הפוך לדף הבית
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
כתבות
ראשי  /   אסונות/פגעי טבע  בריאות/רפואה  עיתונאי-אורח  צבא וביטחון 
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
איש הכותל
31/07/2017   |   עידן יוסף
 
 
 
חראם על שקאו
31/07/2017   |   אריאל י' לוין
 
 
 
האם נשלם בעד מטען יד
31/07/2017   |   איתמר לוין
 
 
 
חורבן הבית השלישי
31/07/2017   |   רן לוי
 
 
 
הוגה הקללות המאוסות
31/07/2017   |   עמי דור-און
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
"סיפרתי לפרח שקרה אסון, ואבא צריך לנסוע"
אל"מ ד"ר אריאל בר, מפקד כוח הרפואה של העורף, וסא"ל ד"ר חיים לבון בחדר הניתוח בבית חולים השדה בהאיטי [צילום: דו"צ]

האיטי, הסיפור מאחורי הספר
ד"ר אריאל בר
אישית, מיום נחיתתי חזרה בארץ, לא ידעתי מנוח עד שהעליתי את סיפורה של המשלחת ושל אנשי האיטי על הכתב * מקץ חמישה שבועות, תקופת זמן שחופזה עודו תמוה גם בעינַי, הושלמה כתיבתו של ספר זה
לרשימה המלאה

ד"ר אריאל בר חזר מהאסון בהאיטי והחליט לכתוב על כך ספר "כשלבסוף ראיתי בחזיתו את דגלי ישראל וחיל הרפואה מתנפנפים ברוח, הרגשתי תחושת גאווה שאין לה מידה"

>
▪  ▪  ▪
לשנייה קלה לא האמין אל"מ ד"ר אריאל בר, מפקד הרפואה של פיקוד העורף, שזה קרה לו. הטלפון צלצל אצלו בעיצומו של "להבה קסומה", תרגיל ביולוגי הגדול מסוגו בארץ, שעליו פיקד, לאחר שערב קודם לכן נעל כנס בינלאומי בראשותו, בנושא מצבי-חירום ואסונות, בהשתתפות נציגי 35 מדינות. על הקו היה סא"ל סמי יחזקאל, מפקד כוח החלוץ של משלחת ישראל להאיטי, בעקבות רעידת האדמה הקטלנית ב-12 בינואר, שגבתה את חייהם של כ-230,000 איש. "דוק", כך הוא קרא לו, הרופא. "בעוד שעה וחצי ממריא מטוס מנמל התעופה בן-גוריון. תהיה שם על אזרחי. תיק קטן. תיערך לשבועיים..."

"לא רק שזה לא היה פשוט לעזוב באמצע תרגיל כה חשוב, אלא שהנסיעה הייתה כרוכה בפרידה לזמן-מה מילדיי", הוא מציין. "אבל עשיתי מהר חושבים והחלטתי שזהו, נוסעים!"

מדוע?

"היה כאן שילוב של שני דברים שמפעמים בי בצורה מאוד חזקה. כשקוראים לי לדגל לעזור לאנשים באשר הם שם, אני מתייצב. זה בא אצלי יחד עם יצר עז של הרפתקנות. כשמזדמנת לי אפשרות לנסוע לאנשהו, אני יוצא גם לפני שאני מקבל את כל הפרטים. כך, כשבדרך למטוס תפס אותי בטלפון קצין המודיעין הפיקודי ושאל מה קורה, השבתי לו בהיסח הדעת 'טסים לטהיטי' והוא תיקן אותי. עד כדי כך טעיתי, שכחובב אמנות מושבע האסוסיאציה הראשונה שעלתה לי לראש התקשרה לציורי טהיטי של פול גוגן..."

מאז, גוגן נשאב חזרה למעמקי התודעה שלו. ד"ר בר, רופא עיניים בהתמחותו, בעל הופעה של כוכב קולנוע, חובק בימים אלה את "כשהאדמה רעדה", ספר שהוציא בהוצאת "ידיעות ספרים" ובו סיפורה של משלחת ההצלה הישראלית למדינה המרכז אמריקנית החבולה. הוא מודה שכתב אותו במהירות-שיא של חמישה שבועות. מה כל-כך בער לו?

"לא יכולתי להשתהות", הוא טוען. "ביעבעו בי רגשות מאוד עזים מהמסע להאיטי וכמי שרוצה להיות סופר כשיהיה גדול, הרגשתי צורך לפרוק אותם על הכתב ולעבור דף כמה שיותר מהר".

