"ריבוי ההתארגנויות בשמאל רק מעיד על חולשתו"

מדוע לא שומעים אותך בנושאים מדיניים?

"יש לי דעה בכל דבר ועניין. אבל בסדר היום שלי יש מרכז כובד, והוא בתחום הכלכלי והמוסרי – שניים שהם אחד. זה תהליך שעברתי כעיתונאית כבר לפני 15 שנה. בתחילת הקריירה חשבתי שאהיה כתבת פוליטית, ואחר כך כתבת מדינית, ואז אסע לוושינגטון ואחזור להיות פרשנית מדינית. ידעתי מה אני רוצה. עד שהבנתי שאני צועדת בשדה חרוש, שבו מושמעות שוב ושוב אותן סיסמאות ללא הועיל. הבנתי שהעיסוק האובססיבי שלנו בימין ושמאל מדיני גורם לנו להירקב כחברה. הרי קל מאוד לעסוק בעניין המדיני. הרבה יותר מאתגר לעסוק בתחום הכלכלי".

כשמכריחים אותה, יש לה גם משנה מדינית. השלום יבוא רק כתוצאה מהתפתחויות גיאו-פוליטיות ושינויים בתפיסה של מנהיגינו. לא משנה מה התוכנית – סעודית, אמריקנית או אחרת; צריך אומץ ובשלות נפשית להוביל מהלך היסטורי. את עיקר הקריאה היא מפנה לעצמנו ולא לפלשתינים. אף שהם ממשיכים בהסתה ומסרבים לשיחות ישירות, עלינו למצוא פרצות ולפתוח דלת לתקווה כלשהי. "השליטה שלנו כעם ריבוני היא על עצמנו, לא עליהם. הסדרים מדיניים עושים עם אויבים. זאת צריכה להיות נקודת המוצא. "הנה עכשיו נשיא סוריה מאותת שהוא רוצה לדבר. עלינו להרים מיד את הכפפה ולנצל כל סדק. אנחנו צריכים לשאוף למהלכים שיובילו אותנו למקום שיש בו יותר תקווה, מקום שבו תקציב הביטחון לא ישתה את כל המשאבים הלאומיים ומערכת החינוך תצטמק". ואנחנו חשבנו שנחלץ ממנה איזו אמירה מדינית נטו.

בניסיונות ההתארגנות החדשים בשמאל, כמו תנועתו של אלדד יניב 'השמאל הלאומי', היא משהו מכמיר לב. "השמאל קטן, והעובדה שיש בו המון התארגנויות לא מעידה על חוסנו אלא על חולשתו. אני לא מזדהה עם רוב העקרונות במסמך שלהם. זה מסמך שמאלני רגיל שמתמקד שוב בעוינות כלפי המתנחלים ובסטריאוטיפים כלפי הימין, ממרכז את כל השיח בעניין המדיני ולא משרטט קווים למדינה סוציאל-דמוקרטית. לכן הוא לא אלטרנטיבה בשבילי. אף שאישית אני מאוד מחבבת את אלדד יניב".

הוא מצליח למשוך עיתונאים בעלי שם. גיא מרוז, למשל, שהביע כוונה להצטרף אליו ותקווה שכך תעשה גם רעייתו אורלי וילנאי.

"אני אוהבת מאוד את התופעה שעיתונאים רוצים להיות פוליטיקאים, ומזדהה איתה".

גם יאיר לפיד?

"זה לגיטימי לגמרי. המוטיבציות שלי הובילו אותי להיות חברת כנסת, ואני לא מצטערת לרגע על המעבר הזה. היה בו סיכון מסוים. לא הייתי בטוחה שאבָּחר, בודאי ירידת מדרגה כלכלית, החיים הפכו להרבה יותר קשים וסיזיפיים – אבל אני שלמה עם מה שעשיתי. לכן אני יכולה להבין ללבם של אנשים ערכיים שרוצים לעשות זאת, גם אם הערכים שלהם לא חופפים לשלי".

