הפוך לדף הבית
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
כתבות
ראשי  /   דת ומסורת  חברה ומשפחה  סוציולוגיה  ספרות  ספרים  תרבות 
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
חוסר השוויון בארה"ב גדל
11/08/2017   |   איתמר לוין
 
 
 
מועמדי הצללים
11/08/2017   |   איתמר לוין
 
 
 
קנו רחוב בסן פרנסיסקו
11/08/2017   |   איתמר לוין
 
 
 
חמאס מאתגרת את מחמוד עבאס
11/08/2017   |   יוני בן-מנחם
 
 
 
שיירת נבי דניאל (ז') הבריטים חילצו
11/08/2017   |   אורי מילשטיין
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
צייד הצבעים
הרב ליאור אנגלמן

"אחרי שפרסמתי שיר על מצוקתה של אישה עקרה, כולם התחילו לחטט ולחשוב 'בטח אין להם ילדים'. אז ברוך השם, יש לנו חמישה. אז אנשים חשבו - הם בטח חיכו הרבה שנים עד שנולדו להם ילדים. גם זה לא נכון. אחרי ששתי האפשרויות נשללו, המסקנה ששמעתי הייתה שבגלגול הקודם בטח הייתי אישה עקרה"

הרב ליאור אנגלמן רוצה שהאנשים השקופים יתחילו להיראות ולקבל יחס - מהלקוחות האדישים בחנויות, מהסביבה המתנכרת, וגם מדייני בתי הדין. בקובץ סיפוריו החדש הוא תובע את עלבונם ומנסה להשמיע קול חברתי שבוקע מבית המדרש. בחלק מהמקרים הקול הזה פתח תיבות פנדורה משפחתיות, ואנגלמן עצמו הוזעק לעזרה

>
>
>
>
▪  ▪  ▪
באחד מימי שישי, זמן לא רב לפני כניסת השבת, חזר הרב ליאור אנגלמן משמחה משפחתית ונכנס לסופרמרקט לקנות כמה מצרכים. כשעמד ליד הקופה נתקל מבטו בעובדת המקום, אישה דתייה ממוצא אתיופי, האורזת בשקיות את המצרכים בעבור הקונים. "פתאום שמתי לב שהיא נמצאת באיזה צל", הוא מספר. "אף אחד מהקונים אפילו לא אמר לה תודה. חשבתי לעצמי: ריבונו של עולם, מה אישה דתייה עושה כאן בשעה כזו, ואיך זה שאף אחד לא מתייחס אליה?". הסיטואציה הכל-כך פרוזאית עוררה משהו אצל אנגלמן. בעקבותיה הוא ישב לכתוב סיפור קצר המתאר כיצד משקפיים מיוחדים שנתנה לו אותה אורזת מצרכים, מסייעים לו להבחין ב'אנשי הצללים' בחיינו - מחתים הקבלות בסופר, מטאטא הרחובות מחבר העמים, המאבטח בקניון.

'שקופים', שמו של הסיפור, הוא גם שמו של הספר שאנגלמן הוציא לאור לאחרונה, ובו קובץ סיפורים שכתב בשנים האחרונות. העלילות שונות ומגוונות, אבל חוט של חסד וחמלה אנושית מחבר בין כולן. אישה מוכה שאינה מצליחה להיחלץ מציפורני בעלה המכה, ילד אלים שרגישותו מתגלה רק מול סבתו, רווקה מבוגרת, אישה עקרה וקשיש שננטש על-ידי משפחתו - כולם אנשים שקופים שאנגלמן בסיפוריו החברתיים מבקש להעניק להם קול וצבע. "יש לי אהבה לאנשים שלא יודעים להביע את עצמם", הוא מתוודה. "אני נשבה בקסם של מי שלא נמצאים בכותרות ובמרכז הבמה. אני מקווה שבאמצעות הסיפורים על האנשים השקופים, אנשים יצליחו לראות אותם, לדוג אותם מהשקט שלהם. אולי אפילו ללמוד מהם דבר או שניים".