כשקראו לו להתייצב בנתב"ג, הפעיל במכוניתו את האור המהבהב הכחול ואת הסירנה, השמורים אצלו למקרי-חירום בתוקף תפקידו כמפקד חמ"ל הרפואה הלאומי של מדינת ישראל בפיקוד העורף ו"טס" הביתה כדי להתארגן לטיסה להאיטי. כל דקה הייתה יקרה מפז. בהגיעו לביתו, בגדרה, התקשר לבית הספר שבו לומדים ארבעת ילדיו וביקש לזמן אותם לטלפון בזה אחר זה כדי להודיע לכל אחד מהם לפי הבנתו על טיסתו הבהולה. "לא יכולתי להיעלם להם פתאום בלי הסבר", הוא מעיר.

מה אמרת לבתך הקטנה?

"פרח בת שש וחצי, ילדה מאוד אינטליגנטית ודעתנית. סיפרתי לה שקרה אסון במדינה אחרת, רעידת-אדמה עם המון נפגעים ואבא צריך לנסוע ולהציל אנשים..."

ד"ר בר וארבעת חבריו, חלוצי המשלחת הישראלית, נאלצו לקחת סיכון ולהמריא להאיטי בלי חיסונים כלשהם. כשהתברר שהרכבתם תעכב את המטוס על נוסעיו, המריאו בלעדיהם לנמל התעופה קנדי, בניו-יורק. "כשנסגרו דלתות המטוס, הרגשתי הקלה עצומה", הוא נזכר. "אנחנו בדרך אל היעד, אבל טסים אל הבלתי נודע. בטיסת ההמשך, אל הרפובליקה הדומיניקנית, שכנתה של האיטי באי אספניולה, שאבתי מהמחשב הנייד שלי חומר-רקע על המקום שאליו נגיע והבנתי שהעולם השלישי מחכה לנו. כשנחתנו בחצות בסנטו-דומינגו חדורי נחישות, ציפתה לנו האכזבה הראשונה, כשהבנו מהקונסולית שלנו שם, רחל בליצר, שניאלץ לאבד שעות יקרות עד שנגיע אל היעד".

"שום דבר לא עזר", הוא ממשיך. "עברנו את הלילה. טלפונים לכל העולם. עם כל הרצון הטוב של אנשי השגרירות בסנטו-דומינגו, מצאנו את עצמנו תקועים וכל הזמן היו לי בראש אנשים מתים שנבצר מאיתנו לסייע להם. מטוסים המריאו ונחתו ומבחינתנו העסק לא זז. בסוף עברנו לדפוסי-פעולה ישראלים. עלינו ברוב חוצפתנו על מסוק אמריקני שהיה אמור להטיס ציוד צבאי להאיטי. בכך תם המאבק מורט העצבים שנסחפנו אליו. בנוף המרהיב שנגלה לעינינו מלמעלה לא היה רמז לזוועות שהיינו אמורים להיחשף אליהן תוך זמן קצר כבר בנחיתה בפורט-או-פרינס, בירת האיטי.

"ערב. חשכה. אנחנו במגרש נטוש עם הציוד שלנו ועם הכסף שבו התחלקנו. מכשירי הטלפון לא פעלו. מסביב ניצנצו עיניים ונשמעו לחשושים. העפנו מבט מסביב והבחנו שאנחנו קרובים לשגרירות האמריקנית. משם תפסנו הסעה לשדה התעופה שבו רצינו לתאם את הגעת מטוסי משלחת הסיוע הישראלית. בנסיעה הזאת ראינו בתים הרוסים ועם מוכה וחבול. המונים צבאו על דלתות שדה התעופה שמגדל הפיקוח שלו היה מנותץ, אחוזי תקוות-שווא שיוכלו להימלט מהמדינה מוכת האסון. לא היה לנו מה לעשות שם חוץ מאשר לרשום את המטוסים שלנו שבדרך לנחיתה. זאת מדינת ישראל. מעלים לאוויר מטוסים עמוסים לפני שמסדרים אישור-נחיתה".

בר וחבריו שבו לשגרירות האמריקנית, שם ציפה להם עמוס רדיאן, שגרירנו ברפובליקה הדומיניקנית, שהזמינם במאור-פנים לסיים את הלילה בשינה בסוויטה הנשיאותית שלו, כלומר לישון כמוהו על הרצפה. עם בוקר הם נעו אל המגרש שעליו עתידים היו להקים את בית החולים הישראלי בחלק ממתחם גדול, השייך לז'ילבר ביז'ו, קונסול הכבוד של ישראל במדינה שזה מכבר אין בה שגריר ישראלי. בבוקר ציפה להם בנו, ראובן.