אם כך, ודאי תתנגדי לחוק הצינון העולה בכנסת, המחייב שהות במעבר מעיתונאות לפוליטיקה. מצדדי החוק מזכירים תמיד את הראיון שערכת עם עמיר פרץ בערוץ 2 ימים ספורים לפני שהצטרפת למפלגת העבודה, כדוגמה לבעיה האתית שנוצרת בהיעדר הצינון.

"אבהיר אחת ולתמיד. ראיינתי את עמיר פרץ לפני שעלה על בדל דעתי להיכנס לפוליטיקה. זו עובדה. אתה יכול לבנות הרים וגבעות על דברים לא נכונים. זה היה הישג גדול לראיין אותו מיד אחרי שהוא ניצח בפריימריז. ההצעה להצטרף לפוליטיקה הגיעה הרבה אחרי כן. הדבר הראשון שעשיתי בעודי יורדת במדרגות מהמסעדה באבו-גוש שבה נפגשתי עם עמיר היה להתקשר למנכ"ל חברת החדשות שלום קיטל ולעדכן אותו. הכול היה שקוף וברור, והמעבר לפוליטיקה היה מאוד חד ומהיר. כך שאני בוודאי לא דוגמה. בעיקרון אני מתנגדת לכל צינון שהוא, גם לרמטכ"ל. זה בלתי נסבל ולא הגון. הסיבות להצעה הזו פוליטיות".

החשש הוא שאנשים בתפקידים בכירים ורגישים יקבלו החלטות תוך פזילה לתפקיד הפוליטי שהם מעוניינים בו. את לא רואה בכך סכנה?

"אני מודאגת יותר מפוליטיקאים מכהנים, או פקידים באוצר, שמסיימים את שירותם לציבור ומזנקים בן שנייה למגזר הפרטי. מרגיז אותי לראות את יו"ר ועדת הכספים לשעבר אלי גולדשמידט עובר לכהן בחברה אצל אחד מבעלי ההון. מפריע לי לראות חשב כללי באוצר, מאיר גלעד, מחלק מתנות יפות לאחים עופר וכמה שנים לאחר מכן מכהן בתפקיד בכיר אצלם ומקבל אופציות ובונוסים. הם לקחו נכסי ציבור ועשו עמם טוויסט לסקטור הפרטי. זה מה שמטריד, ולא עיתונאים שעוברים לפוליטיקה".

מה ההבדל?

"הפוליטיקה צריכה להיות אבן שואבת לכמה שיותר אנשים טובים מכל התחומים. מרצים, עיתונאים, קצינים בכירים, שופטים וראשי רשויות. פוליטיקה זה חיים לא פשוטים, ואנשים לא ששים להיכנס אליה. גם הפוליטיקאים לא ממהרים לפתוח את השורות, אלא להפך, מתקפדים ולא מאפשרים לכוכבים מבחוץ להיכנס. ואני רוצה בדיוק את ההפך".

כשמדברים על ברק, יחימוביץ' מסירה את הכפפות. בעיניה הוא זרז מרכזי בהתפוררות המפלגה. היא משוכנעת שגם אם תפרוש העבודה מהממשלה, ברק יישאר בה. "ברק אינו ראוי לעמוד בראש המפלגה", היא אומרת. "אורח החיים שלו, תפיסת העולם שלו, ההוויה שלו, מנותקים לא רק מהדרך הסוציאל-דמוקרטית אלא מהציבור כולו. שעון במאה אלף שקל, מגורים בדירת פאר מנקרת עין בקומה ה-31 באקירוב..."

הוא לא גנב את הונו מאיש.

"חס וחלילה. אני מדברת על אורח חיים מנותק מההוויה הישראלית הקיומית. אהבת ממון, חיבה עזה למותגי האלפיון העליון. כל הדברים האלה הם לא רק סמל. הם מאפיינים הלך רוח. במדינה כל כך מורכבת כשלנו, עם כל כך הרבה מצוקות ותהליכי שחיקה של מעמד הביניים והאנשים העובדים, אורח חיים כזה אינו מאפשר לך להיות מנהיג אמיתי של מדינה, ודאי לא של מפלגה סוציאל-דמוקרטית".

