|   15:07:40
דלג
  דודו כהן  
עיתונאי מקור ראשון
דוא"ל בלוג/אתר רשימות מעקב
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
אתם מתכננים מסיבת רווקים לחבר הכי טוב שלכם? כך תעשו את זה נכון!
קבוצת ירדן
למה לעשות תואר שני במנהל עסקים?
רן. הזרם הכי ביזארי [צילום: יח"צ]

מעדיף להיות מלך השוליים

את הזרם שאליו בחר להשתייך הוא מגדיר כ"הכי ביזארי ביהדות". הוא ממשיך לגור בלב תל אביב ולא מתחבר לאף קהילה דתית כדי לא להתחבר חלילה לממסד. לרופאים הוא לא הולך כי תפילות עוזרות יותר עדי רן מכוון את הדיסק החדש שלו אל המיינסטרים החילוני, אבל חי על הקצה בעולם הדתי
24/07/2010  |   דודו כהן   |   כתבות   |   מקור ראשון   |   תגובות

עדי רן מעולם לא אהב לרדוף אחרי ההצלחה. הכלים היו בידיו, אבל הוא העדיף לא להשתמש בהם. במשך תקופה ארוכה הוא הופיע כזמר מחתרתי-למחצה בפני המונים נלהבים במועדונים תל אביביים, והפך לקאלט. בסוף כל הופעה ניגשו אליו מעריצים ושאלו האם אפשר לקנות קלטת, דיסק, משהו שמתעד את המוזיקה הפרועה אך השנונה שיצר באותם ימים. לכולם הוא השיב בשלילה.

עד שיום אחד נכנע ללחץ, אך גילה שההצלחה אינה מחכה לו בידיים פרושות. הוא הדפיס שתי קלטות מחתרתיות שהקליט וגנז בעבר - 'בתוך אדנית אדומה' ו'זולתך אהובתי' - כל אחת מהן ב-500 עותקים, והמתין להסתערות. "יש קלטות למכירה, מי שרוצה מוזמן לגשת אל עדי בסוף ההופעה", הוכרז מעל הבמה. למרבה הפלא, איש לא ביקש לקנות והקלטות נותרו מיותמות.

זו הייתה סטירת לחי עזה לרן, שציפה לביקוש משמעותי. הוא חזר הביתה עצוב ומהורהר, אחסן את כל הקלטות בפינה כלשהי, ולהופעה הבאה לקח כמה עותקים בודדים. הפעם הוא אפילו לא טרח להודיע פומבית על קיומם. "אני מסיים את ההופעה, וניגש אליי מישהו - 'תגיד, יש לך קלטת למכירה?'" משחזר רן. "לקחתי אותו החוצה, כאילו אנחנו עושים עסקת סמים, ומכרתי לו קלטת. ככה מכרתי שתיים, שלוש, חמש בכל הופעה. זה לימד אותי לקח: אסור לך לרדוף אחרי אף אחד. נכון, אתה לא יכול להישאר אנונימי, וצריך לפרסם את העשייה, אבל אם אתה רץ אחרי משהו - הוא בורח ממך. יכול להיות שזה פינוק, יכול להיות שזו ילדותיות, ויכול להיות שזו אמת. אני עד עכשיו לא יודע. ואם אם זו לא האמת - לפחות זו האמת שלי".

דרך ארוכה עבר עדי רן (48) מאותם ימים סוערים עד למצבו הנוכחי והמבוית, אם כי גם זו אינה הגדרה מדויקת מבחינתו. היום הוא נשוי, אב לארבעה (כולל ילד בן 13 מנישואיה הקודמים של אשתו, שרן מחשיב אותו בטבעיות כאחד מהארבעה), ומתפרנס ממוזיקה בלבד. מזמר מחתרתי פרוע הוא הפך לאחד האבות המייסדים של ז'אנר הרוק היהודי, זה שאינו נשען על טקסטים מהמקורות בלבד אלא מציג יצירה מקורית לחלוטין. להיטו 'אבא, נהייתי דוס' נחשב לשיר ששרטט את ההתייחסות הבלתי אמצעית וביסס במוזיקה היהודית את השפה הלא-מקראית, ויותר מכך - את שפת הדור הנוכחי.