"בחור נחמד אותו ראובן", מעיד הדוקטור. "אבל דבר ראשון התלונן שתפסנו לו את מקום מנחת המסוקים שלו ואם כבר, הוא הבטיח למשלחת מג'מאיקה שתוכל לפרוק בו את הציוד שלה. הרגשתי כאילו שחטפתי רעידת-אדמה משלי. לך תמצא מקום אחר. די בתחנונים פרטתי לו על מיתרי הרגש היהודי שלו. הבחור, אחד הטייקונים של האיטי, חייך ומאותו רגע קיבלנו ממנו כל מה שנזקקנו לו - משאיות, ג'יפים, דלק, מלגזות, מה לא. הודות לעזרתו הקמנו במהירות, יחסית, את בית החולים שלנו, שהיה הראשון במדינה שבה קרסו שירותי הבריאות. בית החולים של האו'ם עם התנאים הירודים ששררו בו התגלה לנו כמרפאה שאפילו לא היה בה חדר-ניתוח".

תוך כדי מירוץ נגד השעון הפך בית החולים כחול-לבן לעובדה קיימת. "כשלבסוף ראיתי בחזיתו את דגלי ישראל וחיל הרפואה מתנפנפים ברוח, הרגשתי תחושת גאווה שאין לה מידה", הוא מספר. "פחות מארבע יממות מאז רעידת האדמה כבר טופלו אצלנו נפגעים רבים. למהירות הזאת אין אח ורע בעולם".

בית החולים המאולתר הוקם באוהלים גדולים ולדברי ד"ר בר תפקד כמעט כמו בית-חולים רגיל. היו בו חדר-מיון למבוגרים וחדר-מיון לילדים, מחלקה פנימית, מחלקה כירורגית, מחלקה אורתופדית, חדר-ניתוח, מחלקת טיפול נמרץ, חדר-לידה, פגייה וגם מכון רטנגן ומעבדה. "לא היו לנו שם מתחרים", הוא מציין. "מדינות גדולות מאיתנו שלחו צוותים בהיקף מצומצם ובית החולים של הרוסים היה קטן לאין שיעור בהשוואה לבית החולים שלנו. אין ספק שבתחום הזה אנחנו מעצמה בינלאומית. די אם אצטט את כתבת הבי.בי.סי, רשת שלא תמיד אוהדת אותנו, שאמרה ש'כבית-חולים שדה, זה הרולס-רויס בתחומו'".

"מבול של אנשים הגיע אלינו מהבוקר", הוא משחזר. "ניתן היה להבחין בהם שהם לא קיבלו טיפול רפואי כלשהו מאז רעידת האדמה. גפיים מרוטשים. שברים פתוחים. פגיעות מעיכה. בהתחלה קיבלנו את כולם, אבל מהר מאוד תפסנו שבית החולים ייסתם אם לא נעשה איזשהו סדר. פתחנו באחד האוהלים במתחם טריאג', מקום שבו מיינו אותם מבחינת דרגת הפגיעה שלהם. טיפולים קלים כמו חבישות הם יכלו לקבל גם מצוותים רפואיים אחרים".

"דוק" טיפל אישית בנפגעי עיניים, שמספרם היה מצומצם, יחסית. ברם, דווקא זכור לו מקרה שלא היה קשור ישירות לתחום התמחותו. "הביאו אלינו אשה עם פציעה קשה בפנים ובהיעדר רופא פלסטיקאי, לקחתי על עצמי את הניתוח שלה", הוא נזכר. "זה הצליח והיא יצאה בשלום מהעניין. בבוקר אפילו אמר לי האחראי על מחלקת האשפוז שהיא נראית נהדר. אבל כשבאתי לבקר אותה, פתאום גיליתי שהיא ... נעלמה. אולי היא שוחררה בטעות. אולי היא הסתלקה על דעת עצמה. זה הטריף אותי עד שהפכה לאחת הדמויות הראשיות בספר, כשחומר הרקע עליה הוא מהדמיון שלי".