בלי חיבוק בהפי-אנד

חלק לא מבוטל מהסיפורים נוגעים במקומות כואבים בחיי המשפחה. 'לא היה ולא נברא' מספר על הורים שהתייאשו מחינוך בנם פורק העול, והם מובילים אותו לבית הדין כדי שיוכרז כבן סורר ומורה, החייב במיתה. הדיינים מצליחים בחוכמתם וברגישותם, באמצעות תחקיר הלכתי כביכול, למוסס מעט את החומות בין ההורים לבנם. "זה פתח תיבת פנדורה", מספר אנגלמן. "קיבלתי שיחות טלפון מבני נוער ומהורים, בעיקר אמהות, עם סיפורים שלא חלמתי שיכולים לקרות, ממש מתחת לאף שלנו, אצל אנשים נאורים ואינטליגנטים". בעקבות פרסום הסיפור הזה אף נתבקש אנגלמן להתערב ולהשכין שלום בין נערה לבין אביה, שסילק אותה מביתו כשנתיים קודם לכן ומאז אין ביניהם קשר. "הם הגיעו אליי והייתי מעורב בניסיון לחבר בין האב לבתו. האב, איש חינוך ותיק, ניסה להסביר לי את משנתו החינוכית ולנמק את ההרחקה של בתו מהבית. היום יש צעדי חיבור ראשוניים ביניהם, ואני מקווה שזה יתקדם".

יש בסיפור הזה משנה חינוכית די ברורה, שמטילה על ההורים את האחריות למצב הבן.

"יש המון כוח באהבה של הורים וילדים לנצח מחיצות, פערים, ואפילו שנאה. יחד עם זה, ההורים לא מוצגים כאחראים למצב של בנם; יש לו בהחלט אחריות לעצמו. הסיפור גם לא נגמר בחיבוק שמשדר שהכול הסתדר, אלא רק בהתחלה של תקווה. הבן ראה משהו בעיניים שלהם והם ראו משהו בעיניים שלו, אבל מה יקרה מחר? לא ברור, אולי הוא ישרוף שוב את השערות של אחותו. הכול פתוח.

"אני בא מעולם של אמונה - לא במובן הדתי אלא במובן האופטימי. אמונה שבכל המצבים השבורים יש איזושהי נקודת אחיזה שממנה אפשר לעלות. אני חושב שזה מה שעושה טוב לאנשים בקריאה. מצד שני, התוצאה לא בנאלית, כך אני מקווה. הסיפורים לא נגמרים ב'הם חיו בעושר ובאושר עד עצם היום הזה'".

הדיינים בסיפור 'לא היה ולא נברא' מתוארים כבעלי רגישות אנושית גבוהה. אנגלמן, שהקדיש שש שנים ללימודי דיינות, משוכנע שכך צריך בית דין רבני להיראות. "דיין צריך להיות מסוגל לא להישאר בנוקשות של החוקים, אלא להקשיב לאנשים שעומדים מולו. אחד מאבות בית הדין הראשונים שלנו היה אבטליון, שהיה גר צדק, ותרגום שמו הארמי הוא 'אב של הקטנים'. כך צריך להיראות בית דין במדינת ישראל. דיין צריך להרגיש שהוא אבא של אותו ילד קטן או עני מסכן. מי שיושב בדין ורואה מצבים ופוסק, צריך להיות רגיש ולראות גם את האנשים השקופים".

הדימוי הציבורי של בתי הדין הרבניים די שונה בימינו.

"אני לא מספיק בקיא לומר מה דימוי ומה מציאות, אבל כל מה שהוא מציאות, צריך לדעתי לעבור איזשהו מגע של רגישות כלפי האנשים האלה".

סופרים בדרך כלל נרתעים כשמנסים לשייך ליצירה שלהם 'מסרים', אך אנגלמן מסרב להתרגש מהמושג. "אני לא חושב שיש בעיה לספרות להעביר מסר. מאחורי כל הרומאנים הגדולים של כל הסופרים הידועים יש מסר שבא מהחיים של האמן ומנקודת המבט שלו. אדם מביא את עצמו לתוך הסיפור. הבעיה מתחילה כשהספרות הופכת לספרות מטעם, כשיש מסר שצריך להעביר והכול שחור ולבן. אני מקווה ומאמין שהסיפורים שלי מורכבים יותר. לפעמים גם אני שואל את עצמי: אוקיי, אז מה המסר?"

