ליבי בל עימי

בליל יום העצמאות התפללתי בבית הכנסת ישורון בירושלים – אחד מבתי הכנסת החשובים בישראל, בו ביקרו לאורך השנים רבים ממנהיגי המדינה. החזן יעקב מוצן והקלידן אלחנן מינץ סחפו בשירה את מאות המתפללים, ולפחות מבחינתי – לכמה רגעים ניתן היה לשכוח את המציאות העכשווית. כך היה גם למחרת בערב, כאשר חזרתי לישורון לקונצרט עם החזנים מוצן, ניסים סאאל ונתנאל אילוביצקי.

בתפילת שחרית הייתי שליח הציבור בבית הכנסת של הרב שלמה גורן, אחד מבתי הכנסת הציוניים ביותר במדינה. התפללנו כמו בכל השנים: פרקי תהילים של חג, הלל שלם בברכה, פסוקי הנחמה של ישעיהו. אבל אמרנו "מי שבירך" לחטופים וסיימנו במזמור "ממעמקים קראתיך ה'" שנוסף עם תחילת המלחמה. אני מודה ומתוודה, שעד עכשיו לא ברור לי האם באמת שרתי או שרק יצאו לי צלילים מהגרון.

אני משער שהדיסוננס הזה היה התחושה של רבים מאיתנו. הניסוח שלי הוא: האם עלינו להלל על העבר בדמות תקומת המדינה, או שמא עלינו לקונן על ההווה. התשובה שלי לקוחה מהתפיסה היהודית של יום הולדת: זהו יום של חשבון נפש. יש להודות בו על שהגענו לעוד שנה, יש לבחון בו את מעשינו כעת ויש לקבל בו להשתפר בעתיד. במישור הלאומי, המשמעות היא אחת ויחידה: חייבים להעיף את ממשלת החורבן הזאת, ההורסת כל דבר בו היא נוגעת ואשר מציבה אותנו בפני סכנות שלא היו כמותן (ראו מאמרו המעולה של עמוס ידלין).

אם יש משמעות ליום העצמאות תשפ"ד, היא שביום העצמאות תשפ"ה אנחנו צריכים להיות בתהליך של שיקום עמוק ורב-זירתי, הגדול ביותר בתולדות המדינה: בביטחון, בכלכלה, בחברה, ביחסי החוץ, ביהדות התפוצות, ביחסים בינינו. התנאי הראשון והאחרון, זה שאין בלתו, הוא להעיף הכי מהר שאפשר את מי שהביאו אותנו ליום העצמאות המדכדך הזה.

אחדד את דברַי. זה היה השבוע בו החורבן שממיטים עלינו בנימין נתניהו ושות' הורגש יותר מאשר אי-פעם. עם מספר בלתי נתפס של 1,500 קברים שנוספו בשבעת החודשים האחרונים. עם מחאה שחדרה לקודש הקדשים של בתי העלמין הצבאיים. עם ראש ממשלה שבורח מהופעות פומביות ומוכן לדבר רק עם אמצעי תקשורת זרים. עם רבבות ישראלים עקורים מבתיהם ללא אופק שיבה. עם אנטישמיות שלא הייתה כדוגמתה מזה 80 שנה. עם מצב כלכלי המתדרדר ללא מעצור. ובקיצור: מצב הרוח של יום הזיכרון האפיל לחלוטין על זה של יום העצמאות.

חובה להזכיר, שהחורבן החל עוד לפני 7 באוקטובר, עם ההפיכה המשטרית ועם הניסיון של הממשלה להשתלט על הספרייה הלאומית והלמ"ס ועם האלימות הגואה ברחובות ועם ביזה סקטוריאלית של הקופה הציבורית ועם ירידה בהשקעות ועם מחלוקות מול הטובים שבידידינו ועם פגיעה קשה במעמדה של ישראל. כבר הערתי כאן, שישראל נכנסה למלחמת חרבות ברזל במצב קשה בשורה של תחומים, והכל בשל מעללי ה-64 המבקשים להשליט עריצות של הרוב.

"אם מצבכם היום טוב יותר מאשר לפני ארבע שנים, אל תצביעו בעדי" – אמר רונלד רייגן בעימות עם ג'ימי קרטר ב-1980. תראו לי דבר אחד – אחד! – שבו מצבה של המדינה ומצבם של אזרחיה טוב יותר היום מאשר בינואר 2023. אין כזה. אין. המסלול ברור מאין כמותו: התרסקות. העובדות ברורות לחלוטין וכתובות בדם. הם חייבים לעוף. לא מחר; היום.