ואם כבר הזכרנו את השיר ההוא - הוריו של רן, שמוצגים שם כמי שנבהלים מבנם המתחרפן וחוזר בתשובה, נמצאים אף הם במקום אחר. "אבא קצת נרתע, אבל אמא חזרה בתשובה די מהר", מספר רן. "ברוך השם, לאט לאט הם מתקרבים. היום הם לא נוסעים בשבת, לא מדליקים אור. מה שאפשר".

בלי תחפושות ופיתויים

"כולם אמרו לי 'אדוני, אולי לא שמת לב, אבל המוזיקה היהודית כבר נהייתה מיינסטרים'. אני לא מסכים לאמירה הזו. מוזיקה יהודית היא עדיין שוליים, אלא מה, יש הרבה אנשים שהתפרסמו כחילונים והיום הם יוצרים מוזיקה יהודית, ועברם כחילונים הוא בעצם זה שנותן להם את החשיפה. לאמנים דתיים מובהקים עדיין קשה לפרוץ"

אלבומו החדש של עדי רן, 'התעוררות', מהווה בעבורו קפיצה משמעותית מכל הבחינות - מוזיקלית, טקסטואלית ואמנותית. המוזיקליות המחוספסת פינתה את מקומה להפקה מושקעת, הטקסטים הבלתי מלוטשים קיבלו גוון אחר, ובכלל נראה שרן החל לפנות, לראשונה מאז חזרתו בתשובה, גם לקהל הלא דתי. לא בכדי הוא שכר את שירותי יחסי הציבור של רותי מרום, המטפלת בין השאר בשלמה ארצי, אסף אמדורסקי, שולי רנד ועוד. אבל האם כל זה סייע לתהליך היצירה לזרום במהירות? מתברר שלא.

"על הדיסק היו המון מניעות טכניות", אומר רן ולוקח נשימה עמוקה. "זה כולל מעברים בין חברות תקליטים, עיכובים בהפצה ועוד. בכלל, לכל הדיסקים שלי היו מניעות שונות. אני מאמין שהמוזיקה שלי הייתה אמורה להיות במיינסטרים של המיינסטרים. אבל אם זה היה במיינסטרים - גם המשיח היה בא, אתה מבין?"

לכן אתה פונה כרגע יותר לקהל החילוני?

"אני לא חושב שזו הסיבה. נכון, לקחתי יחסי ציבור שמחוברים יותר לעולם החילוני, כי כולם אמרו לי 'אדוני, אולי לא שמת לב, אבל המוזיקה היהודית כבר נהייתה מיינסטרים. אתה חושב שזה שוליים, אבל זה לא'. אני לא מסכים לאמירה הזו. מוזיקה יהודית היא עדיין שוליים, אלא מה, יש הרבה אנשים שהתפרסמו כחילונים והיום הם יוצרים מוזיקה יהודית, ועברם כחילונים הוא בעצם זה שנותן להם את החשיפה. לאמנים דתיים מובהקים עדיין קשה לפרוץ.

"לגבי עצם הפנייה לחילונים - נכון, הסינגלים שהוצאתי, 'נקודות של כיסופים' ו'צב', באמת קצת אחרים. גם העטיפה יותר סולידית, ובכלל, יש משמעות להחלטה לשלוח סינגלים לרדיו, שזה משהו שנמנעתי ממנו במשך שנים. אבל המסרים של השירים עצמם נאמנים למקור".

הניסיון להיות נאמן למקור לא תמיד מתיישב עם הרצון לפנות לקהל כללי. במיוחד בשורות כמו "בעלמא דשיקרא, לגלות את האמת זה קצת מצחיק. תלמד רזין עילאין, תקבל עיניים חדשות". או שורות נח-נחמניות מובהקות, כמו "הסבא קיבל פתקא מרבינו, ובה סוד הגאולה. להתקרב לרבנו, להתקרב לרבנו, להתחיל מההתחלה. נ נח נחמ נחמן מאומן".

חילוני שישמע דבר כזה יבין מה אתה רוצה מהחיים שלו?

