על פוליטיקה ואנטישמיות

הרבה מילים נשפכו על התקציב המעודכן לשנת 2023 שהחל השבוע את המסלול לקראת אישורו. המסקנה החשובה ביותר היא, שזהו תקציב פוליטי ולא תקציב ממלכתי; תקציב שנועד לצרכיו של בנימין נתניהו ולא לצרכיו של המשק; תקציב לקראת מאבקים מפלגתיים ולא לניהול מלחמה לאומית; תקציב שנועד לשמר את קואליציית ה-64 ולא לנהל את ענייני המדינה. ובמבט רחב יותר, כל ההתנהלות הפיסקלית של הממשלה זועקת פוליטיקה. זה פסול תמיד, וכאשר מדובר בשעת מלחמה – זוהי הפקרות פושעת.

קרן מרציאנו וליאור באקאלו מחדשות 12 צללו לעומק המספרים והעלו נתונים שהייתי מגדיר אותם כמדהימים, אם כי אצל הממשלה הנוכחית – שום דבר כבר לא מפתיע. המשרדים המיותרים קיבלו תוספות תקציב של עשרות ומאות אחוזים (300 מיליון שקל ביחד), ובמשרד החינוך עלה פי 20 תקציב "תרבות יהודית". במקביל, קוצצו – תחזיקו חזק – תקציבי המיגון ומיגון העורף; וגם תקציב הפרקליטות, למרות שהיא מתמודדת עם האתגר האדיר של פשעי המלחמה שביצע חמאס. אז די ברור מה חשוב לנתניהו, בצלאל סמוטריץ' ושותפיהם לשוד הקופה הציבורית.

אולי ב-2024 יהיה יותר טוב? אין סיכוי, והניצנים הראשונים מוכיחים זאת. גם בשנה הבאה לא ייסגר אף לא אחד מן המשרדים המיותרים, למרות שמדובר בהוצאה של מאות מיליוני שקלים (וכפי שראינו, הסכום ההתחלתי עוד עשוי לגדול). סמוטריץ' גם מתכנן להמשיך את הפטור ממס על משקאות מתוקים וכלים חד-פעמיים – מס שנועד לעודד צריכה בריאה וסביבתית – משום שהחרדים והחרד"לים מאוד לא אוהבים אותו; ביטולו היה הצעד הראשון שביצע כאשר נכנס למשרד האוצר.

אבל אולי אנחנו סתם מקטרים. עובדה: בנימין נתניהו בכבודו ובעצמו הכריז השבוע ש"זה לא שחסר כסף. אנחנו בתנאים כלכליים מאוד טובים". ולא משנה שצריך להביא המון כסף בריבית שהולכת ועולה, ואשר תהיה גבוהה עוד יותר אם דירוג האשראי של ישראל יירד בגלל התנהלותה של הממשלה. ולא משנה שאת המחיר נשלם כולנו לאורך שנים ארוכות. ולא משנה שהמשק צפוי לפחות לשנה וחצי של צמיחה מזערית. נתניהו דיבר, וזה העיקר.

בכלל, נתניהו ממשיך לדבר כאילו בהבל פיו הוא יכול לעצב את המציאות. אתמול (7.12.23) הגיע תורו של הצפון: "אם חיזבאללה יבחר לפתוח במלחמה כוללת, אז הוא במו ידיו יהפוך את ביירות ודרום לבנון, לא רחוק מכאן, לעזה ולחאן יונס", הכריז נתניהו. כאילו שמישהו יאפשר לישראל להפוך את עיר בירתה של מדינה, על הנציגויות הדיפלומטיות ומוסדות השלטון ואמצעי התקשורת המצויים בה, לעיי חורבות. כאילו שאין לחיזבאללה 200-150 אלף טילים, הרבה יותר מדויקים משל חמאס, שמכוונים לעבר כל שטח ישראל. כאילו שאפילו עם יירוט של 90%, חיזבאללה יכול לזרוע הרס והרג שלא היו כדוגמתם.

דברי הרהב הללו באו אחרי ההבטחות הגדולות בדרום – להרוס את חמאס, להחזיר את כל החטופים, לסלק לצמיתות את האיום מעזה – שבכלל לא בטוח שניתן יהיה לממש אותן, במיוחד לא את כולן במקביל. אני מבין את הצורך להרתיע את האויב, אני מבין את הצורך לעודד אותנו. בהחלט חשוב וחיוני. אך אולי עם קצת יותר ענווה? אולי עם עץ קצת פחות גבוה? אולי עם קצת הפנמה של מחיר היהירות ששילמנו ב-7 באוקטובר?

מצד שני, לפעמים נתניהו לא מסוגל להגיד את מה שבאמת נחוץ. הוא ביטא בצורה ממצה וקולעת את מה שעברו החטופים בידי חמאס: שבי בגיהנום בידי השטן. אחרי זה, התבקשה מילה אחת ויחידה: סליחה. לא ליטול אחריות (חס וחלילה), אלא רק לומר למשוחררים: העם בישראל, הממשלה והצבא מבקשים מכם סליחה על מה שעברתם. אבל נתניהו לא מסוגל. הוא קר ומנוכר, מכונה פוליטית מחושבת על המילימטר. בשביל לקבל אמפטיה בחודשיים האחרונים, אזרחי ישראל צריכים מישהו אחר: את ג'ו ביידן.

