איש אינו רוצה את הפלשתינים

מה יקרה ברצועת עזה ביום שאחרי חמאס, בהנחה ובתקווה שישראל תצליח להשיג את היעד ולהרוס את שלטון חמאס? הבחירה כאן היא בין קדחת לבין חולירע, בין איום ונורא לבין נורא ואיום. שליטה ישראלית משמעותה טיפול ב-2 מיליון פלשתינים וחיכוך תמידי עם מחבלים, אחריות לערים חרבות ותשתיות הרוסות, וכל זה במחיר דמים נוסף ובעלויות עתק שאין לנו מהיכן לממן. הרשות הפלשתינית היא גוף רקוב ותומך טרור, שיוקרתו ברחוב הפלשתיני שואפת לאפס. מנהיגים פלשתינים מקומיים קשה למצוא, במיוחד כאלה שאינם תומכי חמאס ושיסכימו לעלות לשלטון על תותחי צה"ל.

כדאי להתעכב על מה שנראה כפתרון הטוב ביותר: כוח שלום בינלאומי, במימון מדינות ערב העשירות והמתונות (סעודיה, איחוד האמירויות) ואולי גם בהשתתפותן. נשמע אידיאלי: צה"ל יתמקד במאבק נקודתי בטרור, ישראל לא תצטרך לדאוג לשיקום ומשכורות, הרשות הפלשתינית תידחק לשוליים. יש רק בעיה קטנה אחת: קשה מאוד לראות את זה מתרחש, ולו רק בגלל שמדובר בפלשתינים. כעובדה היסטורית, העם הזה מתמחה בהרס ומעולם לא בנה כלום. הוא כמעט מוטט את ירדן, הוא הרס את לבנון, ביהודה ושומרון יצר ישות מושחתת ובלתי מתפקדת, ואת רצועת עזה הפך לבסיס הטרור הגדול ביותר במזרח התיכון.

שליטי מדינות ערב מאוד אוהבים את הפלשתינים, אבל מרחוק ולעיתים רק על הנייר. לא לחינם הם החזיקו את "אחיהם" במשך עשרות שנים במחנות פליטים וסירבו לקלוט אותם כאזרחים – לא כלחץ על ישראל, אלא בעיקר בשל החשש מפני מה שסוכני ההרס הללו יחוללו למדינותיהם ולהם עצמם. אין שום סיבה להניח שזה ישתנה כעת; אם כבר, אזי ההפך הוא הנכון: מי רוצה את האחריות על פושעי מלחמה מן הגרועים בהיסטוריה ועל האוכלוסייה ממנה צמחו? לכן, כדאי לרדת מן הפנטזיה הזאת ולהכיר במציאות: רק פלשתינים יהיו מוכנים לקחת על עצמם את הצרה הקרויה פלשתינים.

את השורות הבאות אני כותב בצורה הכי זהירה שאפשר. אני יודע שאין ולא יהיה לי מושג מה המשמעות של לחימה, ודאי לא בשטח בנוי, ודאי לא מול אויב שטני. אני יודע שמדובר בטרגדיה נוראה, שהמעורבים בה ייסרו את עצמם עד יומם האחרון. אני יודע שאירועים כאלה יכולים לקרות בשדה הקרב, והם תמיד יקרו.

אחרי כל זה, אני תוהה מדוע לא מתנהלת חקירה פלילית בעניינם של החיילים שהרגו בשוגג את החטופים יותם חיים, אלון שמריז וסאמר טלאלקה במחנה שג'אעייה. צה"ל עצמו אומר שהם פעלו בניגוד מוחלט להוראות הפתיחה באש. מבחינה פלילית, זוהי לכל הפחות גרימת מוות ברשלנות (שלוש שנות מאסר) ואולי אפילו המתה בקלות דעת (12 שנות מאסר). אני לא אומר מה צריכה להיות התוצאה של חקירה כזאת; אני כן אומר שצריך לנהל אותה.

נכון לעכשיו, לפי הדיווחים שקיבלנו, החיילים המעורבים מטופלים בתוך היחידה (גדוד 17) ועוד לא הוחלט מה לעשות הלאה. אנחנו לא יודעים האם לכל הפחות ננקטו פעולות הכרחיות כדי למנוע תיאום עדויות ושיבוש מהלכי חקירה. יכול להיות שחקירה פלילית תגיע למסקנה שהירי היה מוצדק. אולי ייקבע שמדובר בעבירה משמעתית בלבד. אבל רק חקירה פלילית יכולה להגיע לעובדות ולראיות, ורק חקירה פלילית לא תיראה כטיוח פנימי.