"בגלל זה בחרנו להוציא כסינגלים את השירים שיותר מדברים אל כל אדם. מעבר לזה, המטרה שלי היא לא לקרב אנשים לקב"ה לאורך כל הדיסק. גם את הדיסק הראשון, שהיו בו שירים כמו 'איזה כיף להיות יהודי', קנו חילונים. לא בהמוניהם, אבל די הרבה, ואהבו את זה והתחברו לזה. צריך גם להבין דבר אחד: היהודי מחובר להשם בטבע שלו. זה לא שאתה משכנע עכשיו איזה גוי להתגייר. רוב האנשים שנמצאים כאן, בתל אביב - הבירה של החילוניות, נניח - הם אנשים שהמסרים האלה נמצאים אצלם בכל מיני רמות. המחשבות האלה כבר מתרוצצות להם בראש, חבר שלהם כבר חזר בתשובה, אח שלהם התחזק. היום אין חילוני אחד שמסביבו אין לפחות שניים-שלושה קרובים שחזרו בתשובה.

"יש כאלה שטוענים שכדי לקרב יהודים צריכים כל הזמן להתחפש ולפתות אותם בדברים שהם מתחברים אליהם. לדעתי, אי-אפשר לדעת מה לעשות כדי לקרב. שיהיה ברור: כשכתבתי את התקליט, לא עשיתי את זה כדי לקרב אנשים להשם. עשיתי את שלי, הדלקתי הרבה אנשים כבר בהתחלה, אז עכשיו תן לי להגיד את האמת בווליום! אני רוצה גם לדבר על התכל'ס. לא כל הזמן לפתות אנשים להתקרב להשם, אלא להכניס להם שאנחנו חיים כאן בעולם השקר. חוץ מזה, צריכים לחזק גם את האנשים שכבר יראים את השם. לכאורה הם כבר 'כאן', אבל גם אותם צריכים לחזק באמונה".

למרות השינוי באורח חייו, רן מתגורר גם כיום בשדרות רוטשילד בתל אביב, סביבה שדתיים אינם מתבלטים בה, בלשון המעטה. אני מעלה את ההשערה שהאנטי-ממסדיות שלו כל כך חזקה, שגם במקרה הזה הוא מעדיף שלא לחיות כחלק מקהילה דתית-ממסדית, אלא דווקא כחריג בתוך אוכלוסיה חילונית. "נכון", מודה רן. "יש כאן באזור אפילו כמה קהילות שהם חברים שלי, אבל אני עדיין לא נכנס אליהן. יש לי רתיעה, ואני משלם על זה מחיר. כשאתה בתוך קהילה, קל לך יותר. המידע מגיע מהר יותר, כולל ברמה ההלכתית. יש רב, יש את מי לשאול. גם מבחינה גשמית יש עזרה הרבה פעמים. אומנם הילדים שלי לומדים ב'חדר' של בעלז, אבל אין לנו החמימות הזו שיש למי שגר בקהילה. מה לעשות, זה האופי שלי. אני נרתע מממסדיות".

איפה היית נמצא היום, אם לא היית שובר את ההגה באמצע החיים?

"זה ידוע שבחברת השפע יש יותר דיכאונות, יותר התאבדויות. אדם שמחובר לטלוויזיה, למשל, זה דבר נורא ואיום. אני לא מדבר עכשיו על ניאוף ודברים כאלה, אלא על המסר הכללי מהטלוויזיה, שיוצר הישגיות, תחרותיות, רצון להצלחה חיצונית. זה מטמטם את הבנאדם, לא נותן רווח של מחשבה. מציף לך כל הזמן אג'נדות שטוחנים לך אותן. זה פשוט מטריקס, שטיפת מוח. אז איפה הייתי כחילוני? כנראה שם, במטריקס הזה".