בשבוע הראשון של המלחמה עמדתי כאן על הדמיון המצמרר שבין זוועות חמאס לבין אימי השואה. ציינתי שהנאצים העלו באש את גטו ורשה כדי לאלץ את יושביו לצאת ממחבואיהם – כמו שעשה חמאס בכמה מהיישובים. הזכרתי את הילדה ששאלה לאחר השואה אם כבר מותר לבכות, וכעת הורים ניסו במשך שעות למנוע מילדיהם להשמיע קול. וכך הלאה.

לפחות בשני מובנים, חמאס עוד יותר גרוע אפילו מהנאצים. הראשון הוא מעשי האונס הברבריים שביצעו אנשיו, ואשר אפילו העולם האנטי-ישראלי והאנטישמי אינו יכול להתעלם מהם. ככלל, נאצים לא אנסו יהודיות; אולי היו מקרים נקודתיים, אך לא הייתה תופעה נרחבת. הסיבה הייתה חוקי הגזע, שאסרו באיסור מוחלט כל מגע מיני בין "ארים" לבין יהודים; כבר בשנות ה-1930 בגרמניה הוקעו פומבית מי ש"חטאו" בכך. חייל, איש ס"ס או שומר במחנה שהיה אונס יהודייה, היה צפוי לעונש – לא על האונס כמובן, אלא על היהודייה.

השני הוא התיעוד של הזוועות והפצתן בגאווה רבה. רצח היהודים בשואה היה סוד מדינה בסיווג גבוה והנאצים עשו כל מאמץ לשמור עליו בסוד. "בינינו נשוחח על כך הפעם באופן גלוי ביותר, ולמרות זאת לעולם לא נדבר על כך בפומבי", אמר היינריך הימלר לקציני ס"ס באוקטובר 1943. בסופו של דבר, הנאצים ידעו שהם מבצעים פשע איום ומכאן חומת השתיקה. חמאס פועל בדיוק ההפך – מה שמוכיח שוב עם אלו מוחות מעוותים יש לנו עסק. את הנקודות הללו חייבים לצעוק באוזני העולם.

זה לא שאני חושב שאם נצעק את האמת באוזני העולם, נתגבר על גל השקרים האופף אותנו. מי ששונא יהודים, דבר לא ישכנע אותו והוא אינו בן-שיח. המסרים שלנו צריכים להיות מופנים כלפי מי שמניעיהם פוליטיים או תרבותיים, ואל מי שפשוט לא יודעים את העובדות. להם אנחנו צריכים להסביר לצד מי הם מתייצבים: לא רק לצד הרוצחים, אלא גם לצד האנטישמיים.

שיהיה ברור: האנטישמיות לא קשורה לשום דבר שהיהודים עושים ולשום דבר שישראל עושה. יהודים עונו וגורשו ונרצחו במשך 3,000 שנה. בידי נבוכדנצר ובידי אנטיוכוס ובידי טיטוס ובידי פרדיננד ובידי היטלר. הם סבלו בתור עניים ובתור עשירים. בתור אדוקים ובתור מתבוללים. כאשר היו בנקאים וכאשר היו איכרים. האשימו אותם בקפיטליזם ובבולשביזם. הם נרדפו בידי הפשיסטים ובידי הקומוניסטים. ברוסיה ובפולין, בצרפת ובגרמניה, במצרים ובסוריה. הם נטבחו בקישינב 43 שנים לפני הקמתה של מדינת ישראל, ובחברון – 38 שנים לפני מלחמת ששת הימים.

זה לא קשור לכלום. זה לא נובע משום סיבה הגיונית. הרקע המקורי הוא דתי, אבל גם כופרים מוחלטים הצטרפו לאורגיית ההתעללות. האנטישמיות המודרנית צמחה מתוך הנצרות, אבל היא להיט גם בקרב מוסלמים. מי שמאשים את ישראל והיהודים, זהה לגמרי למי שמאשים קורבנות אונס והתעללות. את זה אנחנו צריכים להגיד בצורה חד-משמעית: מי שקורא "Palestine free from the river to the sea", הוא אנטישמי הכי גס. מי שמציג מול ישראל מוסר כפול, הוא אנטישמי הכי גס. ועכשיו תבחרו באיזה צד אתם.

נשיאות אוניברסיטאות הרווארד, Penn (פנסילבניה) ו-MIT התייצבו השבוע לשימוע בבית הנבחרים על גלי האנטישמיות השוטפים את הקמפוסים שלהן. שתי הראשונות, קלודין גיי וליז מגיל, סירבו לומר שקריאות לרצח העם היהודי מהוות פגיעה בקוד האתי שלהן; "זה תלוי הקשר", אמרו. רק לאחר סערה ציבורית עזה, השתיים פרסמו הודעות ובהן גינו בכל תוקף אמירות כאלה והבטיחו להעניש את מי שישמיעו אותן.