את שאר שרי מפלגת העבודה את מוציאה בזול. איך את מסבירה את התנהגותם בהצבעה נגד העלאת שכר המינימום?

"פשוט חרפה. ההצבעה הזו מצטרפת לרפיסותם בהגבלת שכר הבכירים. מדובר באותו נושא: אנחנו המדינה בעלת הפערים הגדולים ביותר מכל מדינות ה-OECD שאנחנו כה גאים בהצטרפות אליו. שם אנו סופגים את ההתקפות הקשות והמרות ביותר, אף שמחצית העניים בישראל הם אנשים עובדים. המנטרה של 'לכו לעבוד, פרזיטים' הייתה מקוממת מראש, וכעת גם הוכחה כשגויה. יותר ויותר אנשים עובדים מבוקר ועד לילה ומשתכרים שכר שלא מאפשר להם לקיים את המשפחות שלהם בכבוד. ובאותו מקום עבודה שלהם, יש אנשים שמשתכרים מיליון או מיליון וחצי בחודש. מדובר פה בסטנדרט כפול. בשתי גלקסיות נפרדות שמתקיימות באותה מדינה. בעוול מוסרי בלתי נתפס. עוול שהרוב המכריע של שרי הממשלה עומדים לפניו שווי נפש – ולמרבה הכאב, בתוכם גם שרי מפלגתי".

חוק שכר המינימום שיזם עמיר פרץ, מי שהיה פטרונה של יחימוביץ' ובעצם הזמין אותה לפוליטיקה, נפל כזכור ברוב הקואליציוני. כמה שרים מעידים שדווקא שרי העבודה פעלו ללא לאות לשכנע את עמיתיהם מהליכוד שלא לתמוך בו, כדי לא לאפשר לפרץ, יריבו המושבע של עיני, לנחול הצלחה. יחימוביץ' בתמימות מסרבת להאמין שזה היה הדיל. על הפרת המשמעת הקואליציונית שילמה יחימוביץ' בהסרת הצעת חוק שלה, שביקשה להתנות תמיכות לעידוד השקעות הון בקיום חוקי עבודה.

שכר המינימום, שכר הבכירים, תוכנית הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל שהיא נאבקת בה בשיניים – כל המאבקים הללו הם בעיניה מאבק אחד נגד "מכירת משאבי המדינה לבעלי ההון, תהליך שהוא פוסט-ציונות".

לראיון הזה הגיעה היישר ממזכירות הכנסת, שם הניחה, יחד עם ח"כים מדב חנין משמאל ועד אריה אלדד מימין, הצעת חוק להגדלת שיעור התמלוגים ומס החברות שישלמו החברות השואבות נפט, גז ושאר משאבי טבע. שר האוצר שטייניץ יהיה מאושר. פחות מאושר יהיה שטייניץ, לדעתה, אם ישעה להצעתה ויקרא בדוח ה-OECD את השורות הנוגעות לישראל והמדברות על הפער החברתי, על היעדר תקציב לאכיפת חוקי עבודה, על תת תקצוב של השירות הציבורי "ועל עוד דברים שמשום מה אינם מגיעים לאוזנינו".

ובכל זאת התקבלנו לשם.

"כן, אבל הם דורשים מאיתנו להסתכל על עצמנו. אנחנו רק בתחילת מימושו של החזון הציוני. אנו אמורים להיות חברה סולידרית. אנחנו שולחים את ילדינו לצבא, עניים ועשירים כאחד. הלכידות והערכים הבסיסיים של שוויון והוגנות צריכים להיות הרבה יותר חזקים מבכל מדינה מערבית. במקום זה אנחנו מוצאים את עצמנו במקום הראשון בסולם האכזריות".

