אסון ושמו נתניהו

בימים הראשונים של מלחמת חרבות ברזל טען בנימין נתניהו, כי זוהי מלחמת העצמאות השנייה של ישראל. באותה עת נראתה לי אמירה מופרכת אם לא מופקרת. ב-1947/48 היה היישוב היהודי בסכנה ממשית של השמדה; חמאס אינו יכול להשמיד את ישראל. אותה מלחמה עלתה ב-6,000 קורבנות – אחוז אחד מכלל היישוב, שווה ערך ל-95,000 איש כיום. אבל שלושה חודשים מאוחר יותר, דומה שנתניהו צדק – אם כי לא בצורה אליה התכוון. בחצות 14/15 במאי 1948 פלשו לישראל צבאותיהן של שבע מדינות ערב. כעת אנחנו במלחמה בשבע חזיתות, כפי שאמר יואב גלנט.

זוהי ההוכחה הטובה ביותר לאסון שבנימין נתניהו המיט על ישראל, ולא רק בגלל שהמחדל הנורא הזה היה במשמרת שלו. חמאס התעצם בתקופה שלו. חיזבאללה התעצם בתקופה שלו. אירן הפכה למדינת סף גרעינית בתקופה שלו. האיום מצד שלוחיה של אירן – בתימן, בסוריה, בעירק – התגבר בתקופה שלו. הלחץ להקמת מדינה פלשתינית מגיע לשיא בתקופה שלו, לאחר שלא ניצל את תקופת טראמפ כדי לקדם יוזמה כלשהי או לפחות לנהל את הסכסוך לטווח ארוך. מי שהיה ראש הממשלה ב-13.5 מתוך 15 השנים האחרונות לא יכול לחמוק מאחריות לכל אלו, ולא משנה עד כמה ינסה בסיוע עדת חנפניו ושרתיו.

היו לנתניהו גם הצלחות משמעותיות, ובראשן הסכמי אברהם והשיפור העצום במצב הכלכלי. אך כל אלו מתגמדות אל מול כשלונו המוחלט במשימה מספר אחת של כל מנהיג וכל ממשלה, במיוחד בישראל: ביטחון המדינה. מה שהחל בטבח האיום ביותר בעם היהודי מאז השואה, התגלגל לאיום הביטחוני החמור ביותר על ישראל לפחות מאז 1967 אם לא מאז 1948. רבים אשמים בו, אך אשמתו של איש אינה מתקרבת לזו של נתניהו.

אדם בעל מינימום של יושרה ופטריוטיות היה מודיע שיתפטר עם סיום השלב העיקרי של המלחמה. נתניהו מעולם לא היה בעל יושרה, וכעת מתברר שגם הפטריוטיות ממנו והלאה. אם לא יכריחו אותו, הוא ייאחז בכל כוחו בקרנות המזבח של מנעמי השררה, לו ולקרוביו ולמקורביו. אסור לאפשר את זה.

בתחילת המלחמה שוחחתי עם עיתונאי אמריקני בכיר. הוא שאל האם ייתכן שנתניהו יאריך אותה כדי לדחות את קץ שלטונו. השבתי, שאני לא מאמין שיש מנהיג ישראלי אחד שיסכן חיי חיילים למען עצמו. השבוע דיווח וושינגטון פוסט, כי זהו בדיוק החשש בממשל: שמא נתניהו ינסה להצית מלחמה בלבנון כדי להישאר בשלטון. אני עדיין רוצה להאמין שמדובר בחששות שווא, בפטפוטי סרק של פקידים זוטרים, בהבלים של מישהו שקרא יותר מדי ספרי מתח. ובכל זאת, יש משהו מאוד מטריד בעצם העובדה שהמחשבה הזאת צצה.

תרשו לי לקחת אתכם לרגע למחוזות אחרים לגמרי. כאשר למדתי בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב, במחצית השנייה של שנות ה-1980, הסתובב בחוג סיפור על פרופ' איתמר רבינוביץ, לימים שגריר ישראל בארה"ב. נטען בו, כי רבינוביץ הכניס פעם בטעות למבחן שאלה על חומר שלא נלמד בקורס. כאשר התגלתה הטעות, לא זו בלבד שהוא העלה לכולם את הציון, אלא גם שלח מכתבי התנצלות. מעולם לא ראיתי את המכתב הזה ולא פגשתי מישהו שקיבל אותו, כך שייתכן שמדובר בגוזמא. אבל כאשר הייתה לי הזכות ללמוד אצל רבינוביץ, הבנתי מדוע הסיפור הזה נדבק אליו ולא למרצים אחרים: זה התאים לו.