גם גברים בוכים

ליאור אנגלמן גדל בנתניה והחל ללמוד בישיבה התיכונית שם. "לא הייתי תלמיד של מסגרות", הוא אומר על התקופה ההיא. אחרי כשנה עבר לישיבת כפר-הרוא"ה, אך גם שם לא מצא את מקומו. את כיתה י"ב הוא בילה בבית, ניגש לבחינות הבגרות באופן עצמאי, "ורק אז התחלתי לבנות את עצמי, כשהלכתי ללמוד בשבי חברון".

אחד הסיפורים בספרו של אנגלמן, 'הרב שכמעט עשני כופר', מתאר את הדומיננטיות של הרבנים בעיצוב התפיסה הדתית של תלמידיהם. ברשימת התודות המופיעה בסוף הספר מציין המחבר את הרב משה בלייכר, ראש ישיבת שבי חברון, "שבזכותו הסיפור הגיע לסופו הטוב". "קשה לי להרחיב בדיבור על כך", אומר אנגלמן, "אבל את הסיפור הזה לא כתבתי כרב, אלא כתלמיד. מתוארת בו חוויית המפגש שלי עם לימוד התורה בגיל צעיר, שהייתה לא קלה, ויש דמות אמיתית מאחורי כל דמות בסיפור. הייתי שמח לראות שעולם התורה מתקן חוויות קשות כאלו. במקרה האישי שלי, הרב בלייכר היה התיקון".

למרות הנגיעות האוטוביוגרפיות בחלק מהסיפורים, אנגלמן מבהיר שרובם אינם קשורים לחייו האישיים. "אחרי שפרסמתי בעלון 'באהבה ובאמונה' שיר על מצוקתה של אישה עקרה, שמופיע גם הוא בספר, כולם התחילו לחטט ולחשוב 'בטח אין להם ילדים'. אז ברוך השם, יש לנו חמישה. אז אנשים חשבו - הם בטח חיכו הרבה שנים עד שנולדו להם ילדים. גם זה לא נכון. אחרי ששתי האפשרויות נשללו, המסקנה ששמעתי הייתה שבגלגול הקודם בטח הייתי אישה עקרה. אותו דבר קרה לי עם הסיפור 'קאלות', שנכתב מנקודת מבטה של רווקה מבוגרת. אנשים אמרו 'הוא בטח התחתן מאוחר', אבל אני דווקא התחתנתי מוקדם מאוד. ואחרי שפרסמתי סיפור שמציג נקודת מבט של איש זקן, הגיעה אליי אישה ששאלה 'אתה ליאור אנגלמן? הייתי בטוחה שאתה בן שמונים'".

רוב התגובות לסיפורים, הוא אומר, מגיעות מנשים. "כנראה יש לי איזה מטען עודף של רגישות שנשים מתחברות אליו יותר, אבל זה קשור גם לדמויות בספר. מעניין שכשעוסקים ברווקוּת מדברים יותר על הבנות, וגם כשמדברים על בעיית עקרוּת - למרות שגם לאבא אין ילדים, הדמעות נופלות אצל האישה. זה קשור למה שכתוב בגמרא 'לעולם יהא אדם זהיר באונאת (גרימת צער ל-) אשתו, שמפני שדמעתה מצויה, אונאתה קרובה'".

אבל יש גם תגובות של גברים, בעיקר על הסיפור 'משפחת שלם', המתאר משפחה עם בעיות קשות בתקשורת הבין-אישית. "קיבלתי מגברים תגובות כמו 'הרבה זמן לא בכיתי, ועכשיו זה קרה'. זהו למעשה הסיפור של הרבה משפחות, שבהן תחת מעטה של הכול מושלם ומסודר, ושקט כאן בין שתיים לארבע - יש הרבה כאב ורעש".

