ממשלת כלום על מלא

ממשלת ישראל לא מתפקדת, לפחות בהיבט האזרחי-כלכלי של מלחמת חרבות ברזל. בתום השבוע הרביעי למלחמה, תוכניות הסיוע למגזר העסקי רחוקות מלהיות מספיקות, הן עדיין בשלבי גיבוש וחקיקה, ואיש לא קיבל אף אגורה למרות שצריך לשלם משכורות ולפרוע חשבונות. הטיפול במפונים מצוי במידה רבה בידי מתנדבים וממומן בתרומות, ואין שום תוכנית ארוכת טווח. כשם שלממשלה אין מושג מה היא תעשה ברצועת עזה לאחר הפלת חמאס, אין לה מושג כיצד לממן את המלחמה ולשקם את המשק אחריה.

אני מבקש לחזור על שתי נקודות שהעליתי כאן בעבר, כי הן קריטיות וממש בנפשנו. האחת: חמאס מימש את האיום אותו ייחסו מקבלי ההחלטות במשך שנים לחיזבאללה, כך שהעדר תוכניות להתמודדות עם אלפי טילים ורבבות מפונים הוא הזנחה פושעת ובל-תיאמן, של כל הממשלות בשנים האחרונות – הן הדרג המדיני והן הדרג המקצועי. השנייה: בהעדר טיפול מקצועי מיידי ומקיף, המשק מצוי בסכנה ודאית של מכה אנושה ואף קריסה. ואם המשק יתמוטט, הדבר עלול לשים לאל את הניצחון הצבאי.

למצב הזה יש הרבה אחראים, ואחד העולה על כולם: בנימין נתניהו. לא רק בגלל שזה במשמרת שלו, אלא גם ובעיקר משום שהוא הפקיר את משרד האוצר בידי בצלאל סמוטריץ' – חסר כל ידע וניסיון מתאימים, מי שבכלל רצה את תיק הביטחון והתעניין הרבה יותר בתפקידו הנוסף באותו משרד. וגם ובעיקר משום שברור לכל שהאירוע גדול עשרות מונים על מידותיו של סמוטריץ, אך נתניהו מותיר אותו בידיו. אני לא מצפה מנתניהו שיעסוק בעצמו בכלכלה בשעת מלחמה, אבל בהחלט כן מצפה שהוא ימנה שר אוצר מקצועי או לכל הפחות יכפה על סמוטריץ' להקים קבינט כלכלי מצומצם ובו מיטב המוחות והמומחים. דבר מכל אלו לא נעשה.

נתניהו אחראי גם משום שהקים ממשלת ענק עם המון משרדים מיותרים, שאיש לא ידע מה עשו בשגרה ושלאיש אין מושג מה הם עושים בחירום. המשרדים הללו בולעים מאות מיליוני שקלים, והשרים העומדים בראשם רק מסרבלים את עבודת הממשלה ומשדרים – עמוק בתוך המלחמה – אטימות מוחלטת ואנוכיות שאין דומה לה. הוא אחראי גם משום שהממשלה העבירה מיליארדים רבים של כספים קואליציוניים נגד כל היגיון כלכלי, וכעת אינה מושכת אותם בחזרה (היו הצהרות; אף אגורה לא חזרה). נתניהו מכר את טובת המדינה תמורת טובתו הפוליטית, ואפילו עתה אינו מתקן את המעוות. עוד הוכחה לכך שהוא לכל הפחות אינו ראוי, אם לא בלתי כשיר, לתפקידו.

הציוץ הידוע לשמצה של נתניהו במוצאי השבת שעברה, נגד אגף המודיעין והשב"כ, הזכיר לי סיפור מעדותו של שלמה פילבר במשפט נתניהו. פילבר היה אחד המקורבים ביותר לנתניהו, הוא איש ימין מובהק גם כיום ובמידה רבה עדותו הייתה לטובת נתניהו. פילבר העיד, כי אם היה מקבל במוצאי שבת שיחת צרחות מקיסריה – סימן שמישהו ניפח לנתניהו את הראש בשבת וכעת מקשיב לצרחות; לא היה צריך לקחת ברצינות את השיחות האלה, הוסיף. כל הנוכחים באולם ידעו בדיוק למי הוא התכוון: שרה נתניהו ואולי גם יאיר נתניהו.