כוס הוויסקי התנפצה

"הלהקה שאיתה ניגנתי, 'רעש', כבר שינתה את שמה ל'רעש למהדרין', במין קריצה כזו. וזה עשה את הרעש הגדול. התוצאות של מה שאנחנו רואים היום במוזיקה היהודית נולדו שם, באלבום 'האחרון שבעם'. אנשים הבינו שאדם דתי יכול לעמוד על במה ולנגן מוזיקה שמתקבלת על אוזניים של בני תרבות מהעולם הלא-דתי"

אף שמאז ומתמיד האמין באלוהים, ההתחברות של רן ליהדות לא הייתה מובנת מאליה. את התנ"ך הוא אהב ברמה האינטלקטואלית, אולי בגלל מנהגו של אביו להקריא לו את סיפורי התנ"ך מספר ילדים מאויר ("היום זה לא היה נכנס הביתה. שמשון הגיבור בלי חולצה או מצרים חצי עירומים", הוא צוחק), אך לא קישר זאת לשמירת מצוות. גם כשהתחיל בשלב מסוים להאמין שהיהודים הדתיים הם אלה ש"מחזיקים באמת" ו"חיים כמו שצריך", זה עדיין לא עבר לפסים מעשיים.

אז מה בעצם קרה? "אחרי שבמשך כמה ימים קראתי תנ"ך עם מי שהייתה החברה שלי באותה תקופה, החלטתי פתאום שאני שומר שבת. לא ידעתי מה זה בדיוק, אבל החלטתי לעשות את זה. הלכנו וקנינו קיצור שולחן ערוך, סידור 'רינת ישראל' וכיפה כזו עם חוטי זהב, כמו בבר-מצווה של חילונים (צוחק). בבית עשיתי את מה שידעתי, והתפללתי בבית הכנסת של חב"ד בשנקין".

לחסידות ברסלב התוודע רן באקראי. "אחרי השבת הראשונה ששמרתי, התחלתי ללכת עם כמה חברים לשיעור ברמת-גן אצל רב אחד. היו שם חבר'ה ברסלבים, ספרי 'ליקוטי מוהר"ן', וכולם דיברו על התבודדות. תוך כמה חודשים הרגשתי שזהו, אני שם. באותה תקופה עוד לא ידעתי עד כמה חסידי ברסלב מוקצים בעולם, וכשהצטרפתי לזרם הנ-נח, עוד לא ידעתי עד כמה חלקים גדולים בחסידות ברסלב עצמה חולקים על הזרם הזה. בדיעבד הבנתי שאני מצטרף אל הקבוצה הכי ביזארית ביהדות! (צוחק) אבל מה לעשות ששם האמת? תגיד שבגלל שאני אנרכיסט הלכתי לשם, אבל אולי זה קרה בגלל שאני מחפש אמת? אם זה מריח אמת - אני מתקרב".

החזרה בתשובה הייתה דרמטית, ומנותקת גם היא מכל ממסדיות. "בהתחלה אתה רואה אורות שחבל על הזמן, ובמקביל יש קריסה של העולם הקודם. זה משהו פנטסטי, עצום, מפץ גדול מאוד. הייתי מופיע באותה תקופה במועדון ה'בארבי' הקטן, עם פאות, זקן וציצית, ושר את השירים הקודמים שלי ביחד עם חדשים. בפעם הראשונה שביצעתי שם את 'אתה קדוש', התפוצצה כוס של ויסקי שהייתה מונחת על המגבר. הקהל עמד המום. הגילוי שהיה לי מהקב"ה בתחילת התשובה נתן לי כוחות עצומים. יכולתי אז להחזיר את כל העולם בתשובה. הייתי גם יושב עם קבוצות אנשים בבתים, מלמד אותם ליקוטי מוהר"ן, לומד איתם. היו לי פשוט אורות שחבל על הזמן.

"ואז יצא האלבום 'האחרון שבעם', שהוא בעצם הראשון שלי באופן רשמי. הלהקה שאיתה ניגנתי, 'רעש', כבר שינתה את שמה ל'רעש למהדרין', במין קריצה כזו. וזה עשה את הרעש הגדול. התוצאות של מה שאנחנו רואים היום במוזיקה היהודית נולדו שם, באלבום הזה. אנשים הבינו שאדם דתי יכול לעמוד על במה ולנגן מוזיקה שמתקבלת על אוזניים של בני תרבות מהעולם הלא-דתי".

היית מודע באותה תקופה לגודל החידוש בקו המוזיקלי שייסדת?

