אנחנו נפגשים ביד-בנימין. החזות אינה מותירה ספק. חריצי פניו העמוקים והופעתו הפשוטה מעידים על האישיות. הזיוף והעמדת הפנים טרם הגיעו למחוזות ההרריים של תושבי הגבעות. אלא שכמו סגנון הלבוש, גם השפה שונה מן השיח המקובל, במיוחד בכל מה שקשור לעניינים הציבוריים. הדיבור רהוט, אבל ההתנסחות קשה לעתים לפענוח. כשאנו דנים למשל ב'תג מחיר' – תופעה שבה יהודים נפרעים מערבים באלימות בתגובה לפעולות פינוי מטעם המדינה – מעדיף אופן לקרוא לה 'ערבות הדדית'. כוונתו לכך שיהודים ערֵבים לאחיהם שנפגעו במקום אחר ולכן מגיבים כפי שמגיבים.

ומה יחסו לעניין? בעבר תמך, כיום "אין לי התנגדות כשדבר כזה קורה, אבל אני חושב שהפינות של 'ערבות הדדית' לא הולכות למקום טוב, לא מספיק מובנות, לא משרתות את מטרתן". פירוש: הוא שולל כרגע את המעשים הללו מנימוקים טקטיים ולא עקרוניים, אך לא יאמר זאת בפומבי. "המלחמה ממילא קיימת", הוא אומר. "הערבים אוכלים אותך ביס אחרי ביס – בצפון, בנגב, בנצרת-עילית. אני החלטתי להשיב מלחמה".

השב"כ, הוא יודע, מלווה אותו בכל מקום ובכל זמן. גם בטלפון הסלולרי הצמוד. גם בראיון הזה. משפט מיותר אחד עלול לעלות לו בישיבה מאחורי סורג ובריח, ועל כן הוא בורר את מילותיו בזהירות. "בגלל הרקורד של הפעילות הציבורית שלי, יש עליי פוקוס מכל הכיוונים", הוא מסביר. "מתייחסים אליי כאילו מי יודע מה, אף שאני רק מדבר. בשנה האחרונה בכלל הייתי בבית אחרי ניתוח בברך, כך שהייתי כמעט מושבת".

ואכן, כבר שנים שרשויות אכיפת החוק מנהלות מצוד אחרי אופן. עימותים, מעצרים, חקירות, הרחקות, האזנות ושיחות התראה הפכו מזמן להיות בני לוויה קבועים שלו. כולם באו לו בשל פעילותו המרכזית למדי בחוגים הנחרצים ביותר של נאמני הארץ. אופן היה בעל תפקיד משמעותי כמעט בכל המהלכים של החוגים הללו בעשור וחצי האחרונים. הוא לא בין אלה שרצים למצלמות – אם הם קיימים בכלל בימין היצהרי – אלא בין המארגנים מאחורי הקלעים. היציאה אל הגבעות, סירוב פקודה, 'תג מחיר', עלייה להר הבית, 'משמר המקדש', 'סיבוב שערים' – אלה רק חלק מהיוזמות שאופן היה בין הדוחפים להן, למורת רוחן של המדינה וזרועותיה החשאיות.

עם המדינה יש לו שיח ארוך שנים של רצוא ושוב. מצד אחד, שאיפת חייו היא לתרום לניצחונו של העם היהודי. מצד שני, המדינה מגלמת את כוחות הכפירה שהוא כה מתנגד להם, ומפעילה את כל האמצעים האפשריים כדי לבלום אותו ואת שותפיו לדרך. אופן טוען שאינו מתרגש מכך, אך ברור שהדבר מכביד על חייו.

