בצורה כזאת ועם הנהגה כזאת לא ננצח במלחמה

אומרים שבעת אסון כל מדינה מקבלת סיוע הבא למלא חוסרים: ישראל שולחת צוותי חילוץ ורופאים, ומקבלת מנהיגים (ג'ו ביידן, עמנואל מקרון, אולף שולץ, רישי סונאק, ג'ורג'ה מלוני, אורסולה פון-דר-ליין ועוד). בשבוע השלישי למלחמה, זה מה שהכי חסר לנו. הציבור ממשיך להפגין עמידות מדהימה ואחדות מופלאה. צה"ל חזר לעצמו, עושה את העבודה ונראה דרוך ומוכן לשלב הקריטי של הלוחמה הקרקעית. אבל הממשלה – עקבותיה נעלמו. כל היודע דבר על מקום הימצאה מתבקש להתקשר 00-1-202-456111 ולבקש את החדר הסגלגל.

הממשלה ה-37 והעומד בראשה חייבים לעוף ביום שאחרי סיום המלחמה. לא רק בגלל אחריותם – הישירה והעקיפה, האישית והקיבוצית – ליום הנורא ביותר בתולדות המדינה מאז הקמתה, ליום השחור ביותר בתולדות העם היהודי מאז 1945. אלא גם בגלל מה שעשו, או ליתר דיוק לא עשו, מאז 7 באוקטובר. תראו מה אמרו השבוע אנשים שממש אינם נחשדים בשמאלניות ובשנאת בנימין נתניהו. יו"ר מרכז השלטון המקומי, חיים ביבס מהליכוד: "חלק מהשרים ירדו למחתרת, רוב המשרדים לא מתפקדים, מישהו פה איבד את זה לגמרי". מבקר המדינה מתניהו אנגלמן, בחירה אישית של נתניהו: "התמונה המתקבלת מהשטח בעייתית ומשקפת פערים משמעותיים. פעולות הממשלה הנעשות בימים האחרונים, אין בהן די".

איך לכל הרוחות נכנסנו למלחמה הזאת בלי שום תוכנית לטיפול ביישובים, בעורף ובכלכלה? הרי חמאס עשה את מה ששנים אומרים לנו שיעשה חיזבאללה. איך זה שבשום מקום – לא במשרד הביטחון, לא במשרד האוצר, לא במשרד החינוך, לא במשרד הפנים, לא באיזשהו מבין שלל המשרדים – לא הייתה תוכנית מגירה? אז נניח שהיו מתכוננים למלחמה עם חיזבאללה; לכל הפחות היה על מה להתבסס. אבל בפועל – כלום, נאדה, אפס ושום דבר.

ואז מתברברים שבועיים וחצי על הטיפול במשק, ויוצאים עם תוכנית כושלת ומלאת חורים, וממשיכים להתברבר, ועד עכשיו אין תוכנית ואין סיוע ואין בטיח, ועובדים נשלחים הביתה לחל"ת, ועסקים לא רואים שקל, ולא דואגים למימון המלחמה. ואז מגלים שאין מספיק חדרי מלון, או שבעצם יש אבל לא יודעים את זה, ומדברים על הקמת מחנות פליטים לישראלים בישראל, ואוספים תרומות מהציבור למי שאיבדו הכל, ומקימים 20 מוקדים שונים לטיפול ובעצם לא מטפלים בכלום. ואז מתברר שאין תוכניות ללמידה בחירום, ואיש לא חשב להתאים את לקחי הקורונה למשבר ביטחוני, ואיש לא הכין מעטפת פסיכולוגית לילדים, ואיש לא תכנן כיצד להפעיל את המשק כאשר הילדים בבית.

בצורה הזאת ועם הנהגה כזאת לא ננצח במלחמה. האסון הממשמש ובא הברור ביותר הוא בתחום הכלכלי, עם משבר שגדול פי 100 על מידותיו של בצלאל סמוטריץ, ועם נתניהו שמפקיר לחלוטין את הזירה הזאת במקום לכפות על סמוטריץ' קבינט כלכלי עם מיטב המוחות מהארץ ומהעולם (יואב גלנט, עם 33 שנות ניסיון צבאי, מקיף את עצמו במומחים; סמוטריץ, עם אפס שנות ניסיון בכלכלה, כנראה לא צריך אותם). כאשר ננצח בשדה הקרב, אבל המשק יהיה הרוס – לא עשינו כלום. ואתם יודעים מה? עם נתניהו ההססן והפלגן, הטרוד בעתידו הפוליטי ושמוכן לקחת אחריות רק על הניצחון, אנחנו עלולים גם לא לנצח בשדה הקרב.