"הייתי מודע לגודל החזון, אבל לא לגודל המעשי של זה. לא ראיתי את עצמי כמצליח. האמת היא שמבחינה כלכלית, גם לא הצלחתי. עד היום קשה לי להתפרנס מהמוזיקה. לא יודע, אני בעיקר מתגלגל. הופעה נותנת לי אוויר לשבוע-שבועיים. במקצוע הזה אף פעם אין לך ביטחון, רגיעה, שקט או תוכנית חיסכון. אבל אני בוטח בהשם: בדיוק כשאני צריך כסף - מגיע צ'ק, מגיע כסף מאקו"ם. כל הזמן יש נסים כאלה".

את אשתו כיום הוא הכיר דרך חברים, לפני קצת יותר מעשור. לשניהם אלו נישואין שניים. היא הייתה כבר עם ילד אחד, הוא בלי. אשתו הראשונה, אגב, חזרה גם היא בתשובה בהמשך.

איך מחזיקים בית עם התנהלות כספית של מעכשיו לעכשיו?

"אשתי עובדת בהנהלת חשבונות, וההורים קצת עוזרים. יש עזרה, אבל בסופו של דבר הפרנסה מגיעה בלי קשר. צריך רק לבטוח בהשם. אפרופו ביטחון, רבי נחמן אמר גם שלא טוב ללכת לרופאים. בקטע הזה אני חזק מאוד, מאמין בזה. אפילו בברסלב לא כולם מקיימים את זה, כי הם לא עומדים בלחץ של החיים. גם אצלי זה קיים, הפחד שיחשבו שאנחנו משוגעים. אם הילד חולה ואתה לא שולח אותו לרופא, יכולים להאשים אותך שהרגת את הילד. אבל אני חזק בזה גם בגלל שכבר אספתי מידע מאנשים ומהתקשורת, והבנתי שכאן הנזק רב מהתועלת. ניסיתי את זה על עצמי - היו לי כמה פעמים דברים די דרמטיים, ולא הלכתי לרופא. רק התפללתי, וזה עבר. ממש הרגשתי את הטיפול ואת ההשגחה. למה אני מספר את זה? כי הלוואי שתהיה לי רמת ביטחון כזו גם בנושאי פרנסה".

וברמה הפרקטית, מה אתה עושה כשאחד הילדים חולה?

"אבא של אשתי הוא רופא. לפעמים צריכים בעיקר ניירות, והוא עוזר בזה. אנחנו אף פעם לא רצים לרופא עם הילדים, אלא אם כן זה בגלל איזו ביורוקרטיה, שצריכים אישור לזה ואישור לשם".

לא נתקלת במקרים של אנשים שנפטרו בגלל ההתעקשות להימנע מטיפול רפואי?

"לא, אני דווקא מכיר כאלה שנפטרו אחרי שהם הלכו לרופאים (צוחק). לא שזה קרה בגלל הרופאים, אבל בוא נגיד שהרופאים לא פתרו להם את הבעיה. המצב שלהם רק החמיר, ולמה? - כי כל רופא אומר אחרת. חוץ מזה, עצם האשפוז עם חולים אחרים כשיש המון חיידקים באוויר, גם זה הורג אותך. בבתי חולים יש עולם של ייאוש. אני מאמין בזה באמונה שלמה, אבל ברור לי שאי-אפשר להגיד את זה כמעט בשום מקום. אנשים תמיד מתווכחים איתי כשאני מעלה את הנושא, ונמאס לי".

אז למה אתה מעלה את זה בראיון לעיתון?

"כי בעיתון אף אחד מהקוראים לא יכול להתווכח איתי".

רנד בשוק, בנאי מכור

"צריך לעבור חומות ומחסומים קשים עד שאני מגיע לבנאדם שישמע אותי בסוף, בבית. הייתי ממליץ לכל מי שישאל אותי, ללכת על מקצוע אחר. זה לא מקצוע שכדאי לבחור בו, אלא אם כן אתה גר באמריקה. אבל בזמנו הייתי אידיאליסט, החלטתי שאני רוצה להיות אמן. ואמן הוא קצת מג'נון"

במקור היו הוריו של רן "חילונים שטיפונת שמרו על המסורת, בערך כמו החילונים שהיו פעם", כהגדרתו. את ילדיהם הם גידלו בגוש דן - כלומר בין תל אביב, רמת-גן וגבעתיים. הסבא, כמאמר הקלישאה, היה רב גדול בירושלים.