בחזרה לענייננו. אני לא חושב שמישהו מסוגל להאמין שבני גנץ, יאיר לפיד, נפתלי בנט או אביגדור ליברמן היה חושב לחצי שנייה להאריך מלחמה בשעה אחת לצרכיו הפוליטיים. אבל על נתניהו, משום מה, אנחנו מוכנים להאמין – גם אם אחרי עוד קצת מחשבה נפסול את הרעיון. האיש הוכיח לאורך עשרות שנים, שאין לו שום בעיה לשקר ולרמות ולהוליך שולל ולהפר הסכמים ולסכסך ולסלק מתנגדים ולגמד שותפים – הכל למטרה אחת ויחידה: להגיע לשלטון ואז לשמר אותו. אוי לנו ואבוי למדינה על שהגענו למצב בו מחשבה כזו בכלל יכולה לעלות על הדעת.

גם השבוע המשיך נתניהו לעסוק בביצור מעמדו הפוליטי ליום שאחרי – וזה אומר, בין היתר, שלא לעסוק במה שיקרה בעזה ביום שאחרי, כי זה עלול לגרום לו בעיה פוליטית מול הימין הקיצוני בו הוא תלוי. דיון שכזה הוא חיוני מאין כמותו, גם כדי שצה"ל יידע כעת מה היעדים האסטרטגיים ולהתאים אליהם את טקטיקות הלחימה, גם כדי שישראל תתחיל לפעול ליישם אותם וגם כדי לענות לארה"ב שכבר למעלה מחודשיים שואלת ולא זוכה לתשובה. אבל לנתניהו יש משהו הרבה יותר חיוני: קואליציית ה-64.

השבוע התמקדו התרגילים הפוליטיים בנושא המשרדים והשרים המיותרים. לא חלילה כדי לחסוך כסף ולא חלילה כדי להעביר לציבור מסר של השתתפות בנטל, אלא כדי להדק את השורות בסיעת הליכוד ואולי גם ביתר סיעות הקואליציה. ההסבר הוא כזה: כמה מחברי הכנסת שנכנסו לבית על-פי החוק הנורבגי, כאשר החליפו שרים, נתפסים כפחות ניתנים לשליטה מבחינת נתניהו ולכן הוא מעדיף שהשרים יתפטרו ויחזרו לכנסת.

זה לא כל כך פשוט. עמיחי שיקלי – דוגמה מובהקת לשר מיותר וחסר כישורים במשרדים מיותרים וחסרי ערך – אמור להתפטר מתפקידיו כשר לשוויון חברתי ולתפוצות, לחזור לכנסת ואז להתמנות רק לתפקיד הראשון. אלא שכמה מחברי הכנסת הנורבגיים עשויים להתנגד, ואז לא יהיה רוב לחזרתו לממשלה. אבל למה בכלל אנחנו מדברים על השטות הזאת בעיצומה של מלחמה? כי לשכת ראש הממשלה עוסקת בכך בעיצומה של מלחמה. עוד סיבה לחשוש, שמא גם מהלכיו הצבאיים והמדיניים של נתניהו יושפעו משיקולים של טובתו האישית.

למרות שרצו במשותף בבחירות האחרונות, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר הם יריבים מרים – כי שניהם מתמודדים על קולות הימין הקיצוני המשיחי, החרדי-לאומי, זה שפעם היה ציוני דתי והיום הוא לא ציוני ולא דתי. מעבר לביקורת הפומבית של בן-גביר השבוע על סמוטריץ' בנושא התקציב (לא לקחת אישית, בבקשה, הבריון הזה מעליב בפרהסיה ללא הבחנה), סמוטריץ' היה השבוע בבליץ של כותרות כדי להראות שהוא-הוא הקיצוני שביניהם.

זה התחיל בביקורת על מינויו של אהרן ברק לשופט מטעם ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק – מקרה מובהק של ירי בתוך הנגמ"ש, כאשר כל הצהרה מתורגמת מיד לאנגלית ומשמשת את אויבי ישראל (ונניח בצד את גסות הרוח כאשר עסקינן בניצול שואה בן 87 המתגייס מיד לשירות המדינה). אחר כך תקף סמוטריץ' את ההריסה של מבנים בלתי חוקיים ליד גוש-עציון. הוא העביר לעולם מסר של ממשלה הבזה לחוק ולאכיפתו, ואשר סבורה שלתומכיה מותר לעשות ככל העולה על רוחם וליטול בכוח אדמה פרטית של בני עם אחר. לאחר מכן התברר, כי בהצעת התקציב ל-2024 יש קיצוץ ניכר בפרויקטים של תשתיות – אבל לא ביהודה ושומרון; מעניין למה.

מעל הכל עומדת הסכנה הביטחונית העצומה שיוצר סמוטריץ' ביהודה ושומרון. הרמטכ"ל, הרצי הלוי, ובכירי מערכת הביטחון הזהירו השבוע את בנימין נתניהו, כי יו"ש עומד בפני פיצוץ שיוביל לחזית נוספת. הסכנה נובעת במידה רבה מהתנגדותו של סמוטריץ' להעברת כספי הרשות הפלשתינית (למרות שהקבינט אישר זאת ולמרות שנתניהו הסכים להצעה אמריקנית שנועדה למנוע שחלק מהכסף יגיע לחמאס) ולכניסת פועלים מן השטחים לישראל (בעוד גורמי הביטחון תומכים בכך). על-פי הדיווח בחדשות 12, נתניהו נמנע מלהעלות את הנושא בקבינט – בגלל התנגדותו של סמוטריץ', שמצליח שוב ושוב לכופף את ידו של נתניהו בנושאים מדיניים וביטחוניים קריטיים.