אם מדינת ישראל הייתה תאגיד עסקי, הממשלה הזאת הייתה עפה תוך 48 שעות מפרוץ המלחמה בגלל המחדלים שלפניה, או לכל היותר תוך שבוע בגלל המחדלים שבמהלכה. האם אפשר לעשות את זה לממשלה בזמן מלחמה? בהקשר הזה מצביעים על החלפתו של נוויל צ'מברליין בידי וינסטון צ'רצ'יל ב-10 במאי 1940, אבל ההשוואה איננה נכונה.

מלחמת העולם השנייה התנהלה עד אותו יום בעצימות נמוכה מבחינת בריטניה, כאשר במקביל היה ברור שהיא תהיה ארוכה. לכן הכל הבינו שצריך להרכיב ממשלת אחדות (אמיתית), צ'רצ'יל היה שר בכיר (הלורד הראשון של האדמירליות, למעשה שר הצי) בממשלה היוצאת, רבים מחבריה המשיכו בממשלה החדשה וניתן היה לבצע את החילופים גם בעיצומו של הקרב על הולנד, בלגיה וצרפת (שהחל במפתיע כאשר המהלכים הפוליטיים היו בעיצומם).

המצב שלנו בחרבות ברזל שונה לחלוטין. זוהי מלחמה רצופה שעוצמתה עתידה לגבור משמעותית, ואשר עלולה להתפשט לחזיתות נוספות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו טלטלה פוליטית במהלכה, ובוודאי שלא תקופה של שרים חדשים שצריכים ללמוד את עבודתם ושל ממשלה שצריכה להתארגן. ימים כאלו יהיו מסוכנים ביותר למדינה. כאמור, החלפת הממשלה תצטרך לחכות עד לאחר המלחמה.

אז מה כן? צריך ממשלת אחדות רחבה ובלי תנאים מוקדמים (חוסר האחריות של יאיר לפיד ואביגדור ליברמן בהקשר הזה הוא משווע). צריך להעיף את איתמר בן-גביר ואת בצלאל סמוטריץ, גם בגלל שהם מסוכנים וגם בגלל שהם הכי לא מתאימים לתפקידיהם. צריך לסגור את כל המשרדים המיותרים ולהוציא מהכנסת את הח"כים של החוק הנורבגי. אפילו אם מדובר "רק" במיליארד שקל, זה יהיה צעד סמלי חשוב מאוד וגם ייעל משמעותית את עבודת הממשלה. וצריך להודיע שהרפורמה המשפטית יורדת מעל הפרק ושמה שכבר נעשה ייבחן מחדש.

עוד כמה מילים על הרפורמה המשפטית. משרד המשפטים מודיע כעת כמעט מדי יום על איזשהו תזכיר חוק, לרוב בקשר למלחמה, שאושר להפצה בידי יריב לוין. חייבים לומר, בלי טיפה של ציניות, שבסך-הכל נעשית שם עבודה טובה ורצינית, גם אם מטבע הדברים היא אינה מושלמת, ושמגיע ללוין הקרדיט על הובלתה.

דווקא בגלל זה, תמוה מאוד לראות שלוין מתנהג כאילו לא שמע על המלחמה או כאילו היא אינה משנה כלום מבחינתו. ככל שהדבר תלוי בלוין, הרפורמה תימשך; הוא ביקש וקיבל מבג"ץ ארכה להגשת תצהירו בעתירה בנוגע לכינוס הוועדה לבחירת שופטים והדיון נדחה לחודש הבא. ואת זה אני פשוט לא מצליח להבין. לוין באמת חושב שאחרי המלחמה אפשר יהיה להמשיך ברעיונות המסוכנים הללו, שתרמו לא מעט להבאת המדינה אל עברי פי פחת? הוא באמת חושב שצריך לשוב ולקרוע את העם הנפלא הזה?