אף שהספר ראה אור דרך ספריית בית-אל, המזוהה עם הציבור הדתי, אנגלמן מספר על תגובות המגיעות מקוראים חילונים. "מעניין שהם 'מגלים' שאני רב, למרות שזה לא כתוב בשום מקום בספר. המגמה שלי היא בהחלט לפרוץ למודעות הכללית, כיוון שהנושא המרכזי בספר הוא חברתי מאוד. אני מקווה שהעובדה שמבית המדרש צומחת אמירה חברתית, תסייע לשבור את המחסומים".

על סיפור אחד בספר אפשר לומר שהוא 'מוזמן'. לאחר אחת מהרצאותיו של אנגלמן, ניגשה אליו אישה וביקשה ממנו לכתוב מאמר על בעיה חברתית שבה נתקלה: היא ובני משפחתה עברו דירה ליישוב חדש, ולאחר שלושה חודשים בעלה עדיין מחפש מקום באחד מבתי הכנסת, נודד ביניהם ואינו מוצא. במקום מאמר, החליט אנגלמן לכתוב סיפור. "עוד באותו היום כתבתי את הסיפור 'מקימי', שמבוסס על המקרה שסופר לי. לגמרי במקרה, באותה שבת התארחנו ביישוב בצפון, ישבתי בבית הכנסת, ולפתע באה אליי ילדה קטנה ואמרה לי 'תקום בבקשה, זה המקום שלנו'".


את הסיפור הראשון שלו כתב ליאור אנגלמן לפני כמעט עשרים שנה. כתלמיד בן 18 בישיבת 'שבי חברון' הוא הגיע לשיעור בביתו של רב מפורסם בירושלים, וכשנכנס לשירותים גילה שם להפתעתו ספרייה קטנה של ספרי חולין. מהסיטואציה הזאת נוצר סיפור בשם 'רמז' אודות רב גאליה, "איש קדוש ונורא"

האיור נותן את המכה

את הסיפור הראשון שלו כתב ליאור אנגלמן לפני כמעט עשרים שנה. כתלמיד בן 18 בישיבת 'שבי חברון' הוא הגיע לשיעור בביתו של רב מפורסם בירושלים, וכשנכנס לשירותים גילה שם להפתעתו ספרייה קטנה של ספרי חולין. מהסיטואציה הזאת נוצר סיפור בשם 'רמז' אודות רב גאליה, "איש קדוש ונורא", שספרי החול שגילה בחדר השירותים בבית רבו פתרו לו את בעיית ההרהורים בדברי תורה שנאסרו בבית הכיסא. הדפים המודפסים שכבו במגירה שנים רבות, ונשלפו ממנה רק לרגל הספר החדש.

הסיפור הבא של אנגלמן נולד שנים ספורות לאחר מכן, במהלך תפילת יום הכיפורים ביישוב פסגות, שם התגורר עם משפחתו. לקראת תפילת נעילה הוא חש שרגליו מוליכות אותו מהמניין האשכנזי, מקומו הטבעי, למניין של בני עדות המזרח שהתקיים בסמוך. שם הוא גילה להפתעתו מתפללים נוספים שהגיעו מבית הכנסת האשכנזי. כבר במוצאי אותו יום כיפור כתב אנגלמן סיפור, בעקבות הפערים שמצא בין האופי המפויס של נעילה הספרדית לבין היראה הממלאת את המקבילה האשכנזית. עוד לפני בניית הסוכה הוא נכנס לבית הכנסת וכתב את 'עורי צפון ובואי תימן', המספר על בן עדות המזרח ובחורה אשכנזייה המבקשים להינשא, ונתקלים בסירוב של הוריהם שמתקשים לעכל את ההחלטה. את הסיפור הזה שלח אנגלמן בשנת 2000 לתחרות הסיפור הקצר של 'מקור ראשון', וזכה.

לפני כארבע שנים, והוא כבר רב בישיבת 'עטרת ירושלים' (עטרת כהנים) שברובע המוסלמי בירושלים וב'מדרשת הרובע', החל אנגלמן לכתוב מאמרים תורניים בעלון 'באהבה ובאמונה', היוצא לאור על-ידי מכון מאיר. מדי פעם שילב שם סיפורים פרי עטו. תגובות הקוראים דחפו אותו לקבץ את הסיפורים ולהוציאם לאור.

