לא חוששים לשאול על שרופה באש

הדבר הראשון שתפס את עיני היה הבחירה לשבץ בפתח שער ההיסטוריה והזיכרון שתי עדויות בגוף ראשון - של הרב עמיטל ושל הרב ליאור. כל אחת מן העדויות של שני הרבנים ששונים זה מזה כרחוק מזרח ממערב מבחינה פוליטית, נעשית כרטרוספקטיבה שלהם על שעבר עליהם. ככזאת - היא כוללת מסקנות רוחניות שהם הסיקו: בעוד הרב עמיטל, שהיה ראש ישיבת גוש-עציון ושר בממשלת רבין מטעם מפלגת מימד הליברלית, דיבר על הצורך בהעברת השואה לתודעת האנושות ואת הדרישה מישראל להיות מוסריים יותר ביחס לאחרים, דיבר הרב ליאור, רבה של העיר חברון ומי שנחשב לאחד הרדיקליים שבזקני הרבנים בציונות הדתית, על החובה לנצל את המומנטום לשיבת עם ישראל לארצו. נדמה שעצם הבחירה לשבץ אותם בפתח הספר כשכנים היא הברקה בעיני. יש בכך אמירה של סאב-טקסט שאולי אפילו העורך לא התכוון אליה ולפיה כל הוויכוחים הפוליטיים הם קצף על פני המים בהקשר של חוויית הניצולים ושל תודעת השואה והאנטישמיות.

מאמרו של הרב חיים נבון שכיהן כרב קהילה במודיעין ונחשב לפובליציסט מוביל, העוסק באופן שבו ניתח הרב סולוביצ'יק את הרצחנות הנאצית הוא אחד החשובים בעיני בקובץ. זאת, בשל הצורה המקורית שבה התבונן הרב סולוביצ'יק על התשתית התרבותית בעשרות השנים שקדמו לשואה. בניגוד לגישות שטענו כי האומה הגרמנית הייתה האומה התרבותית באירופה, הוא טוען כי במאה השנים שקדמו למלחמת העולם השנייה הייתה התרבות הגרמנית אנטי-תרבות. "מאז ראשית תקופת הרומנטיקה, מנהיגיה הרוחניים של גרמניה הטיפו לשלילת התרבות הרציונלית המאופקת, ולחיים של רגש מופרז וקיצוני... הנאציזם צמח מתוך חברה שבמשך עשרות שנים ניאצה את הדעת ואת התרבות המיושבת ופריה היה ההשתוללות הרצחנית של הנאצים".

נהוג לומר שאסור להשוות ומי שהעז לטעון שהוא מזהה תהליכים ספג ביקורת חריפה, אך היסטוריה נועדה לאפשר לחיים בהווה להבין תהליכים שעוברות תרבויות. במובן הזה - האם התרבות הישראלית הפופולרית, ואולי התרבות העולמית שטופת הרשתות החברתיות כולה, לא לוקה גם היא ברומנטיקה מופרזת ובשלילת התרבות הרציונלית המאופקת? את משמעות האבחנה הזאת - שלא חייבת להגיע עד למחוזות הרצחניים של הנאצים - אשאיר לכל קורא.

מאמר חשוב ואקטואלי מאוד הוא של הרב בני פרל על המסעות לפולין. הרב פרל, ראש הישיבה למדעים ולאומנויות בר-אילן בתל אביב, נוגע כדרכו ביושר רב בסוגיה מבלי לייפות דבר. הוא מציין את הבעייתיות הרבה בפורמט המסעות לפולין. בעיקר הוא נוגע בשאלת אופן עיצוב הזיכרון של התלמידים ובבעיות הנוצרות מן הניסיון לייצר לתלמידים 'חווית מסע'. בין היתר הוא מספר על תלמידים שהתלוננו על כך שהם כבר ארבעה ימים בפולין ועדיין לא בכו, או במדריך שניסה באופן מעורר גיחוך לסחוט את בלוטות הרגש של התלמידים.

בעיה נוספת שבה הוא עוסק היא שאלת הפער הנרטיבי שבין המשלחות הישראליות לבין ממשלת פולין ביחס לאופן שבו צריך לזכור את השואה. האם יש לדחוק אל הצד את מעשי הגבורה של פולנים שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים אל מול סיפורי זוועה של פולנים שטבחו בשכניהם היהודים, או שיש להזכיר גם אותם. האם יש להציג בפני התלמידים את המורכבות הזאת או להמשיך במסרים פשטניים.

תשובתו - שאינה שלמה ולא מוגדרת במכוון - היא שיש ליצור מסע חרישי ומסתורי שבו תוותר מערכת החינוך על החלום האידיאולוגי לניצול זיכרון השואה לאינדוקטרינציה של התלמידים. היא אמורה לוותר גם על הלחץ המניפולטיבי שהתלווה כל השנים אל המסעות ולספר על השואה בדרך אחרת תוך הצגת העובדות כמו שהן - את הצגת האנושי כהקדמה לדיון האידיאולוגי.

הסיפור המרגש ביותר בקובץ המאמרים הוא סיפורו של האב גרגורי צבי, שנכתב על-ידי הרב שלום מלול. סיפורו של ניצול שואה שהפך לבכיר מאוד בכנסיה הנוצרית. סיפור על הקשר המחודש שנוצר איתו, על המזוזה שביקש להתקין בביתו שביפו, ועל ההלוויה היהודית שהצליחה להתקיים לו - על-פי בקשתו - ברגע האחרון.

אליהם נוספים עוד מאמרים רבים שקצרה היריעה מלהתייחס אליהם - בהם מאמר של הרבנית מלכה פיוטרקובסקי המספר את סיפורו של הרב פרופ' דוד הלבני כמתאר לימוד תורה כמשאב חיים הוא אולי אחד הביטויים המובהקים ביותר של התורה הדתית-לאומית גם בגלל הנושא שלו אך גם בגלל הכותבת. זהו מאמר של אשת הלכה שקולה זוכה להערכה, שמעלה על נס אקדמאי דגול בתחום התלמוד מתוך חיבה מובהקת לעולם ההלכה היהודית. עוד מופיע בקובץ מאמר הלכתי מרתק על ההסתמכות על התרחקות יהודים מהיהדות בעקבות השואה לצורך התרת ממזר, מאמרים העוסקים בסוגיה העקרונית של חובת קידוש השם ובשאלת השאלות - היכן היה ריבונו של עולם בשואה.

נראה שחלק מן המאמרים קשורים יותר מאחרים למחשבה הדתית-לאומית, לפחות באופן גלוי. אך אולי עצם העובדה שמי שכתב אותם הם בני ובנות הציונות הדתית - על גווניה הרבים מאוד והשונים הופכים אותם לתוצר תרבותי שמהווה פרי של המחשבה המגזרית המגוונת מאוד. מחשבה מגזרית שלא מחפשת את האשמים אלא מסתכלת אל העתיד על התפקיד של הציונות ושל מדינת ישראל, ושפעמים רבות מאתגרת את ההנהגה הרוחנית ומציעה דעות מנוגדות לשלה. אולי משום שהמאפיין הבולט ביותר של המחשבה הדתית לאומית הוא היעדר החשש מהתמודדות עם שאלות אמוניות קשות. מי יודע, אולי לנקודה זו התכוון העורך כאשר נתן לספר את שמו - 'שאלי שרופה באש'. כאומר - כאן, לא חוששים לשאול את השאלות הקשות ביותר על השריפה הגדולה שעבר עמנו לפני כ-80 שנה.