הדוח שפרסם השבוע מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, על הטיפול בעורף – ובמיוחד במפונים – בשבועות הראשונים של המלחמה, שב ומצביע על עומק המחדל במישור האזרחי. אני חוזר על עצמי, אבל זה פשוט זועק לשמים: איך זה שלא הייתה שום תוכנית להתמודדות עם מלחמה כזאת?! איך זה, אחרי ששנים אומרים לנו שזה בדיוק מה שיעשה חיזבאללה?!

נניח בצד את המחדל במישור הצבאי והמדיני, אשר גרם לכך שהופתענו בצורה נוראה כאשר מי שעשה זאת היה חמאס. אם הייתה הכנה ראויה להתמודדות עם התרחיש של חיזבאללה – פלישה ליישובים, תפיסת אזרחים, מטחי רקטות כבדים – היה אפשר לבצע כמה התאמות ולהפעיל אותה במהירות. לא אמור להיות הבדל בסיוע למפונים אם הם מהדרום או מהצפון. אין שוני אם המשק נפגע קשות והלימודים נפסקים בגלל רקטות של חמאס או של חיזבאללה. הצופרים צריכים לפעול בצורה תקינה בלי קשר למקור הירי. המקלטים חייבים להיות זמינים מיידית, גם מול חסן נסראללה וגם מול יחיא סינוואר.

כל זה לא נעשה. וחמור מזאת: אנגלמן מראה כיצד הממשלות – בעיקר של בנימין נתניהו (מה לעשות, זה שלו ב-13 מתוך 14 השנים האחרונות) – לא קיימו את החלטותיהן שלהן לגבי המיגון והמקלטים. הוא מראה כיצד אותן ממשלות התעלמו בצורה שיטתית מהדוחות של מבקרי המדינה. תזכורת: קרוב לוודאי שזהו בדיוק המצב גם לגבי רעידות אדמה, שההרג וההרס מהן עלולים לגמד את 7 באוקטובר.

איתמר בן-גביר עלה בדרגה השבוע, למרות שלא שירת אפילו יום אחד בצה"ל או בכל גוף ביטחוני אחר. האיש שעד עכשיו היה סתם עבריין מורשע, קרא השבוע בריש גלי לבצע מעשי רצח. "אין יד חופשית להוציא לפועל את חוק עונש מוות למחבלים, שהיה מאפשר לנו לעשות משווה פשוטה: כל יום שחטופים לא חוזרים – מוציאים עוד נוח'בה להורג", אמר בישיבת סיעת עוצמה יהודית.

אולי זה עובד ככה במדינות שבן-גביר היה רוצה להידמות אליהן, אבל זה לא עובד ככה במדינות חוק שלצערו אנחנו נמנים עליהן. במדינות חוק מוציאים להורג, אם בכלל, אחרי הליך משפטי מלא וקפדני, ורק על העבירה בה הורשע הנאשם. הוא אינו בן ערובה, עונשו אינו קלף מיקוח, לא תולים כנקמה, לא יורים כתגמול. הוצאה להורג שאינה עומדת בכל מאת האחוזים בכל דרישות החוק, היא רצח לכל דבר. וזה חל אפילו על הפושעים המתועבים ביותר, משום שאם לא – אזי מִטשטש אחד ההבדלים החשובים ביותר בין מדינה מתוקנת לבין אותם פושעים.

למה בכלל צריך להתעכב על דברי הבלע החוזרים ונשנים של בן-גביר? ראשית, כי הוא שר בכיר, האחראי על המשטרה ועל כיתות הכוננות ועל חלוקת הנשק, וחבר בקבינט המדיני-ביטחוני. שנית, משום שככל שידיעתי מגעת – בנימין נתניהו לא הגיב בצורה כלשהי על הדברים. ברור שיש לו נושאים הרבה יותר חשובים, אך מי שמוצא המון זמן לפוליטיקה בעיצומה של המלחמה, אמור גם להבהיר מיידית שמדינת ישראל לא תרצח אפילו את האיומים שבאויביה כאשר יפלו לידיה. המינוי של בן-גביר היה מופקר מלכתחילה ונבע כידוע אך ורק משיקולים זרים פסולים (הקמת הקואליציה שתגן על נתניהו). כל יום בו נתניהו מותיר אותו בתפקידו, הוא כבר רשלנות פושעת.