לפי הדיווחים בתחילת השבוע, הגברת והבן עמדו גם מאחורי אותו ציוץ נורא, שנתניהו עצמו הודה – אולי לראשונה בקריירה שלו – שהיה שגוי ואף מחק אותו. דובריו של נתניהו מכחישים, אבל לו ולהם אין יותר מדי אמינות, והתערבות של שרה ויאיר נראית הגיונית מאוד לאור נסיון העבר. מה שהזכיר לי עוד עדות, הפעם – של ארנון מילצ'ן, שהגדיר את עצמו בתור החבר היחיד של נתניהו.

מילצ'ן הסביר מספר פעמים, כי נתן לשרה מתנות – בעיקר שמפניה ורודה, אך גם תכשיטים – משום שרצה שלבעלה יהיה ראש שקט לעסוק בענייני המדינה. הפירוש שלי ועל אחריותי בלבד, לפי אמרת חז"ל "מכלל הן אתה שומע לאו": לפחות באותה תקופה, עד לפני חמש-שש שנים, אם שרה נתניהו לא הייתה מקבלת את מבוקשה בכלל ואת האלכוהול בפרט – התנהגותה הייתה פוגעת בתפקודו של ראש הממשלה. מפחיד ומצמרר לחשוב האם זוהי גם סביבת העבודה בה אמור נתניהו לנהל את המלחמה.

אחד הרעיונות החוזרים בסדרה "הבית הלבן" היה הרצון של הנשיא ודובריו לשלוט ב-news cycle. אי-אפשר לתרגם זאת במדויק; הכוונה היא ליכולת לקבוע מה יהיה בראש החדשות בפרק זמן נתון, לרוב – יום או יממה. הדרך העיקרית לנסות לעשות זאת היא להחליט מה לפרסם מתי ובאיזו צורה. בנקודה הזאת נתניהו נכשל לחלוטין בטיפולו בשאלת האחריות.

הדרך הנכונה הייתה נטילת אחריות כבר ביום הראשון; הניסוח פחות חשוב. היא הייתה נכונה לא רק מבחינה מוסרית וציבורית, אלא גם מבחינה תקשורתית: זה היה מוריד את הנושא מעל סדר היום, לפחות עד תום המלחמה. במקום זאת, כפי שכולנו רואים, נתניהו בורח מהאחריות בכל כוחו ובכל מאודו. הוא מנסה להפוך אותה לבינארית: או אני או כל השאר. לצורך כך מכונת הרעל שלו, בין אם בהכוונתו ובין אם על-פי הרגליה הקבועים, מפזרת אמירות ולחישות ורמזים וקריצות לעבר צה"ל, השב"כ, היריבים הפוליטיים, תנועת המחאה, התקשורת ומערכת המשפט.

נכון לעכשיו, נתניהו ושופרותיו משיגים בדיוק את ההפך. התוצאה היא עיסוק בלתי פוסק בשאלת אחריותו, עם הדלפות מכל הכיוונים, שבעיקר מלמדות על כשליו ומחדליו. מתברר, כי אחריות היא כמו כבוד. חז"ל לימדו אותנו, כי מי שבורח מן הכבוד – הכבוד רודף אחריו. ומי שבורח מן האחריות, היא רודפת אחריו.

אז ראינו את נתניהו ממשיך להפקיר את הכלכלה בידיים בלתי אחראיות (סמוטריץ' גם מנסה כמעט בכוח להדליק את יהודה ושומרון בהתנגדותו להעברת כספי המיסים לרשות הפלשתינית, שפעילותה חיונית למניעת פתיחת חזית שלישית) וראינו אותו עסוק בבריחה מאחריות. מעל לכל אלו, נתניהו עוסק בעיצומה של המלחמה בפוליטיקה שמטרתה להבטיח את הישרדותו. הוא לא מוכן לגעת בשולי-השוליים של קואליציית ה-64: לא להזיז את סמוטריץ, לא להעיף את איתמר בן-גביר (שכנראה מרגיש ממש לא טוב עם השקט היחסי ביו"ש ובקרב ערביי ישראל), לא לסגור משרדים מיותרים, לא להוריד את הרפורמה המשפטית מסדר היום, לא להקים ממשלת אחדות אמיתית.