הצפירה של יום הזיכרון תפסה אותי בבית הפלמ"ח בתל אביב, המארח 11 מוזאונים אשר פונו מיישובי הדרום והצפון. המוזאונים כמובן לא יכלו להביא עימם מוצגים, אבל סיפוריהם מוצגים בדרכים שונות. כל התמונות השבוע לקוחות מאותה תערוכה.

כך למשל, מוזאון נחל עוז מקרין סרטון מרגש על הצבעים המלווים אותו: מהירוק של החקלאות ועד האדום של האזעקות. במכון שיטים ניתן למצוא צילומים מעשרות שנים של הגדות קיבוציות, הרלוונטיות יותר מתמיד. תמונה מצריף הנוסטלגיה של בארי: הזמנה למשחק משימות בקיבוץ ב-7 באוקטובר 2023. בית המייסדים בשדרות מציג עבודות רקמה של יוצאות אתיופיה.

התערוכה הזאת עושה את מה שמוזאונים טובים מתמקדים בו בעשורים האחרונים: סיפורים אישיים. האנשה של תהליכים גדולים ואירועים מסעירים. דרכה אנחנו לומדים שהמפונים מקיבוץ עלומים יושבים על חורבותיו של קיבוץ בארות יצחק ממלחמת השחרור. שחלק מהמפונים הזקנים מקיבוץ יד מרדכי פונו ממנו כילדים ב-1948. שעובדי מוזאון בר-דוד בקיבוץ ברעם נמצאים כבר חצי שנה בחופשה ללא תשלום. שתערוכות של אמנים עמדו להיפתח ב-7 באוקטובר וזה כמובן לא קרה ומי יודע מתי יקרה.

הייתי מחייב כל שר וכל פקיד להגיע לכאן, כדי להבין מה המשמעות מבחינת המפונים של עוד יום ועוד שבוע ועוד חודש ובלי אופק. דווקא מן התמונות הדוממות, דווקא מן הכיתובים השקטים. איתם אי-אפשר להתווכח. להם אי-אפשר למכור סיפורים מגוחכים ותירוצים דחוקים והבטחות ריקות. אבל כאשר בנימין נתניהו מנפנף בזלזול בשאיפתם של תושבי הצפון לחזור ב-1 בספטמבר; כאשר הממשלה עומדת לאשר תוכנית מחוררת ובלתי מתוקצבת לאזור זה; כאשר בשדרות שוב שוררת שגרת הטילים – לא הייתי בונה על כך שהתמונות והכיתובים יזיזו משהו למישהו בממשלה האיומה הזאת.

בעצם, זה נורא פשוט. זה גם חוק טבע וזה גם לקח ההיסטוריה. הטבע מלמד אותנו שאין חלל ריק; חלל שכזה תמיד יתמלא במשהו. ואילו ג'ו ביידן הפציר בישראל כבר בשבוע השני של המלחמה: אל תחזרו על הטעות שלנו בעירק ובאפגניסטן. הפלנו את סדאם חוסיין ואת הטליבאן, לא דאגנו לחלופה ובסוף קיבלנו את דאעש ושוב את הטליבאן. אבל בנימין נתניהו חושב שהוא יכול ללכת גם נגד הטבע וגם נגד ההיסטוריה, להפיל את חמאס ואז נראה.

זה לא עובד. זה לא יעבוד. ארה"ב אומרת את זה. יואב גלנט אומר את זה. כל מערכת הביטחון אומרת את זה. העובדות אומרות את זה: צה"ל נאלץ לחזור לשטחים שכבר טיהר, משום שחמאס חוזר אליהם ומשגר טילים כאילו לא קרה כלום. ואז יש לנו עוד הרוגים והמשבר ההומניטרי מחריף ומעמדנו בעולם נפגע עוד יותר.

חייבים להכיר בכך שאין חלופות טובות, אלא רק רעות ורעות מאוד ורעות עוד יותר. מדינות ערב לא יקחו את השליטה על הרצועה; הן אוהבות את הפלשתינים בערך כמו שאנחנו אוהבים אותם, אחרי שהם כמעט החריבו את ירדן והחריבו את לבנון ומילאו את יהודה ושומרון בשחיתות ובאלימות ואת רצועת עזה במוסלמים קנאים. המערב לא יקח את הרצועה; מה יש לו לחפש שם? מנהיגים מקומיים לא יעזו להרים את ראשיהם, כי הקיצוניים יערפו אותם.