בתום לימודיו התגייס עדי רן לשריון, והשתתף במלחמת שלום הגליל, שפרצה בדיוק כשהיה אמור להשתחרר. אחרי השחרור עסק בחינוך לא פורמלי, כולל הפקות מוזיקליות עם בני נוער. בשלב הזה הקים להקה מחתרתית וכתב שירים רבים שנפוצו במהירות בקרב הנוער שהיה באותו מעגל, וגם מחוצה לו. "תמיד ידעתי שאני מאלה שלא יקבלו אותם לשום דבר", מספר רן. "כבר בבית הספר, כשרציתי להצטרף ללהקה אמרו לי 'יש לך קול נמוך מדי'. אפשר לומר שבניתי קריירה מהחולשות שלי".

כדי לעבור לפסים מקצועיים יותר, יצר רן קשר עם מיכאל תפוח - אחד המפיקים הגדולים ביותר באותה תקופה, ומי שהיה אחראי על הקריירות של אריק איינשטיין, גידי גוב ואחרים. "הוא די ייבש אותי", מספר רן. "הכול עבד שם לאט. יום אחד נשברתי. הבנתי שנפשית קשה לי עם כל ההמתנות הממסדיות. אמרתי 'זהו, אני מופיע בשטח'. מישהו סיפר לי על פאב הכוֹסית בכיכר מלכי ישראל. הופעתי שם המון לקראת סוף שנות ה-80, כשעוד לא היה מובן מאליו שאפשר לכתוב חומר מקורי שעוסק ביהדות. עד אז היו קאברים, שירי ארץ ישראל וכאלה.

"הקמתי הרכב, שכלל בין היתר את ג'וני שועלי הידוע, והתחלנו להופיע. הקהל ישב עם הבירה שלו וקיבל הופעה של שעתיים, עם מערכונים ושירים מקוריים. תוך זמן קצר זה הפך למה שקוראים מופע קאלט. גם שולי רנד הגיע בזמנו כשחקן חילוני מוכר, הסתכל, לא הבין מה קורה שם בדיוק. הוא היה די בשוק. אביתר בנאי סיפר לי שהוא היה בא מבאר-שבע כדי לראות את ההופעות. היו הרבה חבר'ה מהברנז'ה ששמעו על התופעה והגיעו לבדוק במה מדובר. באותה תקופה הייתי במין טריפ. ההופעה הייתה מבחינתי כמו טריטוריה נפרדת מהעולם, והתחיל להצטבר לי קהל שלא ידעתי מה ההיקף שלו".

כך המשיך רן להופיע באותו פאב, ובהמשך במקומות אחרים, כשהוא יוצר לדבריו ערבוב בין "התבטאויות פרועות" לבין טאץ' אינטלקטואלי. רבים מהנוכחים יצאו מההופעות כשהם מנסים עדיין לרדת לעומקו של המיקס שהוגש להם.

את עיקר פרנסתו בתקופה ההיא מצא רן כשותף בתיאטרון בובות בשם 'ליליפוט', שם כתב את ההצגות והשירים. מנגד, המחתרת המוזיקלית הייתה מחתרת. לגמרי. "לא שלחתי סינגלים לרדיו, לא הלכתי לחברות תקליטים, שום דבר", מספר רן, שלא מנסה להסתיר את חיבתו לחוסר המאמץ ההוא. "הבעיה של השוליים היא שקשה להתפרנס מהם. אם לא הבעיה הזו, הייתי מבסוט מאוד. זה ממש נהדר בשבילי. גם היום הייתי מעדיף להיות כמו שאני - מגיח מדי פעם, עם קהל מפוזר ברחבי הארץ. אבל יש איזשהו שלב שאתה..."

...מבין שהגיע הזמן להתביית.

"נכון, גם אם לא נראה לי שיגיע שלב שבו אהיה מבוית לגמרי. בכל מקרה, זו הייתה התפיסה. אולי זה בא מהבוז הטבעי שלי להצלחה. יש לי בוז כזה, שאם דבר הצליח - הוא בטח עשה משהו צבוע כדי שהרבה יאהבו אותו. וזה נראה לי לא הגיוני. כל אחד צריך להחליט אם הוא אוהב אותך או לא, וכשזה עובר דרך התקשורת, שם כבר מחליטים בשביל המון אנשים מה טוב ומה לא".