בצלאל סמוטריץ' נותן תחרות קשה לבן-גביר – שותפו/יריבו בימין הקיצוני – לתואר "השר הכי לא מתאים בתולדות המדינה". כל יום שעובר מוכיח שוב עד כמה ניהול כלכלתה של המדינה בתקופת מלחמה גדול עליו, בערך כמו גוליבר מול אצבעוני. השבוע סמוטריץ' מצא זמן לזגזג בנושא מיסוי המשקאות הממותקים: החזיר את המס ואז החזיר את הביטול שלו, ולגמרי במקרה מיד לאחר מכן הודיע אריה דרעי שהוא תומך בדחיית הבחירות המקומיות, כפי שדרש סמוטריץ. וזה אחרי שסמוטריץ' נלחם במשך שבועות על כך שתקציביהם של המשרדים המיותרים – כולל של אנשי מפלגתו – לא רק שלא יקוצצו, אלא אף יועלו.

שנת התקציב 2024 תחל בעוד פחות משבועיים, לכל ברור שהתקציב שלה אינו רלוונטי, אבל סמוטריץ' לא ממהר להציג תקציב מתוקן. השבוע הוא אמר בהקשר זה, ש"צריך למצוא את הדרך לעשות הכל במרחב הקונצנזוס". אבל לא ברור קונצנזוס בין מי למי: בינו לבין בני גנץ? או בינו לבין אורית סטרוק? כל מעשיו של סמוטריץ' בחודשיים האחרונים מלמדים, שהאפשרות השנייה הרבה יותר סבירה.

סמוטריץ' אינו מבין כלום בכלכלה, ודאי לא במקרו-כלכלה, ודאי לא בניהול משבר פיסקלי בדמות גרעון בסך 100 מיליארד שקל וחוב העלול להגיע ל-6% תוצר, ודאי לא בהתמודדות עם סכנה של הורדת דירוג האשראי שתזניק עוד יותר את הגרעון והחוב, ודאי לא בצורך לבנות תקציב שלא היה כמותו מזה עשרות שנים ואולי מעולם לא. והכי גרוע: הוא לא מבין שהוא לא מבין, או שלא אכפת לו שהוא לא מבין. אדם עם טיפת אחריות היה מתפטר כדי לפנות את מקומו למישהו שכן יכול לעשות את כל זה, או לכל הפחות מקים לידו צוות יועצים ברמה הגבוהה ביותר. לא סמוטריץ. וכמובן לא אבי החטא הקדמון של מינויו, בנימין נתניהו. כי בדיוק כמו במקרה של בן-גביר, לטובת המדינה אין שום משקל מול הפוליטיקה האישית.

הפסקת משפט נתניהו בשל המלחמה וחידושו במתכונת חלקית (יומיים בשבוע) בגלל האילוצים הנובעים ממנה, לא הפסיקו את פעילותה של מכונת הרעל סביב אולם 315 בבית המשפט המחוזי בירושלים. להפך: כאשר לא ניתן היה להכפיש את התביעה ועדיה, היו זמן ומקום להתמקד בשנואי נפשה של המכונה בתקשורת. לא חדש, אך מאז פרוץ המלחמה נרשם כאן שפל שקשה היה לדמיין אותו, אפילו בקני המידה המבחילים וחסרי התקדים של התועמלנים הללו.

כעת עוסקת מכונת הרעל בשאלה מדוע עיתונאי א' איננו במילואים, מדוע עיתונאי ב' שירת בצה"ל בצורה חלקית ומדוע עיתונאי ג' ביצע שירות לאומי במקום שירות צבאי. היה אפילו רמז, כמעט ברור, שיש עיתונאים שאינם מגויסים משום שהם מהווים שופרות של הפרקליטות. הדברים הללו אינם סתם לשון הרע; הם גובלים בעלילת דם. הם אינם עוד הכפשות, אלא הסתה מהסוג הנאלח ביותר. במילה אחת: מחליא.