"גם על מאמר אתה מקבל תגובות, אבל כשאתה כותב סיפור זו ליגה אחרת, כי מדובר בתגובות מהבטן", אומר אנגלמן. "זה נוגע ומערבב לקוראים את המקומות הכי חשופים והכי עדינים. סיפור משפיע על אנשים הרבה יותר מדיבור, מאמר או שיעור".

גם הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת 'עטרת ירושלים, שלח לאנגלמן רמזים עבים שהגיע הזמן להוציא את סיפוריו לאור. לאחר שקרא כמה מהסיפורים, אמר הרב אבינר, בחוש ההומור האופייני לו: "האיש הזה גנב. הוא גונב את הסיפורים שלו מכלל ישראל".

הלחצים עשו את שלהם, אך נדרשה דחיפה נוספת. לפני כשנה אשפז אנגלמן את רכבו במוסך בירושלים, ובדרכו לשם נתקל במשרדי ההוצאה לאור של ספריית בית-אל והחליט להיכנס. חומר כתוב לא היה בידיו, אבל באמצעות האינטרנט הוא שלף כמה מכתביו והציג אותם בפני מנהלי ההוצאה. הגיחה הבלתי מתוכננת הזו היא שבסופו של דבר הפכה את הספר מרעיון למציאות.

'שקופים' אינו נראה כספר פרוזה רגיל. הוא עוצב באופן ייחודי, כמעט אלבומי, ולאורכו משולבים איורי עומק של חמוטל שהינו. "המחשבה הייתה לרווח את הספר, בין במובן הגרפי ובין במובן האיורי, כי הסיפורים בו דורשים הפנמה ועיכול", מסביר אנגלמן. "יש כמה שהם כמו ניתוח לב פתוח בלי הרדמה. לפעמים הסיפור מספר עד מקום מסוים שאליו המילים מגיעות, והאיור הוא זה שנותן את המכה בפטיש".

לנצח את מלחמת הדעות

השילוב של רב וסופר אינו מחזה נפוץ. השם הראשון שעולה בהקשר זה הוא של הרב חיים סבתו, שספרי הפרוזה שלו נחלו הצלחה רבה ב-15 השנים האחרונות, והוא עצמו הפך למורה דרך בעבור כותבים דתיים רבים. "הרב סבתו קרא את הסיפור 'עורי צפון' כשהוא התפרסם ואמר עליו מילים טובות, אבל לא היה לי קשר ישיר איתו בענייני הספר", אומר אנגלמן. את תופעת הכתיבה הספרותית שיוצאת מבתי המדרש הוא רואה כהתפתחות של עולם התורה. "זה סימן לכך שהתורה והערכים נעשו יותר 'תורת חיים'. לכן הדברים בוערים בנפש ויוצאים בכלים ספרותיים ויצירתיים".

בסיפור חריג יחסית, 'אדרת' שמו, מתאר אנגלמן בית מדרש אוטופי המאחד בתוכו את כל בתי המדרש בארץ ישראל. הרקע לסיפור לא היה פולמוס כזה או אחר בעולם הישיבות; קדם לכתיבתו דווקא מפגש עם המתח בין זרמים שונים בעולם התורני הנשי. "מדרשת הרובע, שבה אני מלמד, נוסעת מידי שנה לשבוע בקיבוץ מגדל-עוז. כשהגעתי לשם ראיתי שבנות הרובע משתכנות במבנה המרוחק עשרות מטרים בלבד ממדרשת מגדל-עוז. אמרתי לבנות שזו הזדמנות לכנס את כולן ולעשות שיעור משותף של הרבנית פלונית ממדרשה אחת והרבנית אלמונית מהמדרשה השנייה. לצערי, זה לא קרה. הרגשתי שיש כאן שני עולמות שזה הזמן לחבר ביניהם, אבל זה לא התחבר (מדרשת מגדל-עוז, יש לציין, מזוהה עם ישיבת הר עציון, בעוד מדרשת הרובע מזוהה עם ישיבת הר המור – א"ר). אז החלטתי לספר סיפור איך זה כן יכול להתחבר.