יש דברים שהם באמת טובים, וזוכים לאהדה רחבה.

"גם אני אוהב דברים מפורסמים. יש בגישה שלי אמת, אבל אני מודה שיש בה גם ילדותיות או פינוק. אני מעדיף להיות מלך השוליים מאשר להיכנס לטירוף של המירוץ הזה. גם עכשיו, בעבודה על האלבום האחרון, אני קולט שזה פשוט טירוף. העבודה קשה, ויש הרבה עיוות של המטרה המקורית".

יותר פוליטיקה מאמנות?

"צריך לעבור חומות ומחסומים קשים עד שאני מגיע לבנאדם שישמע אותי בסוף, בבית. הייתי ממליץ לכל מי שישאל אותי, ללכת על מקצוע אחר. זה לא מקצוע שכדאי לבחור בו, אלא אם כן אתה גר באמריקה. אבל בזמנו הייתי אידיאליסט, החלטתי שאני רוצה להיות אמן. אמן הוא קצת מג'נון. הוא גם דומה במידה מסוימת לנביא - לא מסתכל על המציאות כמו שהיא, בריאליזם, אלא כמין קולאז' של אסוציאציות. יש מקומות שבהם האמן מביע אמירות מסוימות כדי לנער את העולם. בהדרגה הבנתי שלא יעזור שום דבר, זה אני. כשניהלתי תקופה מסוימת את תיאטרון הבובות 'ליליפוט'. כל מה שהיה קשור שם ביצירתיות, בחשיבה לא קונבנציונלית - הצליח. אבל כשזה הגיע לשגרה של הניהול והפרטים הטכניים, בזה כבר לא הצלחתי".

בוא נחזור למג'נוניות שדיברת עליה. יש לך תדמית של מי שלא הולך בתלם, לא שייך לעדר. מאיפה זה בא, בעצם?

"זה בא מהאישיות. כנראה ככה אני בנוי. אני פשוט אדם אמיתי מאוד, וזו גם אחת הבעיות שלי. אני חוטף הרבה רק בגלל שיותר חשובה ההתייחסות שלי לדבר מסוים מאשר הקונצנזוס, השלום והצורך בלהסתדר".