אנו קובעים לעלות יחד מיד-בנימין לירושלים. באחת משכונות היישוב השפֵלתי, אשר ברובה יגורו בקרוב עקורי חבל עזה, סיימו זה עתה אופן ושותפו לבנות בית לאחד המפונים שהתעקש על בנייה יהודית. גם את הרעיון הזה היה אופן בין הראשונים לתבוע. לפני שנים החל לדבר על הצורך להשתחרר מהתלות בפועלי הבניין הערבים. כדי לעשות ולא רק לדבר היה בין הראשונים שבחרו בבנייה כמקצוע מסיבות אידיאולוגיות. זו פרנסתו, הצנועה יש לומר, וכל עניינה החלשת הערבים וחיזוק היהודים. סוגיית הבנייה היהודית היא בעיניו מודל להמחשת ההתרחקות מערכים ציוניים קלאסיים. הרי עבודה עברית הייתה חלק בלתי נפרד מהדרך הציונית. עידודה כיום אסור על-פי חוק.

לפני כחצי שנה קיבל אופן צו הרחקה מיהודה ושומרון, בכלל זה כמובן מביתו שבמצפה-יצהר. מבחינתו זה סוג של שגרה. הרקע לצו כאמור אינו ידוע. אופן ארז את מיטלטליו ועבר לירושלים, שם מתגוררים הוריו עד היום. הוא מצא בצו נחמה פורתא, כיוון שלדעתו המתנחלים צריכים לרדת מן ההר למרכזי האוכלוסיה ושם להיאבק על לב הציבור. הוא ניהל את חייו בירושלים, עד ששמע על תופעת החדירה המואצת של ערבים לשכונות פסגת-זאב ונווה-יעקב בצפון הבירה. גדר ההפרדה, כניסת סייענים ערבים ותהליכים כלכליים טבעיים, כל אלה הביאו למספר גדל והולך של דירות שעברו במהירות מידיים יהודיות לערביות. אלף דירות הן ההערכה הרווחת.

לסחרור הנדל"ני התלווה אובדן בנות. מקרים הולכים ומתרבים של נערות המתרועעות עם ערבים – תופעה מוכרת בערים מעורבות – גרמו לכמה דמויות באזור לבקש את עזרתו של אופן. הבולט שבהם הוא איש פסגת-זאב משה בן-זקרי, הנחשב גם הוא לימני מאוד. הוא ואחרים סיפרו לאופן כי ערבים מתחילים עם בנות ברחובות, במרכולים ובתחנות האוטובוס, מציפים את החנויות וכאמור רוכשים דירות. "למה צריך לחכות ש'יד לאחים' יוציאו את הבנות בדיעבד מהכפרים?", שאל אופן. "למה לחכות שדברים יקרו ולא לתת טיפול מקדים?". מבחינתו זו הייתה שאלה רטורית.

הוא אמר לבן-זקרי ולחבריו כי עליהם להשתחרר מפחדים ומתקינות פוליטית, ולומר עד כאן. בסיוע מוראלי ולוגיסטי של חבריו מיצהר סיפק אופן גב לצרור פעילויות שנועדו לשנות את האווירה ברחוב. המטרה המוצהרת הייתה שהיהודים יהיו במתקפה והערבים במגננה, ולא להפך. שלטים וחולצות ברוח זו הודפסו. בן-זקרי יצא עם חברים למפגני נוכחות ברחובות פסגת-זאב. בצעדות פומביות הם קראו די למכירת הדירות לערבים. על הדרך הבהירו לבני הדודים שנקרו בדרכם כי חסל סדר הצקה לבנות יהודיות בפומבי.

במקביל חלה עלייה באירועים האלימים אך הסמויים נגד ערבים. תגרות רחוב ושריפת מכוניות, אירועים שדוגמתם התרחשו גם בעבר, קיבלו לפתע תאוצה. חשודים לא נלכדו, אך לרשויות הייתה כתובת ברורה. נריה אופן. שבועות ספורים אחרי שפסגת-זאב החלה לתסוס מצא אופן את עצמו מורחק גם ממנה בצו אלוף.