שלטון צבאי ישראלי פירושו אחריות לשני מיליון תושבים חסרי קורת גג ותשתיות בסיסיות, עם שתי אוגדות שיצטרכו לשבת ברצועה ושיהיו מטרה לפיגועים בלתי פוסקים. התיישבות ישראלית ברצועה היא רעיון עיוועים הזוי ומסוכן מאין כמותו. נשארנו עם הרשות הפלשתינית ואנשיה בעבר או בהווה. כן, גוף מושחת ותומך טרור בראשותו של מכחיש שואה. אבל הכי פחות גרוע מכל יתר האפשרויות. אלא מאי? נתניהו מפחד מאיתמר בן-גביר יותר מאשר מיחיא סינוואר, והישרדותו הפוליטית חשובה לו יותר מאשר ביטחון המדינה. את המחיר כולנו רואים. הוא שאמרנו: להעיף אותו ואת ממשלתו כמה שיותר מהר.

אני לא יודע אם יש בישראל יותר מכמה מאות אנשים שמתמצאים בכל הסבך של גיוס החרדים: מה החוק ומה התקנות, כמה אברכים וכמה חייבי גיוס, כמה לומדים וכמה משתמטים, מהי המכסה ומהו גיל הפטור. אני לא מתיימר להיות אחד מהם. אבל דומני שיש תובנה שמיליונים שותפים לה: החרדים יעשו הכל כדי שאיש מהם לא יתגייס, ובנימין נתניהו יעשה הכל כדי לתת להם את זה – כמובן משיקולים אישיים לגמרי.

השבוע הצליח נתניהו לגרום לבני גנץ להתנגד למתווה שהוא עצמו הציע. נתניהו שלף מהמקפיא את המתווה שעבר בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת ומבטיח להמשיך אותו מאותה נקודה. אבל גנץ מיהר להבהיר, שזה היה מתווה זמני עד להסדרת גיוס נרחב, ושמה שהיה רלוונטי ב-2022 אינו רלוונטי ב-2024 לאור השלכות המלחמה. הכוונה של נתניהו ברורה: כמו תמיד אצלו – להרוויח זמן. למרוח את בג"ץ, להגיד שצריך שהות כדי לקדם את החקיקה, להבטיח שהמטרה היא הסכמה רחבה ועוד בלבולי מוח.

האמת לאמיתה היא ברורה: הממשלה הזאת והעומד בראשה לעולם לא יגייסו חרדים. לא עם מכסות ולא בלי, לא עם עיצומים ולא בלי, לא עם מדים ולא בלי. פשוט: לא. כי ה-64 הללו עושים לכל האורך מה שטוב להם ומה שמתאים להם ומה שמקדם את עצמם ואת בוחריהם. כל השאר – טובת המדינה, הצדק, השוויון, אפילו הביטחון – שווים כקליפת השום. התוצאה היא החורבן שאנו עדים לו ושאותו חייבים להפסיק.

את עמדתי בנושא הפגנות באשר הן כתבתי פעמים רבות: הן חייבות להיעשות אך ורק כחוק. יש לכאורה המון סיבות מוצדקות לכעס העולה על גדותיו: החל מנושאים נקודתיים כמו פגיעה בזכויות נכים ומחסור בעובדי רווחה, וכלה בסוגיות רוחב הרות גורל כמו הרפורמה המשפטית והחטופים. אבל אם אחד יחצה את הקו, כולם ירשו זאת לעצמם. ובעצם, צריך לנסח אחרת: מאחר שאחד חצה את הקו – כולם מרשים זאת לעצמם.

אני לא מסוגל להתחיל לדמיין משהו ממה שעובר על משפחות החטופים. במובנים מסוימים, מצבן גרוע מזה של משפחות שכולות, כי חוסר הוודאות הוא נורא ועינויי הדמיון עובדים שעות נוספות. האם זה מצדיק הפגנות בניגוד להנחיות המשטרה? האם זה מצדיק הבערת מדורות בנתיב תחבורה מרכזי? קטונתי מלענות.

אני כן יודע, שבמקרה הזה יש צד שני: המשטרה בצילו של איתמר בן-גביר. האיש הדורש מהשוטרים יד קשה כלפי מתנגדי הממשלה ומעניק גיבוי גזעני לשוטרים שפוגעים בערבים. העבריין המורשע ותומך הטרור. הפוליטיקאי שעשה קריירה מהסתה בזירות פיגועים. השר שבמשמרת שלו האלימות שוברת שיאים. כאשר בנסיבות אלו מפגינים בכלל ומשפחות של חטופים בפרט טוענים לאלימות משטרתית, אני לכל הפחות חושש שיש לכך בסיס. ולא נתעייף מלהזכיר מי מינה אותו ומי עושה במכנסיים מפניו. עוד סיבה להעיף אותם.