כשלעצמי, אני מעריך שמה שאמרו גיי ומגיל בשימוע, הוא עמדתן האמיתית – תשובות ספונטניות ולא הצהרות בדיעבד בניסיון למזער נזקים. למרבה האבסורד, גם האמירות המקוממות הללו הן תלויות הקשר. בגדול, הן נובעות מאחד מקווי האופי הבולטים ביותר של האמריקנים (ככל שניתן למצוא כאלה ב-330 מיליון תושבים על פני 9.8 מיליון קמ"ר): ראיית עולם של שחור-לבן ומעבר מקיצוניות לקיצוניות. אם תרצו: הקרב בצהרי היום ברחוב העיירה בין השודד לבין השריף. אם תרצו: סכין יפנית בטיסה לפני 9/11, קוצץ ציפורניים יוחרם אחרי 9/11.

התיקון הראשון לחוקה מבטיח את חופש הביטוי, ואצל האמריקנים – זהו חופש עד הגבול הקיצוני וקצת מעבר לו. בשמו של החופש הזה מותר לשרוף את דגל ארה"ב ולהניף דגל נאצי. דונלד טראמפ טוען שבשמו מותר היה לו לגרום לאירועי 6 בינואר. אלון מאסק מנופף בתיקון הראשון כנימוק להסרת כל המגבלות ברשת X. גם האמריקנים מבינים שהחופש הזה אינו מוחלט, אבל לשיטתם הוא כמעט מקודש. תוסיפו לכך את החופש האקדמי ואת העידוד להבעת דעה באוניברסיטאות, ותבינו מדוע כל כך קשה לנשיאות המכובדות לגנות אמירות שכל בר-דעת מבין שהן פסולות בתכלית.

לכך יש להוסיף כמה תפיסות ההולכות ומתחדדות בשנים האחרונות, במיוחד באגפים הקיצוניים של השמאל. החזק הוא בריון והחלש הוא קורבן עד שיוכח ההפך (ולפעמים גם אז). כל כיבוש הוא קולוניאליזם פסול. צריך לבחון מעשים ודעות של העבר על-פי אלו של היום (כמובן לטובת החלשים). מה שהיה מכונה בעבר "תקינות פוליטית", מכונה כעת בידי הימין "woke" – תקינות שמגיעה למחוזות האבסורד. וזה לא שהימין כולו זך וטהור: כמיטב ההקצנה האהובה על האמריקנים, הימין הקיצוני עושה את אותם הדברים – רק במהופך.

רק השבוע שמנו לב לאופן בו כל אלו באו לידי ביטוי, אבל כאמור מדובר בתופעות רוחביות ממושכות, שישראל חייבת לתת עליהן את הדעת. כאשר הן באות משמאל, הן מסכנות את התמיכה המסורתית של ארה"ב בישראל. כאשר הן באות מימין, הן מעודדות אנטישמיות. אם נמשיך להתעלם מהן, כפי שהמצב כיום, נשלם מחיר כבד בעוד שנים לא רבות.

עם כל הגילויים ההולכים ומתגברים בנוגע למידע שהיה בידי מערכת הביטחון על התוכניות של חמאס, אני מתחיל לחשוב שהנוסחא להפתיע את ישראל היא פשוטה להפליא: צריך להכריז על הכוונות והתוכניות, צריך לתרגל אותן לאור יום – ואז לבצע אותן במדויק. כמעט מובטח שישראל תיתפס עם המכנסיים למטה.

מדוע זה המצב? משום שאנחנו לא מסוגלים לתכנן. פשוט לא מסוגלים. זה מתחיל בדברים הכי בנאליים. כמעט מדי שבוע מוגשות תביעות בהן קבלנים טוענים שקיבלו תוכניות בנייה מאוחרות, חלקיות ולקויות. אירועים לא יתחילו במועד שנקבע. לוח הזמנים של תחבורה ציבורית נראה כהמלצה בלבד. וזה מגיע עד לנושאים שבנפשנו, פשוטו כמשמעו. ציינתי מספר פעמים שבשום משרד ממשלתי לא היו תוכניות להתמודדות עם מתקפה של חיזבאללה במתכונת אותה ביצע חמאס, למרות שבמשך שנים אומרים לנו שזהו תרחיש האיום בגבול הצפון. לכן, כאשר מישהו כן מתכנן וכן מבצע – אנחנו בהלם מוחלט.

הרבה דברים יצטרכו להשתנות בישראל אחרי המלחמה, אם ברצוננו לכל הפחות להפחית את הסכנה של עוד הפתעה עקובה מדם. הפסקת תרבות ה"סמוך" וה"יהיה בסדר" חייבת להיות אחת המשימות הראשונות במעלה. אין שום סיבה שמדינה שהיא מובילה עולמית בכל כך הרבה תחומים – מעגבניות ועד לווינים, מדודי שמש ועד כיפת ברזל, מ-CT ועד WAZE – לא תוכל להטמיע הליכי תכנון, ניהול וביצוע בסיסיים גם בצבא ובממשלה.