אופן הוא הרוח החיה מאחורי התסיסה היהודית הזו. הוא חיבר את הסיסמאות 'יהודים בואו ננצח' ו'פסגת-זאב יהודית' ונתן את ההשראה לפעולות נוספות שמבחינת השב"כ היו כנראה יותר מדי. אופן אינו מכחיש, ואף מספר בפה מלא מה אמר לבן-זקרי וחבריו. לדבריו היו לו שתי המלצות בשבילם. ראשית, "נַתקו קשר עם המשטרה ופעלו לכך שערבי לא יעז להסתובב חופשי אצלנו. איך עושים את זה? קטטות רחוב כבר היו הרבה, ואנשים ישבו בכלא. לא נשלח אותם לריב שוב, אלא רק נעשה כרזות רחוב גדולות שידברו בשבחם ונקרא להם 'גיבור השכונה'. זו תהיה רוח גבית לכל החבר'ה'".

ההמלצה השנייה של אופן הייתה עמומה יותר. "אני לא אומר מה לעשות. אני לא אומר 'תדקור, אל תדקור' (החבר'ה האלה ישבו בכלא על דקירות, הוא מציין בסוגריים). אני אומר דברים קטנים שאיני אומר במפורש מהם: אתה היית הולך בלי חברת שמירה לגור בבית-חנינא? לא. יש גרעין של 350 משפחות ערביות שמסכן את המקום כשכונה יהודית, אבל זה עדיין הפיך. אם אתה לא תעיף אותם מפה, לך תחפש את השכונה שלך בעוד עשר שנים".

כדי להעלות את המורל, הוא מוסיף, "אני מפמפם לתושבים, 'אתה חשוב יותר מלוחם בסיירת מטכ"ל. כי לוחם בסיירת ישתלשל בחבל ממסוק בעוד עשר שנים לפסגת-זאב כדי להציל אותה, אבל לגור כאן הוא לא מוכן. ואילו אתה במעשה היומיומי שלך מציל את עם ישראל".

לרוח הגבית הזו היו תוצאות מהירות בשטח. כל כך מהירות עד שהשב"כ טרח לפנות את אוכלוסיית הסייענים שהביא לשכונה לפני שנים. מנגד, גם את אופן טרח להרחיק. בן-זקרי וחבריו דיווחו על שיפור משמעותי באווירת הרחוב, בין היתר משום שהמשטרה, שעד היום די טאטאה את התופעה, החלה להפגין נוכחות. אופן מבחינתו שילם מחיר כבד אך סימן וי. לדידו אין ספק שהמהלך השיג תוצאות. "על זה ורק על זה קיבלתי צו הרחקה".

תגובת השב"כ: "נריה אופן מעורב בביצוע ובהובלה של פעילות אלימה ובלתי חוקית המקיימת סיכון של ממש לשלום הציבור ובטחונו. מר אופן הוזהר על-ידי השב"כ להימנע מביצוע פעולות אלימות ובלתי חוקיות, ואף נחקר במשטרה על אודות פעילותו בפסגת זאב.

"הצעדים המנהליים שננקטו נגדו ונועדו למנוע את הסיכון הנשקף ממנו עמדו בביקורת שיפוטית של ביהמ"ש העליון (בג"צ 4348/10). עתירתו של מר אופן בעניין זה נדחתה תוך שבית המשפט קובע כי קיים בסיס מוצק לטענות המדינה באשר לסכנה הנשקפת ממנו, וכי בנסיבות העניין משקף הצו המנהלי איזון מידתי בין סכנה זו לבין חופש התנועה של מר אופן.

"כן קבע בית המשפט כי מן החומר החסוי שהוצג בפניו עולה כי 'בניגוד לטענת העותר, אין פעילותו מתמצת בפעילות הסברה הפגנתית גלויה ולגיטימית או בארגון פעולות מחאה בדרכי שלום, אלא בפעילות המעוררת חשש להתפרצות מהומות אלימות בשכונות בהן הוגבלה שהיית העותר. מהומות אלה עשויות להביא לא רק לפגיעה ברכוש אלא גם בגוף'".