בסוף הכל חוזר לאותו מקום: יותר ויותר מתברר, שהמטרה העליונה של נתניהו היא הישרדותו האישית. ואם בשביל זה לא דנים בעתיד עזה – לו יהי. ואם בשביל זה מקרבים את יהודה ושומרון לאינתיפאדה – לו יהי. ואם בשביל זה מזרימים מיליארדים למקורבים – לו יהי. ואם בשביל זה מבזבזים עשרות מיליוני על שרים לענייני כלום ומשרדים לענייני שום דבר – לו יהי.

כתבתי בעבר, כי המכנה המשותף העמוק לשלושת האישומים נגד בנימין נתניהו הוא הימנעותו השיטתית מלהציג שאלות, שהתשובות עליהן עלולות שלא לשאת חן בעיניו. הוא לא שאל האם מותר לו לעסוק בענייני בזק לאור ידידותו עם שאול אלוביץ, הוא לא שאל האם מותר לו לטפל בוויזה האמריקנית של חברו הקרוב ארנון מילצ'ן ולהעלות בפניו רעיונות בתחום התקשורת, הוא לא שאל כיצד לנהוג כאשר לשיטתו נוני מוזס סוחט אותו. קראתי לו "הבנ(ימין) שאינו יודע לשאול".

כעת נתניהו מעתיק את דפוס הפעולה הזה למישור הממלכתי ובנושאים חשובים ביותר. הוא הדיר את גלי מיארה מהישיבה הראשונה של ממשלתו, לא שאל אותה האם מותר לו לעסוק ברפורמה המשפטית והתעלם ממנה כאשר הבהירה שאסור לו. הוא סירב לפגוש את הרצי הלוי ערב ההצבעה על ביטול עילת הסבירות. והשבוע הוא לא הזמין את אמיר ירון לדיוני התקציב, למרות שנגיד בנק ישראל הוא גם היועץ הכלכלי לממשלה. במילים אחרות: נתניהו לא רוצה לשמוע את היועצים למשפט, ביטחון וכלכלה אם מה שיאמרו אינו נעים לאוזניו.

ירון כבר אמר במפורש, כי חייבים לעצור כעת את הכספים הקואליציוניים. אחרי שנתניהו ניסה להימנע מלשמוע את דעתו בנוגע להשלכות הכלכליות של המלחמה, ירון דאג להפיץ את המכתב ששיגר לנתניהו ובו אמר את מה שנתניהו (מסיבות פוליטיות) וסמוטריץ' (מסיבות של בורות) לא רוצים לשמוע: צריך לקצץ בהוצאות ולהעלות מיסים. השרים כמובן מתנגדים לקיצוצים, ובואו נראה מי יצליח לסחוט הכי הרבה ויתורים מאדון 64.

זה לא רק סמוטריץ. דומה, כי הבוז של שרים בממשלה הנוכחית כלפי הדרג המקצועי גדל ביחס ישיר לבורות שלהם. ראו את איתמר בן-גביר מול המפכ"ל והרמטכ"ל, דודי אמסלם מול מנהלת רשות החברות, סמוטריץ' מול הנגיד ובכירי האוצר. גם היהירות שלהם עומדת ביחס ישיר לבורות שלהם, וגם הנזק העצום שהם גורמים למדינה.

חוב קטן מן השבוע שעבר, וליתר דיוק – לגבי פסקי הדין של בג"ץ בעניין עילת הסבירות וחוק הנבצרות. ציינתי כאן, כי אין יסוד לטענות נגד פרסום פסקי הדין בזמן המלחמה, שכן תמיד יש פסקי דין רבים של שופטים פורשים בשלושת החודשים בהם ביכולתם לחתום עליהם לאחר פרישתם. השבוע בדקתי כמה נתונים של החודשים הללו (פסקי דין והחלטות משמעותיים) והנה הם לפניכם.

ג'ורג' קרא, השופט האחרון שפרש מבית המשפט העליון לפני אסתר חיות וענת ברון, פרסם 16 כאלו. הנשיאה המנוחה מרים נאור, קודמתה של חיות, פרסמה 17. אליקים רובינשטיין, שכתב בשגרה כמות עצומה של פסקי דין, פרסם 19. אצל הנשיא אשר גרוניס המספר היה 26 – רובם בהרכבים מורחבים, דהיינו בנושאים מרכזיים. חנן מלצר פרסם 32 פסקי דין והחלטות, והשיא שייך כנראה לאיילה פרוקצ'יה עם 47. ברון פרסמה 17 פסקי דין והחלטות, וחיות – 12 בלבד (כולל חוות הדעת העיקרית בנושא עילת הסבירות). דהיינו: שגרתי לחלוטין. לא שהנתונים משנים למסיתים ולמפלגים.