השבוע, כמעט ללא תשומת לב, התפטרו ממטה החטופים ראש השב"כ לשעבר, יעקב פרי, ומי שהיה מתאם השבויים והנעדרים דוד מידן, לשעבר בכיר במוסד. מידן הסביר, שהתברר לו שלמעשה הוא אמור לשמש כשכפ"ץ נוח (כלשונו) לנתניהו ושכך פועל המטה: להגן על נתניהו. בהקשר זה נזכיר את המינוי ההזוי של גל הירש למתאם השבויים והנעדרים – אדם שהיה ברשימת הליכוד לכנסת, חסיד פומבי נלהב של נתניהו ומי שיש סיכוי לא מבוטל שיישלח לכלא על עבירות מס.

לא שכחנו את התקרית בה הופיע במפתיע, במפגש הראשון של נתניהו עם המשפחות, מישהו לא מוכר, אשר הביע עמדה מנוגדת לזו של כל יתר המשפחות ואשר קיבל דברור בידי ארגון הימין "חוננו". האם אני מאמין שהאיש הזה נשתל בידי סביבתו של נתניהו? אין הוכחות; אני לא יכול לפסול זאת. בקיצור: קודש הקדשים הזה, חייהם של תינוקות וקשישים, גם הוא זירה פוליטית מבחינתו של נתניהו. על זה לבד, על זה לבד, הוא צריך לעוף.

מתי? לכאורה בסוף המלחמה. אבל יותר ויותר נוצר החשש, שנתניהו אינו כשיר להנהיג את ישראל במלחמה קשה זו. אני לא מכיר תקדים בו אדם המואשם בעבירות שחיתות חמורות מנהל מלחמה. נתניהו הוא האחראי מספר אחת למחדל, בשל מדיניותו ארוכת השנים לחיזוק חמאס, ומשום שכפי שאמר בעצמו (כשזה היה לו נוח, על אהוד אולמרט במלחמת לבנון השנייה) - אין אחריות גדולה מזו של ראש הממשלה בענייני ביטחון. הוא הססן, הוא דחיין, הוא בלתי אמין. ראיתם כיצד יואב גלנט התחמק במוצ"ש שעבר מהשאלה על יחסיו עם נתניהו? ראיתם את שפת הגוף החמה בינו לבין בני גנץ, לעומת הקרירות המופגנת בינם לבין נתניהו? כנראה יש לשניהם סיבה טובה מאוד לכך, וזה בדיוק מה שצריך להדיר שינה מעינינו.

הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני לא מסוגלים להסכים על שום דבר, ובכל זאת יש להם מכנה משותף מקומם במיוחד: מבחינתם, מלחמת חרבות ברזל אינה משנה כלום. הם בשלהם. חיים על כוכב אחר ומצידם שהכל יעלה בלהבות; הם יספקו בשמחה ובששון את השמן ואת הגפרורים.

מימין אלו מתנחלים פושעים והזויים, המנצלים את המלחמה כדי לתקוף פלשתינים ביהודה ושומרון; עשרות אירועים כאלו נרשמו מאז תחילת המלחמה. הם עשו את זה עוד קודם לכן, עם רוח גבית של סמוטריץ' ובן-גביר, וזה שכעת מעשיהם עלולים להבעיר את השטח – ממש לא מזיז להם. הרצי הלוי ורונן בר הזהירו השבוע, שמעשים אלה מכבידים מאוד על הצבא ומאלצים אותו להסיט כוחות ליהודה ושומרון על חשבון הזירות הבוערות בדרום ובצפון. צריך לקרוא שוב כדי להאמין: ישראלים פוגעים ביכולתו של צה"ל להיאבק בחמאס ולהרתיע את חיזבאללה. וזה עוד לפני שנבחנה השאלה, האם ערב המלחמה הועברו כוחות מהדרום ליו"ש, בין היתר בשל אלימות המתנחלים.