בין לבין אופן יזם וקידם את גולת הכותרת של מפעליו הציבוריים, 'סיבוב שערים' הנערך בראשי חודשים סביב הר הבית. שלא כיוזמות אחרות, שידע שיהיו כרוכות בחיכוך עם הרשויות, את סיבוב השערים בנה אופן במתכוון כך שיהיה רחב כנפיים וידבר לפלחים רחבים ככל הניתן בציבור הדתי. "אם אתה מחפש פרובוקציות אז לא פה", אמר למי שחיפשו במסגרת ההיא הזדמנות לחבוט בכמה ערבים.

את מה שהקפיד לא לעשות בסיבוב השערים אופן דווקא עודד בפעילות הציבורית האחרונה שלו, דחיקת צעדיה של האוכלוסיה הערבית בשכונות היהודיות של צפון ירושלים. על החוק כנראה לא עבר שם. אפשר להניח שאם היה לרשויות בדל ראייה שעשה זאת, כבר היו משתמשים בו. אחרי הכול, כבר העמידו אותו לדין על כך שהמכונית של אשתו נשאה שלוש דבקיות הטוענות שאם אין ערבים אין פיגועים. מותר גם להניח שלשב"כ ולפרקליטות אין קושי באיסוף ההוכחות. הרי המערכת משקיעה בו מאמצים רבים כל כך, שנים רבות כל כך, והוא מצדו לא מסתתר או מטשטש. דבריו ברורים. והצרה היא, מבחינת השב"כ לפחות, שאינם בלתי חוקיים.

על אופָן מופעל נוהל שאינו מופעל גם על ראשי משפחות הפשע, אלה שסכנתם ידועה וגם אותם לא הצליחו להפליל. לכן, בניתוח קר, יש שתי אפשרויות. או שהאיש הזה, שאינו טורח אפילו לשנות את מספר הטלפון הנייד שלו ואינו מסתתר מאיש, הוא עבריין רב מעללים, שאין ברירה אלא להפעיל נגדו צווים יוצאי דופן; או שהבעיה אינה פלילית אלא אידיאולוגית: האיש מחזיק באידיאולוגיה מהסוג המסוים שיוצר דימוי תקשורתי שלילי, ולפיכך שום גבול של מותר ואסור אינו עומד בפני הרשויות במאבקן בו.

אי-אפשר להימנע מהשוואה בינו לבין הקצה השני של הסקאלה. האם הוא מסוכן יותר מהאנרכיסטים שפוצעים מדי יום שישי חיילי צה"ל על גדר ההפרדה? האם נזקו רב מזה שחוללו ענת קם ואורי בלאו? האם פעילותו מאיימת יותר מזו של טלי פחימה וראאד סלאח – ולכן עליו, ולא על כל אלה, מפעילים סנקציות הרחקה הלקוחות מימי המנדט הבריטי? או אולי מוטב לערוך את ההשוואה הזועקת ביותר: מה ההבדל בין צעדות המחאה שיזם אופָן נגד התיישבות ערבים בפסגת-זאב לבין הפגנות השמאל הקיצוני להוצאת היהודים משיח'-ג'ראח, שלא גררו שום צו הרחקה?

את השאלות האלה אין למי להפנות, יען כי שירות הביטחון הכללי מסרב לפרט את טענותיו נגד אופן. המשפט היחיד שיצא מכותלי בית המשפט הוא שאופן חשוד "בביצוע ובהובלת פעילות אלימה ובלתי חוקית הגובלת במעשי טרור ואשר מקיימת סיכון של ממש לשלום הציבור ולביטחונו". אלא שאם מדובר בכל הנ"ל, מדוע אין הוא מועמד לדין כמקובל?