מה בעניין התקציב דו-שנתי?

"הצבעתי נגד. אי-אפשר לחשוד בממשלה שהיא בונה משהו לטווח ארוך; הכול מהיום להיום ונובע מהשאלה איפה לחסוך את הגרוש שמתחת לפנס בתקציב. אתה רואה את זה גם בהפרטת משאבי מדינה, למשל בהפרטת קרקעות הנמסרות עכשיו לבעלי הון, או בצמצום הרפואה המונעת. אתה אולי חוסך באחיות בריאות התלמיד, אבל בעוד 10 או 15 שנים, כשיפרצו מגפות כי הילדים לא חוסנו, תשלם על כך. התקציב הדו-שנתי נועד לתת את השליטה בשינויים בתקציב בידי האוצר בלבד, ולא בידי מי שנבחר על-ידי הציבור.

"יש כמובן סעיפי תקציב שתהיה בהם גמישות. אם ברק יסגור עם ביבי שהוא צריך עוד שני מיליארד שקלים לתקציב הביטחון, תהיה גמישות. אבל אם יבוא יצחק הרצוג ויספר שילדים שהיו קורבן לאלימות קשה לא נחקרים כי קיצצו בתקציב הרווחה ואין תקציב לחוקרי ילדים, הוא לא יקבל אגורה. אז עכשיו לקחו מהמחוקקים את האפשרות לאזן פעם בשנה בין הראייה הניאו-ליברלית קיצונית תאצ'ריסטית של האוצר לבין צורכי הציבור. פשוט אומרים לך לא צריך כנסת, לא צריך ממשלה, חבל על הכסף והטרחה. בתקציב הדו-שנתי אנו שפני הניסיון של העולם. שום מדינה לא עושה את זה".

קראת את התשבחות של נשיא קרן המטבע הבינלאומי?

"הוא כתב שורה אחת לשטייניץ שהפכה להודעה משומשת לעיתונות".

הוא ממליץ לכל העולם לנהוג כך.

"אף מדינה לא תעשה זאת".

בשנותיה המועטות במשכן הצליחה יחימוביץ' להעביר לא פחות מ-27 חוקים, כולם ברוח אמונותיה ומשנתה הכלכלית. הישג ללא תקדים. צירוף של מנוע אידיאולוגי ויכולת גבוהה של עבודה עם התקשורת. כולם מכירים אותה כמי שהושיבה את הקופאיות על כיסאות ואפשרה להן לצאת לשירותים, אבל את פסגת הצלחתה היא רואה בחוק שלדבריה אם היא תנסה להסביר לי אותו אפהק משעמום. "הוא נקרא תיקון 24 לחוק הגנת השכר, ומחייב מעסיקים להנפיק תלושי שכר מובנים ולשלם שעות נוספות גם בחוזים גלובליים".

הנה, לא פיהקתי.

"גם כעיתונאית אהבתי לקחת נושאים כלכליים שאחרים זרקו לפח ולהאיר אותם באור אחר, להפוך אותם לקומוניקטיביים ולהסביר כמה הם קריטיים לציבור".

לפני שעברה לפוליטיקה היה לה זמן לדברים אחרים. היא פרסמה שני רומאנים, 'אשת איש' ו'משחקי זוגות'. היא בת לניצולי שואה, שרק לאחרונה, אולי בעקבות אמה ואולי בעקבות עבודת השורשים של בתה בת ה-14, הצליחה להיפתח ולהתחיל לדבר על זה. תל אביבית, עם שני ילדים, נודעה כשדרנית דעתנית שרבים מייחסים לה את הצלחת הקמפיין להוצאת צה"ל מלבנון. את ניסיונה כעיתונאית הביאה לכנסת גם בתחום התחקיר המודיעיני: באתר שלה התפרסם חוק ההסדרים שעין כמעט לא שזפתהו לפני כן. היא מסרבת לגלות מיהו המקור שהדליף לה את החוק, אבל המאבק נגדו כבר החל.