שמעתי מחשבה לפיה לוין רוצה להשתלט על הוועדה, כדי למנות לבית המשפט העליון נשיא שיהיה נוח לנתניהו ולממשלתו כאשר תגיע העת להקים ועדת חקירה ממלכתית. אם זה נכון, המניפולציות הללו בעיצומן של מלחמה וטראומה לאומית הן מזעזעות. מה שלוין באמת צריך לעשות כעת, הוא לכנס את הוועדה, לבחור נשיא לבית המשפט העליון כדי לייצב את המערכת ולמלא את שורות השופטים בבתי המשפט האחרים, שלאחר המלחמה יתמודדו עם העומס המצטבר כעת ועם הרבה תיקים שתיצור המלחמה (כמו למשל ביטולי חוזים, חדלות פרעון ותביעות ביטוח). בקיצור: להבין שהמלחמה גברה על המהפכה.

תרשו לי וידוי אישי: אני לא מסוגל לקרוא את הסיפורים על החטופים, אני לא מסוגל להסתכל על התמונות, בוודאי לא של הילדים. גם לחוקר שואה (ואולי דווקא לחוקר שואה) זה יותר מדי, זה בלתי נסבל, זה לא ייאמן. השבוע ראיתי חלק מן התמונות וכמה מבני המשפחות ברחוב קפלן בתל אביב, והלב נקרע. מה אומרים להם? במובן מסוים, זה היה יותר גרוע מאשר בניחום אבלים, כי חוסר הוודאות הוא עינוי שאין כמותו.

בין היתר היה שם שלט שציטט את דברי השולחן-ערוך: "ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים". באותו מקום (יורה-דעה, סימן רנ"ב) יש עוד כמה אמירות ברוח זו: "המעלים עיניו מפדיון שבויים עובר על" – ואז באה רשימה ארוכה של עבירות, ומרן ר' יוסף קארו מדגיש שזו אינה רשימה ממצה: "והרבה דברים כאלה". ויש עוד: "כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכא [=היכן] שאפשר להקדים, הווי כאילו שופך דמים".

אלא שאז בא סייג הלכתי חשוב ביותר: "אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון העולם – שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם". מקור הדברים כולם, כמעט מילה במילה, הוא בפסיקתו של הרמב"ם (הלכות מתנות עניים, פרק ח'). ואילו מקורו של הרמב"ם הוא בגמרא (מסכת גיטין, דף מ"ה). הנימוק ברור: לא ליצור תמריץ לאויבים לתפוס עוד שבויים.

מה זה "יותר מכדי דמיהם"? ברור שאין תשובה אחת, והכל תלוי בנסיבות ובזמן. האירוע הידוע ביותר בהקשר זה היה כאשר ר' מאיר (מהר"ם) מרוטנבורג, מגדולי חכמי אשכנז במאה ה-13, נאסר בידי הקיסר רודולף, אשר דרש הון עתק של 20,000 מארק תמורת שחרורו. רוב החוקרים מקבלים את המסורת העתיקה, לפיה למרות שרבינו אשר (הרא"ש), תלמידו של המהר"ם, אסף את הסכום הדרוש – ר' מאיר סירב להשתחרר, בצטטו את דברי הגמרא על נימוקם, והוא נפטר בכלא.

מבלי להתיימר להביע דעה הלכתית, ובוודאי שלא דעה מוסרית, דומה שהדברים הם קל וחומר כאשר מדובר בחטופים בידי ארגוני מחבלים. הרי ראינו מה חמאס דרש וקיבל תמורת גלעד שליט – ואת מעשי הזוועה והמלחמה הנוכחית מוליך יחיא סינוואר ששוחרר באותה עסקה. על אחת כמה וכמה כאשר לפי כל הסימנים, נטילת בני ערובה כקלפי מיקוח הייתה מטרה מרכזית של אותם מעשי אימים. בל נקנא לרגע במי שצריך להחליט כיצד לטפל בבעיית החטופים; אולי המשפט העברי יכול לתת איזשהו כיוון.

נחזור לבריטניה במלחמת העולם השנייה. זירה חשובה ביותר שכמעט ואינה מוכרת לנו הישראלים הייתה האוקיינוס האטלנטי, ליתר דיוק – התעבורה הימית בין בריטניה לארה"ב. צ'רצ'יל הבין מיד, כי במידה רבה שם תוכרע המלחמה. אם גרמניה תצליח לחנוק את בריטניה ממערב, האי לא יחזיק מעמד – כי ממזרח מצויה אירופה הכבושה. לכן הושקעו מאמצי עתק בלוחמה נגד הצוללות הגרמניות שעשו שמות בספינות התובלה, עד שלבסוף בריטניה וארה"ב אכן ניצחו בה.