לשאלה הזו אין תשובה. לא אופן, לא עורכי דינו ולא הציבור לא יודעים מה טוען נגדו השב"כ ומה נאמר בחומר המודיעיני המוצג לשופטים הדנים בעניינו, אם הם דנים בכלל. כיוון שאינו יודע, אין לו גם אפשרות להתגונן. השב"כ אומר לשופט מה שאומר, ומאופן, כמו ממורחקים אחרים, נשללת הזכות האלמנטרית ביותר במשפט, זו הניתנת לגדולי הפושעים בכל העולם, לומר 'נכון' או 'לא נכון', להתווכח, להציע לשופטים פירוש אחר, לספק אליבי. המשפט מתנהל במעמד צד אחד אף שהצד השני נוכח בבית המשפט.

אף שופט לא העז מעולם לומר לשב"כ שהצווים אינם מקובלים עליו, שמשהו במידע שהוצג בפניו אינו מסתדר לו. מאז הופעלו לראשונה הצווים הללו נגד אנשי ימין הפכו בתי המשפט לחותמת גומי של שירות הביטחון. בהיעדר גרסה גלויה של המדינה למהלך הדברים, גם אנו נוכל לפרוס כאן רק את גרסתו של אופן.

האם גרסתו של אופן לאירועים אמינה? כדי לבחון זאת דחקתי את אופן לפינות שאינו אוהב. האם אתה לא נקטת אלימות או עודדת אלימות בעת שהותך בפסגת-זאב, שאלתי. השאלה מעליבה מבחינתו, שכן היא מרמזת לאפשרות שמסר לי גרסה עם חורים. אף על-פי כן הוא עונה. "בוא נגיד כך, אני ודאי לא נקטתי צעד אלים. עודדתי את האנשים ליצור אווירה שלא תהיה נעימה לערבים לבוא לגור פה. אבל לא אמרתי למישהו ללכת לדקור, או לשרוף, או לעשות דברים חריגים. ההפך, כשאמרו לי ששרפו את ה'מיסטר זול', אמרתי להם 'למה? כולם מעסיקים ערבים, אז את כולם תשרוף?'. לכן, אני אומר גם לחבר'ה שכן עשו דברים כאלה קודם לכן: הדבר הטוב ביותר זה לתלות שלטים ולהתרכז בדברים קטנים שיהיו בצורה רחבה".

כלומר, הוא נתן לשומעיו להבין שלא בטוח ששלטים לבדם יספיקו, אך גם הבהיר שהוא מסתייג מאלימות קשה. מהסתה לאלימות הקפיד בכל מקרה להימנע.

יעל ענתבי, חברת מועצת עיריית ירושלים מטעם פסגת-זאב, מסתייגת בתוקף מפעילותו של אופן בשכונה ואף משוכנעת כי לא היה בה כדי להועיל. לדבריה העירייה, המשטרה, שירותי הרווחה וגם התושבים עצמם עושים את הפעולות הנדרשות כדי לשמור על אופי השכונה ועל שלום תושבותיה. "יש סיירת הורים, המשטרה מודעת ומסיירת, פקחי עירייה שמים לב, שילבו את כל הכוחות לעניין".

כדוגמה להצלחת הרשויות מציינת ענתבי את הרחקת הבנים של בית הספר אורט עבדאללה מהתיכון היהודי המקביל, רנה קאסן. התזוזה נעשתה בעקבות התנכלויות חוזרות ונשנות, אלימות ופיזיות, של התלמידים הערבים לבנות היהודיות. "אינני חושבת שדרך של צעקות, הפגנות וליבוי שנאה משיגה משהו", היא אומרת. "הדרך המתבקשת היא ניסיון להשפיע ברמה הפרטנית והחוקית, ואלה דברים שבלאו הכי נעשים". עם זה, ענתבי מודה שיש בעייתיות במצב החוקי הקיים, שבו לרשויות אין כלים משפטיים לשמור על אופי יהודי של השכונה.