ליחימוביץ' יכולת נדירה לקשור בריתות עם הפכים פוליטיים. במיוחד החברים החרדים, שיש בינה לבינם זהות אינטרסים בתחומי כלכלה ורווחה. "זה אולי לא טוב מבחינה אלקטורלית בציבור שלי, אבל אין לי שום אינסטינקט של עוינות כלפי חובשי כיפות. אני מוצאת בהם פרטנר ערכי וחשוב. לעומת זאת איאבק בהרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים ובמתן סמכות של בית משפט שלום לבית דין רבני".

תתנגדי לחוק הגיור?

"כמובן. אני בעד הרחבת הגיור, אבל אני לא מחפשת את המפריד אלא את המאחד. העובדה שנחלקנו כאן באופן קשוח בין ימין ושמאל מדיני חילקה אותנו לשני עמים ומחקה את כל המשותף. היא גרמה לאנשים להגדיר את עצמם רק על סמך ימין ושמאל מדיני, ובינתיים קרו כאן תהליכים קטלניים של התנערות המדינה מאחריות ומעבר לרדיפת בצע. השיח החברתי-כלכלי-מוסרי המשותף שיש לי עם כל קצות הקשת המדינית הוא גם אפקטיבי, גם מלכד וגם נותן כלים חזקים לשינוי חברתי".

ועכשיו האזינו לנאום השבת של שלי יחימוביץ'. "שמור את יום השבת לקדשו – זה החוק הסוציאלי הנפלא ביותר שנחקק אי פעם. חוק שהיהדות נתנה במתנה לאנושות. הוא נחקק בתקופה של עבדות והיעדר זכויות אדם בסיסיות, ובכל זאת נמצא הכוח המוסרי שכפה על כל אדם לתת לא רק לעצמו, אלא גם לעבדו, לאמתו, לגר ואפילו לבהמתו, יום מנוחה שבועי. יש בזה כל כך הרבה חסד, צדק, היגיון וקדמה. לבי נכמר כשאני רואה היום, בתקופה שנחשבת לכאורה הרבה יותר מתקדמת בנושא זכויות אדם, שליותר ויותר עובדים בישראל אין יום מנוחה שבועי בכלל. הם עובדים בשבת, ולפעמים לא מקבלים יום מנוחה חלופי.

"מתוך איזו טרנדיות חסרת בינה זה הפך בשלב מסוים לדגל של מאבק נגד הכפייה הדתית. ומה השגת כתוצאה מהמאבק הזה? האם הזכות לרוקן מדפים בקניון בשבת היא זכות בסיסית שצריך להילחם בעבורה? אתה לא רואה את העוול שאתה גורם ב'זכות' הזאת? אתה לא מבין שאתה משעבד מאות אלפי עובדים מוחלשים בשכר מינימום ואפילו פחות מזה, ומכריח אותם לקפח את יום המנוחה השבועי שלהם? ומה עם העסקים הקטנים והבינוניים, המשפחתיים? מדוע לקפח את פרנסתם? בעל קניון גדול, שבעצמו לא יבוא לעבוד בשבת אבל מכריח את עובדיו העניים לעשות זאת, ירוויח בגדול – ואילו הם יפסידו".

מקובלת עלייך הנוסחה המוצעת, של פתיחת מקומות בילוי בשבת ואיסור על מסחר?

"אני לא רוצה לכבול את עצמי לנוסחה כזו או אחרת. בעיקרון זה מקובל עליי".

אבל גם כאן יהיו עובדים שיעבדו בשבת. מלצרים, קופאים, סדרנים, שומרים.

"אל תשכח, אני חילונית, כן? העולם הערכי שלי הוא חילוני, ציוני וסוציאליסטי, ובעיניי זו שאלה של מידתיות. לכן מקומות בידור כן, אבל פתיחה המונית של עסקים בשבתות לא".