פורסם במקור: דיוקן, מקור ראשון
תאריך:  24/07/2010   |   עודכן:  04/08/2010
דודו כהן
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
בוורלי גודמן, דוקטורנטית אמריקנית נמרצת בת 27, ציפתה למצוא בין שרידי הנמל העתיק בקיסריה את מה שמתגלה בדרך כלל באתרים מסוג זה - שברי ספינות, צדפים, ממצאים אורגניים, אולי סנדלי עור ששכח איזה עלם רומאי. מטרת הגעתה למקום הייתה חקירת מבנה הנמל ואיתור ספינות טרופות בקרבת החוף. לרגע לא חשבה כי תמצא עדות ראשונה מסוגה לצונאמי שפקד את חופי ישראל. אז, בשנת 2002, המילה צונאמי גם לא אמרה הרבה לציבור הרחב. רק שנתיים אחר כך הכו גלי הענק בחופי תאילנד ובאיי אינדונזיה, מותירים מאחוריהם מאות אלפי גופות ומיליוני חסרי בית, וגורמים לעולם כולו לתהות איך מתגוננים מפני הדבר הזה.
24/07/2010  |  יעל (פרוינד) אברהם  |   כתבות
"בשלב הזה כבר התייאשו מהניסיונות לשדך לי בחורות, אז הפעלתנות האקטיבית של הסובבים אותי בנוגע לעובדה שאני רווק פשוט התחלפה לכדי מבט פסיבי תמה", מספר אופיר שמעוני, רווק בן 41. שמעוני אומר שהרווקות שלו היא מבחירה. הוא ניסה כמה מערכות יחסים, נכח שרוב הזמן הוא סובל ובחר באופציה השנייה. אופציה שמאז ומעולם הייתה מוקצית בחברה הישראלית. כשלעצמו הוא טוען שממש כפי שנטייה מינית היא צורת חיים שאין טעם לנסות לשנות אותה, כך גם הרווקות. והוא אינו לבד. יותר ויותר רווקים ורווקות מצהירים על הסטטוס שלהם כעל בחירה מודעת, לעתים עד כדי דבקות אידיאולוגית בעניין. בד-בבד כולם מספרים על התגובות השליליות. על הרמות הגבה. על רחמים, תחושת כישלון, זלזול ואף האשמה בפרברסיה. רווק אחד בן 35, שביקש להישאר בעילום שם, מספר שהמילה השכיחה ביותר שהוא שומע לנוכח ההיוודעות לעובדת היותו רווק היא "אוי".
23/07/2010  |  נטע אחיטוב  |   כתבות
"המועדפים" הוא מדור שבועי שמסייע לכם להיזכר בשאלות הבוערות של השבוע - ולקבל עליהן תשובות. והפעם: העירום הלא צפוי של מיכל אמדורסקי מוכיח שהיא מתחסדת, מי מתעניין ביציאה של פוליקר מהארון, וההורים של מתמודדי "כוכב נולד" מתבכיינים ולא בצדק.
זה יכול להיות בארוחה רומנטית בשעות הערב, במפגש חברים סביב שולחן הקלפים או במסיבה רועשת במועדון - שגרת חייהם של לא מעט אנשים בישראל כוללת לגימה מהטיפה המרה. נרצה או לא נרצה, אלכוהול עושה טוב לאנשים: יש לו יכולת מופלאה להשכיח מהלב מועקות ודאגות, ולהכניס רוממות רוח.
23/07/2010  |  נתי טוקר  |   כתבות
באחד מימי שישי, זמן לא רב לפני כניסת השבת, חזר הרב ליאור אנגלמן משמחה משפחתית ונכנס לסופרמרקט לקנות כמה מצרכים. כשעמד ליד הקופה נתקל מבטו בעובדת המקום, אישה דתייה ממוצא אתיופי, האורזת בשקיות את המצרכים בעבור הקונים. "פתאום שמתי לב שהיא נמצאת באיזה צל", הוא מספר. "אף אחד מהקונים אפילו לא אמר לה תודה. חשבתי לעצמי: ריבונו של עולם, מה אישה דתייה עושה כאן בשעה כזו, ואיך זה שאף אחד לא מתייחס אליה?". הסיטואציה הכל-כך פרוזאית עוררה משהו אצל אנגלמן. בעקבותיה הוא ישב לכתוב סיפור קצר המתאר כיצד משקפיים מיוחדים שנתנה לו אותה אורזת מצרכים, מסייעים לו להבחין ב'אנשי הצללים' בחיינו - מחתים הקבלות בסופר, מטאטא הרחובות מחבר העמים, המאבטח בקניון.
23/07/2010  |  אלישיב רייכנר  |   כתבות
עניין סמנטי  /  גדעון דוקוב
השאמאנים של הריקנות  /  חגית כהן
מיליון שקל על 3.5 חדרים בבניין ישן  /  גדעון דוקוב
הון-עיתון  /  אדוארד אטלר
נריה אופן: "הימין הקיצוני זה אני"  /  אריאל כהנא
לחי אדומה  /  אמנון לורד
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
יורם אטינגר
יורם אטינגר
ב-2024 יש 69% רוב יהודי בשטח המשולב של יהודה, שומרון ו"הקו הירוק" - לעומת 39% מיעוט ב-1947 ו-9% ב-1900 - הנהנה מרוח גבית של שיעור פריון ומאזן-הגירה-חיובי    אין פצצת זמן דמוגרפית ער...
עידן יוסף
עידן יוסף
כ-900 אלף כרטיסי רב-קו עם יתרות בשווי עשרות מיליוני שקלים יופקעו מהציבור ויגיעו לאוצר המדינה    משרד התחבורה טוען שהמצב הנוכחי מקשה עליו טכנולוגית, אך בפועל "תורם" את כספי הנוסעים ל...
דן מרגלית
דן מרגלית
בעצם מדוע שהח"כים לא יאשרו לעצמם פגרה? אבל לא סתם אלא ללא מגבלת זמן, לכו לפגרה, לכו ואל תשובו
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il