אופן אינו מכחיש שהוא הולך על גבול החוק. אך הוא ממהר להוסיף שכך עושים הערבים הפוגעים בבנות. "מדובר בנערות מהשכבות החלשות ביותר של האוכלוסיה, כאלה שמתרשמות מהמתנה המפוארת שהביא להן הבחור עם המכונית המפוארת. לוֹ הן אומרות 'אני רוצה', אבל לידידים היהודים הן אומרות 'אני באמת לא רוצה'. אז זה כן חוקי? אם זו הייתה הבת שלך, גם אז היית אומר להרפות ולתת לרשויות לטפל? לכן, אי-אפשר להגיד לאנשים אל תעשו דברים. אדרבה, צריך אפילו לעודד אותם".

יש פער די רחב, אני מעיר לו, בין האמונה שלך שהציבור ילך אחריך אם רק תבוא אליו, לבין היחס אליכם, ובמיוחד למותג יצהר כפי שהוא משתקף בכלי התקשורת. אפילו מקרב המתנחלים קשה לומר שאתם זוכים לאהבה גדולה. "ראשית", הוא אומר, "הציבור לא מאמין לתקשורת באופן עיוור. שנית, ברגע שהציבור ייתקל בסוגיה מציקה שלך יש מה לומר לגביה, נניח כשתושב פסגת-זאב מתלבט אם למכור את הדירה או לא, הוא כן אומר לעצמו 'אולי עדיף לראות מה החבר'ה האלה מיצהר מציעים'. אבל זה יקרה רק אם ניגע בסוגיות הבוערות. כמו שעושה בהצלחה ליברמן. לא מספיק להיות גרעין תורני. ברגע שתציג את התמונה לציבור, הציבור יתמוך".

את השבועיים האחרונים אופן הקדיש לעניין אחר – לארגון סיבוב השערים הגדול שנערך בתחילת השבוע, ערב ראש חודש אב. הוא אינו יודע כרגע מה תחנתו הבאה. מה שבטוח, הוא ימשיך לפעול בלהט למען מה שנראה בעיניו כחיזוק היהודים בארצם. מדוע אתה ממשיך? אני מקשה. אינך מעוניין באורח חיים נורמלי יותר? הוא עונה בשאלה: "האם אני יכול להפסיק להיות אני? האם אדם יכול להפסיק להיות עצמו?"

בדרך העולה לירושלים הוא משחזר את תחנות חייו. הוא בן 38. שכונת ילדותו בירושלים הייתה בית-וגן. הבמאי יוסף סידר והעיתונאי אבישי בן-חיים צמחו שם לפניו. עוד כילד זיהה אופן את הרוח הבעייתית מבחינתו והתרחק. אחרי קשת ו'עוד יוסף חי' התגייס לשלוש שנים בדובדבן ועוטר כחייל מצטיין. כששב לאזרחות הפכו יצהר וסביבתה לנחלת הקבע שלו. על גבעה נישאה בשומרון העונה לשם מצפה-יצהר הקים בית של קבע למשפחתו המתגוררת בו כיום בלעדיו. אינספור התגוששויות המוניות בין תושבי יצהר ובנותיה לבין המשטרה ומג"ב נערכו במקום הזה. "הילדים שלי ראו כל מיני דברים בחיים שלהם. אני מקווה שיגדלו בבריאות, אבל הבית שלי יושב בנקודה שבה ראו את כל המאבקים במצפה-יצהר. בוא נגיד שהמאבקים היו אצלי במרפסת. שם השופל נעצר. בדברים כאלה צריך להחליט איך אני והילדים שלי יוצאים מהסיפור הזה שפויים".