משמאל זהו המוקד להגנת הפרט – זה שקובע בלא כחל וסרק בדף הבית שלו, שישראל מבצעת "הפרות של משפט זכויות האדם והמשפט ההומניטרי הבינלאומי", כולל במזרח ירושלים. זה שעומד מאחורי כל העתירות של מחבלים ובני משפחותיהם נגד הריסת בתיהם. זה שהשבוע ביקש מבג"ץ להורות לצה"ל לעזוב הכל ולמסור לו היכן מצויים שני עיתונאים שלטענתו נתפסו כאשר סיקרו את האירועים במחסום ארז ב-7 באוקטובר. זה היה הניסוח של המוקד: עיתונאים עזתיים תמימים, שלגמרי במקרה היו שם כאשר חמאס ביצע זוועות בל יתוארו ואשר נעצרו ונעלמו על לא עוול בכפם. זה שבעתירה נוספת לטובת מחבל, שהוגשה בעיצומה של המלחמה, האשים את ישראל בביצוע "טיהור אתני".

אני לא יודע מי יותר מופרע, אני לא יודע מי עוזר יותר לאויבי ישראל, אני לא יודע למי מגיעים יותר פרחים מחמאס וחיזבאללה. זה גם לא משנה. העובדה מעוררת החלחלה היא, שיש בינינו כאלה – ולא מדובר בקומץ.

משהו יותר אופטימי לסיום, מתוך ההיסטוריה הארוכה שפורס בפנינו התנ"ך. השבוע אנו קוראים בתורה על הפיכת סדום ועמורה, וחז"ל מספרים לנו שהיו אלה ערים בהם שלט הרוע לשם רוע: אסור להכניס אורחים, אסור לסייע לעניים, חתירה לשוויון בדמות מתיחת איברים או קיצוצם (מיטת סדום) – בלי שום תועלת מעשית מהאכזריות הזאת. החוק והמשפט בהן עוותו עד לבלי הכר, כדי לשרת את אותו רוע. לפני שבועיים קראנו על דור המבול, וגם שם מדברים חז"ל על רוע דומה: על גזלנים שכל רצונם היה להזיק לאחר, גם אם הם עצמם לא יצאו נשכרים ממעשיהם. בהמשך התורה נשמע על עמלק, ושוב – אותו רוע מזוקק: לא היה לו שום עסק עם בני ישראל, הוא בא בכוונה ממרחקים רק כדי לפגוע ב"נחשלים אחריך" – בילדים, בזקנים, בחולים, בנכים.

את דור המבול ואת אנשי סדום השמיד הקדוש ברוך הוא, ואילו מחיית עמלק הופקדה בידי עם ישראל. מדוע הקיצוניות הזאת של העונש? כי אין בעולם מקום לרוע שכזה, שכל-כולו נועד להתעללות באחר. הרבה יותר מאוחר, היו הנאצים בני דמותם של אותם רשעים שחורים משחור: רצח היהודים היה חסר כל רציונל, למעשה מנוגד לכל רציונל, התלוו אליו מעשי אכזריות שטניים והכל במסגרת של חוקים ותקנות. גם אותם היה צורך להשמיד, ובמידה רבה הדבר נעשה. המפלצות של חמאס הם הנאצים החדשים, בהרבה מובנים – במיוחד ברוע המוחלט שלהם. לכן, גם אותם חובה להשמיד.

כעת ראו נא מה קרה במקרים הקודמים. אחרי דור המבול בא עולם חדש שהוביל לאברהם ולצמיחתו של עם ישראל. אחרי סדום ועמורה נולד יצחק והובטחה המשכיותו של העם היהודי. אחרי השמדת עמלק נוסדה מלכות דוד ונבנה בית המקדש. אחרי השואה קמה מדינת ישראל. בעזרת השם, גם אחרי השמדת חמאס תהיה כאן התחלה חדשה, תהיה התרוממות נוספת של עם ישראל ומדינת ישראל.