"בעיניי, הדבר הכי קשה היום בעולם הדתי זו מלחמת הדעות, שהפכה למלחמת לבבות ויצרה ריחוק בין אנשים. כשאני רואה מלחמות כאלה, משהו בוער בי. הן לא תמיד מתנהלות לשם שמיים, והן החיץ העיקרי שמפריע לאמונה לפרוח בעולם. אני משוכנע שביום שבו ננצח את המלחמה הזאת, עולם האמונה יפרוץ".

במאמרים שהוא מפרסם בעלוני פרשת השבוע, אנגלמן גם פורס משנה תורנית 'ממלכתית'. "אני לא מפחד להשמיע את עמדותיי, ואני מקווה שאני אומר אותן באופן שלא מזלזל, מבטל או מעלים את הדעה האחרת. בסיפור שלי על בית המדרש המאחד אין שתיקות שכל אחד שותק כדי לא לפגוע בשני; כל אחד שם מייצר את הגוון שלו, ומבין שהוא רק גוון. גם בשיעורים בישיבה אני משתדל להביא תורה שיש בה קצת יותר גוונים".

ל'שקופים' קדם ספר עיוני פרי עטו של אנגלמן בשם 'כיסופים'. חודשים ספורים לאחר עקירת יישובי גוש קטיף הוא מיהר להוציא לאור את הספר, שבו ביקש להתמודד עם השאלות האמוניות שצפו ועלו בעקבות השבר הגדול. "ניסיתי להבין מהו התהליך האמוני והערכי שגורם לאנשים שבנו את הציונות לתקוע לה סכין בגב, ואיך מרפאים את הדבר הזה. בנוסף, ניסיתי לתת כלים לאיסוף השברים, ולבחון איך אנשים שגורשו מהבתים יכולים לקום ולא רק להשתקם, אלא גם להגיע לפריחה גדולה".

התייחסת לסוגיית סירוב הפקודה?

"לא נגעתי בה כמעט, כי בעיניי זו נישה בתוך כל הסיפור הגדול. מבחינתי העיקר הוא לא הדיון על 'סירוב פקודה כן או לא' או 'חיבוקים עם העוקרים כן או לא'. העדפתי להתמודד עם סכנת ההתמכרות לתסכול, לכאב, לתחושה שהרסו לנו את החיים".

העקירה השפיעה על חייו של אנגלמן בדרכים נוספות. "עשיתי עם משפחתי שני צעדים סותרים ומשלימים. מצד אחד בנינו בית ביישוב פסגות, שבו התגוררנו עוד קודם לכן, מתוך רצון להשתקע ולומר שאנחנו הולכים קדימה, למרות העקירה. הצעד השני הגיע לאחר כשנה. אנשי הגרעין התורני בגבעת-זאב הציעו לי לכהן כרב שלהם, ואחרי הרבה התלבטויות החלטנו לעבור לשם. מאז החתונה יש לנו בעֵרה גדולה בלב של רצון לחיות במקום מעורב, מקום של עשייה בחברה הישראלית. החלטנו לצאת ולחיות בתוך סביבה מגוונת יותר ושונה בדעותיה.

"בגבעת-זאב יוצא לי להיות שכן של אנשים שבחברה אחרת הם אולי האנשים השקופים, אבל האמת היא שראוי להתכבד בצבעים שלהם. יש כל מיני סוגים של גרעינים, וזה שבגבעת-זאב הוא באופן מובהק גרעין מעורב בדעת עם הבריות. אין לנו בית ספר משלנו או בית כנסת משלנו, וגם לא תנאי קבלה; יש המון ניסיון להיות חלק מהיישוב וללמוד מאנשי המקום".