80 שנה מאוחר יותר, גם ישראל תלויה במידה רבה בתובלה ימית. אנחנו לא אי-גאוגרפי, אך בהחלט אי-גיאו-פוליטי – מוקפים בטריטוריות עוינות או לכל היותר במדינות של שלום קר; הסחר שלנו עם שכנותינו הוא אפסי וחסר משמעות. 98% מסחר החוץ שלנו במונחים משקל ו-65% במונחים כספיים נעשים דרך הים. משם מגיעים שני שלישים מהייבוא – כולל 90% מהמזון המיובא, דגנים, דלק, מכונות וציוד לצה"ל. שם גם עובר רוב הייצוא שלנו, החיוני לקיומו של המשק.

הסכנות לסחר הימי בזמן מלחמה הן ברורות, וברוך ה' – נכון לעכשיו הן אינן מתממשות. צים מחויבת להמשיך לפעול בשל מניית הזהב של המדינה בה, כמו אל-על בתחום התעופה. חברות זרות ממשיכות לפקוד את נמלי חיפה ואשדוד למרות הסכנה, אם כי דמי הביטוח זינקו ויבואו לידי ביטוי במחירים לצרכן. אבל אם חלילה חיזבאללה ייכנס למערכה וינסה לפגוע בנמלים – זו עלולה להיות צרה צרורה. ייתכן שזהו אחד מתפקידיה של נושאת המטוסים ג'רלד פורד: ליירט טילים כאלה.

עוד הערה על ספנות ותעופה. לנוכח העובדה שהספינות ממשיכות להגיע בעוד המטוסים הזרים מדירים את כנפיהם מנתב"ג, מתגנבת ללב המחשבה שלא רק הביטחון מטריד את הנהלות חברות התעופה אלא גם השיקול הכלכלי. הסחר נמשך ואיתו הפעילות הימית; אבל מי יטוס לאזור מלחמה? טיסות לישראל וממנה בימים אלו מן הסתם גורמות הפסדים, ודאי אם התחרות הייתה מתנהלת כסדרה. אני לא מזלזל בסכנה הביטחונית, אך נדמה שיש כמה דירקטוריונים ברחבי העולם שלמעשה קיבלו אותה באנחת רווחה.

פה ושם אני נתקל ברעיונות מטורפים בנוגע לצעדים שיש לנקוט בעזה, המגיעים מן הקצה הימני של המפה הפוליטית. התלבטתי האם לחזור עליהם וכך לתת להם תהודה. החלטתי בשלילה, ולכן תצטרכו לסמוך עלי כאשר אני אומר, שהם כללו קריאות מפורשות לישראל לבצע פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ורצח עם – ולא רק בעזה, אלא גם כלפי ערביי ישראל. אפשר אפילו לומר, שחלקם למעשה ציפו מצה"ל לעשות את מה שעשה חמאס.

אפשר לפטור זאת בנפנוף ולהגיד: משוגעים יש בכל מקום. זה בהחלט נכון, כפי שניתן לראות גם בקצוות ההזויים של אנשי שמאל וערבים המזדהים עם חמאס (ומטופלים ביד קשה וראויה בידי המשטרה והפרקליטות). לצד זאת, אסור להתעלם מגידולי הפרא הללו. הם צומחים בביצה סרוחה של גזענות, משיחיות ושאיפה לרודנות, שהפכו לחלק מהשיח המקובל באמצעות תומכיהם ומקדמיהם החברים כיום בממשלה ובקואליציה.

כפי שמלמדות ההיסטוריה היהודית והעולמית הרחוקה והקרובה, עיתות משבר הן קרקע פורייה להסתה גסה העלולה להוביל לאלימות פיזית. יש לישראל מספיק דרכים יעילות מבחינה צבאית, חוקיות מבחינת הדין הבינלאומי ולגיטימיות מבחינת דעת הקהל כדי להרוס עד היסוד את חמאס, לחסל את כל אנשיו ולא להותיר שריד ממפקדותיו ומתקניו. מי שמציע שאנחנו נהיה הם – חובה להוקיעו ולהקיאו בצורה חד-משמעית. ננצח בצדק וביושר.