את אשתו נעמי ואת שבעת הצאצאים הוא רואה פעם או פעמיים בשבוע. צווי ההרחקה מביתו מונעים ממנו לגור בביתו כאחד האדם. אשר על כן המשפחה באה אליו לשבתות, ולביקורים נוספים בימי חול, לאזורים שמותר לו לשהות בהם. "כשאנחנו נפגשים, הם מספרים לי על חייהם כמו כל ילד שמדבר עם ההורים שלו. מה קרה בבית הספר או עם החברים. אינני אומר שזה לא פוגע בילדים או שאין תסכול. ילדים רוצים אבא בבית, ויש שאלות 'אבא מתי זה ייגמר', אבל הם גדלים לתוך זה ומבחינתם אין אופציה אחרת. בתי הגדולה כבר מתנדבת במוקד העבודה העברית, ובכלל היא לוקחת אחריות בגלל המצב. נכון שהיא מפסידה בשבתות את הפעילות בסניף למשל, אבל היא יודעת שיש תקופות כאלה".

נעמי, בת קריית-ארבע, "ידעה עם מי היא התחתנה". שבוע לאחר שנישאו כבר עזב אותה לטובת פעילות ציבורית. הייתה זו, צחוק הגורל, עבודת שטח אינטנסיבית למען ניצחונו של בנימין נתניהו בבחירות 96'. "נתנו בשבילו את הנשמה כדי שפרס לא ינצח", הוא מספר. עם עשרות צעירים נוספים עשה אז אופן את מה שהוא הכי טוב בו: שלהוב הרחוב. לרחובות עוד נשוב. אופָן הרעיה, על כל פנים, תחל בקרוב לנהל בית ספר בשומרון. החשיפה אינה קלה לשניהם, אך "החלטנו כך, כי ככל שאהיה באור הזרקורים כך אקבל פחות מכות". עם גיבוי מהבית, וכשרעייתו מסורה לערכיו ולוקחת על עצמה גם את עיקר עול הפרנסה, אופן מקדיש את חייו לעם ולארץ.

בעשור וחצי האחרונים נריה אופן היה דמות מרכזית ברוב מוקדי החיכוך בין הימין לשלטונות. כשבעקבות רצח גולדשטיין הממשלה הטילה סגר על היישוב היהודי בחברון, אופן היה שם כדי ללמד את האחרים כיצד לחדור למקום בלי להיתפס. כשאהוד ברק הורה לפנות את חוות מעון, אופן בלם את המפנים בגופו ודרבן אחרים לעשות זאת. כשיהודה עציון יזם תפילות יהודים על הר הבית, אופן סייע. כשאריק שרון הורה על ההינתקות אופן יזם סירוב פקודה המוני. זכויות היוצרים לסלוגן 'יהודי לא מגרש יהודי' שמורות לו.

ויש עוד. כשאהוד אולמרט הרס את בתי עמונה, אופן לימד את הצעירים להסתגר בתוך מחסומי צמיגים כך שיהיו בלתי ניתנים לפינוי. כשיאיר נווה הוציא צווי הרחקה נגדו ונגד שותפיו הוביל אופן את הפגנות המחאה מול ביתו ומול בכירים אחרים במערכת הביטחון. בכל פעם שכוחות הביטחון באו להרוס מבנים או מאחזים בשומרון, אופן היה בשטח כדי להתנגד, להוביל ולבנות מחדש ברגע שהתאפשר. אם לא נעצר כמובן.

הוא נחקר במשטרה פעמים רבות מכדי שיוכל לזכור. שיחות אזהרה של אנשי שב"כ נערכו לו לא אחת. פעמיים עמד לדין. במשפט אחד זוכה. בשני הורשע בהסתה לגזענות בעוון הפצת דבקיות 'אין ערבים אין פיגועים'. צווי הרחקה מיהודה ושומרון נמסרו לו כבר חמש פעמים. מעצר מנהלי אחד הושת עליו לפני ההינתקות. בחודשיים האחרונים נגזרה עליו הרחקה נוספת, הפעם משכונות פסגת-זאב ונווה-יעקב בצפון ירושלים. צו נדיר זה מתבסס, קשה להאמין, על תקנות ההגנה לשעת חירום מימי המנדט הבריטי. יש אדם אחד בארץ שננקט נגדו הליך זהה. קוראים לו מרדכי ואנונו.