פורסם במקור: דיוקן, מקור ראשון
תאריך:  23/07/2010   |   עודכן:  23/07/2010
אלישיב רייכנר

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
צייד הצבעים
הודעות  [ 0 ] מוצגות  [ 0 ]  תפוס כינוי יחודי      לכל ההודעות         כתוב הודעה 
כותרת ההודעה שם הכותב שעה    תאריך
פורום: מקור ראשון כתוב הודעה
+
משה פלאם
18/12/15 03:04
+
שלום ח
21/10/15 22:18
+
עופרק'ה
21/06/15 14:07
+
אהבת הארץ
29/05/15 09:49

תגובות בפייסבוק

ברחבי הרשת

רשימות קודמות
בשבוע הבא יציין ארנון פרשקובסקי, 70, אירוע יחיד במינו, בחברה ובענף הנדל"ן: ביום חמישי הקרוב (29.7.10) יחנוך דירה לדוגמה בפרויקט היוקרתי שחברתו בונה בהרצליה.
23/07/2010  |  אלעזר לוין  |  כתבות
"אני נחשב לאדם שאם נכנס לו ג'וק לראש, הוא מצליח כך או אחרת להגיע אליו, ולגרום לאחרים לבוא אחריו", הוא מעיד על עצמו. הג'וק הראשון שנכנס לנריה אוֹפָן לראש היה גיבוש זהות והשקפה. וכך, כשחבריו עוד עוסקים במשחקי ילדות, הוא ביקש שחרור. שחרור מהממסד, מהמסגרת, ובעיקר ממי שכופרים בריבונו של עולם. כדי לעשות זאת המיר את לימודי התיכון בעבודה פיזית במושב קשת שבגולן. את הבגרויות החליף בלימוד בישיבת עוד יוסף חי בשכם. באותם ימים עוד היה המתחם הזעיר של קבר יוסף, המוקף אלפי ערבים בלב לבה של שכם, בשליטה ישראלית. אופָן התחכך שם בדמויות שלימים יצמחו להיות הסמכות הרוחנית של המחנה האקטיבי ביותר בימין הדתי: האחים הרבנים יצחק ויהושע שפירא, גדי בן-זמרה, הרב יצחק גינזבורג ואחרים.
22/07/2010  |  אריאל כהנא  |  כתבות
נפלאות דרכי השר לבטחון הפנים. בראיון שהעניק הבוקר ליומן "הבוקר הזה" של קול ישראל הסביר יצחק אהרונוביץ' מדוע לא יבקש חנינה מהנשיא עבור הבלש שחר מזרחי, וכעבור כמה שעות נכנע ללחץ הציבורי והודיע כי כבר הגיש בקשה לחנינה.
22/07/2010  |  עידן יוסף  |  כתבות
לפני שבועות אחדים פרסם תום שגב בטור ההיסטורי שלו ב'הארץ' שיצחק שמיר היה אולי מרגל סובייטי. הוא כתב זאת אחרי שנכח בהרצאה של גדעון רמז ואיזבלה גינור שנערכה ב-17 ביוני, כלומר לפני כחודש, במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
21/07/2010  |  אמנון לורד  |  כתבות
רונן שובל מכוון גבוה. הוא מאמין שהוא וחבריו יוכרו, במבט לאחור, כמחולליה של המהפכה הציונית השנייה. גם התנועה שייסד, 'אם תרצו', הולכת בגדולות. היא מטיחה את ראשה בקירות האימתניים ביותר בישראל, אלו המחזיקים במונופול על החוכמה, על המחשבה ועל זכות הביטוי. והקירות מתחילים להיסדק.
21/07/2010  |  צור ארליך  |  כתבות

רשימות נוספות
עניין סמנטי  /  גדעון דוקוב
השאמאנים של הריקנות  /  חגית כהן
מיליון שקל על 3.5 חדרים בבניין ישן  /  גדעון דוקוב
הון-עיתון  /  אדוארד אטלר
ההינתקות הובילה למתקפת גולדסטון  /  אורי הייטנר
יוצאים קבוע  /  צור ארליך

פורומים
דת ומסורת
חברה ומשפחה
מקור ראשון
סוציולוגיה
ספרות
ספרים
תרבות
כתבות מקודמות
אמריקן קומפורט
אל תתפשרו על כורסאות טלוויזיה
עופר מ' כהן
חיסכון לכל ילד: צעד אחרי צעד
ביטוח ופיננסים
אלבר רכב
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
בי פטנט פתרונות מיוחדים
קלאב הוטל
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |  חדשות |  סדרות |  ספורט