינויו של דרעי לשר; ממש לא תקין, אבל לא מלחמה חיונית.

אם בתי המשפט יפסקו נגד צעדים אנטי-דמוקרטיים, תעלה במלוא עוצמתה השאלה שהתשובה עליה הייתה ברורה עד השבוע: האם הממשלה תכבד את הפסיקה. לא היו אף ממשלה ואף ראש ממשלה שחשבו לרגע להפר פסיקה, וזה כולל את הריכוזיים והחזקים ביותר ביניהם, וזה כולל את נתניהו עצמו. אבל כעת זהו נתניהו הנאשם, שהישרדותו הפוליטית תלויה בעשרות חברי כנסת שבעיניהם פסיקת בית המשפט מחייבת רק כאשר היא לטובתם, ואשר רואים את בית המשפט כמכשול בפני מימוש מאווייהם.

אני לא רוצה אפילו לדמיין מה יקרה אם הממשלה תחליט שאיננה מכבדת פסיקה. זה יכול להתחיל מסירוב לכנס את הוועדה לבחירת שופטים והימנעות מבחירת נשיא בית המשפט העליון (אסתר חיות פורשת באוקטובר הבא), זה יכול להימשך בייבוש מכוון של יועצים משפטיים ובהתעלמות מהם, וזה עלול להגיע עד אלימות ברחובות.

כבר עמדתי כאן על העובדה, שלישראל יש שורשים דמוקרטיים איתנים במיוחד בדמות 125 שנותיה של התנועה הציונית, שהייתה – בניגוד לכל סביבתה – דמוקרטית מן היום הראשון, מורשת של מאות שנות חיים קהילתיים. אבל גם השורשים העמוקים ביותר, כאלו המאפשרים לנופו של העץ לעמוד בפני סופות עזות, עלולים להיעקר בפעולה המכוונת במישרין כלפיהם. מזמן לא קיוויתי כל כך שאני פסימי ללא הצדקה ושאני טועה לחלוטין ושבעוד שנה-שנתיים תנופפו נגדי במאמרים הללו. הלוואי.