בעיקר עסק בר בענייני מינהל "כשהייתי שם מעין שר החוץ של בית החולים הישראלי". ככזה, יצא הרבה לשטח. "הסתובבתי במקומות המוכים ביותר, בין ההריסות", הוא מעיד. "מביניהן ביצבצו חלקי רהיטים, חפצים אישיים, צעצועים של ילדים וגופות, הרבה גופות. אלה היו עדויות לחיים שהיו ונקברו בבתים שקרסו כמגדלי-קלפים. כמו-כן זכור לי בית-חולים קטן ששרד את הרעש, אבל הצוות שלו ומי שהיו מאושפזים בו, חששו להיכנס לתוכו ונשארו ברחוב. הבאתי לשם מהנדס מהאו'ם שיבדוק את תקינות המבנה. רק אז חזר אותו בית-חולים לפעול".

ד"ר בר מספר, בין השאר, בספרו המרתק על "המאובקים", כפי שהוא מכנה בחיבה את אנשי יחידת החילוץ הארצית של פיקוד העורף (יחצ'"א), שבסיום כל יום מפרך היו מקנחים אותו במעגל-חיבוק שבו ביטאו את אחוות היחידה שלהם. "המשימה שלהם הייתה להציל חיים מתוך ההריסות וזה היה כמו למצוא מחט בערימת שחת", הוא מעיר.

באחד הקטעים הדרמטיים בספר מתאר ד"ר בר אחות מהמשלחת הישראלית שכמעט "התפרקה", כשנאלצה לספר לאב אומלל שגם בתו היחידה שנותרה לו משמונת ילדיו מתה. "לנו, אנשי הרפואה, יש מנגנוני-הגנה די חזקים", הוא שח. "ראינו יום-יום גוססים ומתים ובמקרה שלי נתקלתי בכאלה שאיבדו את מאור-עיניהם. אבל יש מצבים שקשה לעמוד מולם. שום הכנה נפשית מבעוד מועד לא יכלה להכין אותנו לקראת מפגשים כמו זה עם אותו אב שעולמו חרב עליו. היינו פותחים כל יום בשיחה של הצוות שבו יוכלו אנשיו לפרוק מהמטען שהעיק עליהם. שום פסיכולוג לא יכול היה לבוא במקום אותן שיחות. היה חשוב להוציא רגשות. פחדנו מאלה שלא בוכים ושומרים את הדברים בתוכם".

כ"שר החוץ" של המשלחת, כדבריו, ד"ר בר, בעצה אחת עם חברו הטוב, מפקד בית החולים, סא"ל ד"ר איציק קרייס, איתר בחוף הקאריבי את "קליקו ביץ'", מלון יוקרתי, כהגדרתו, שבו יכלו צוותים מאנשי המשלחת הישראלית להתאוורר איש-איש בתורו. "זה היה המפלט של החבר'ה מהשחיקה ב'גרין פילדס', כפי שכינינו את מתחם בית החולים, שהיה פרוש על פני מגרש כדורגל ירוק גדול בין מפעליו של ביז'ו, שבו הם היו סגורים רוב הזמן", הוא מעיר. "האנשים חזרו משם עם חיוך רחב על הפנים, מוטענים בכוחות חדשים".

משהו מההתלבטויות שלכם, מעבר לוועדת האתיקה שהפעלתם שם, אתה מביא בדבריו של נחום, כנראה דמות בדויה של רופא ישראלי, האומר בין השאר - "אנחנו מנסים לעשות כאן רפואה כמו בבתי החולים בארץ ומשקיעים זמן בניתוחים ארוכים שלמעשה לא מתאימים למצב החירום שאליו נקלענו בהאיטי. בכך אנחנו מנותקים מהמציאות. כאן זה אחרת".

"הדברים האלה של נחום הם למעשה הדברים שלי", מודה ד"ר בר. "הרגשתי שתוך כדי המאמץ הרב שהשקענו באותם ניתוחים החמצנו את הצלתם של רבים אחרים שהיו מוטלים במצב איום ונורא בחלקים אחרים של הבירה פורט-או-פרינס. הייתי עובר דרך מקום שכונה 'המתחם הדומיניקני' ורואה שם אנשים במצב קשה, אבל חיים ובדרך חזרה כבר הייתי רואה אותם מתים. הבאתי את ההסתייגויות שלי באוזני חבריי והתפתחו בינינו דיונים נוקבים, כשהגענו למסקנה שלא תמיד קטיעות היו מצילות חיים. הבנו שכאשר ישובו לרחוב, בהיעדר טיפול הולם, יורע מצבם".

כמובן, ד"ר נחום איננו הדמות הבדויה היחידה בספר. "הבנתי שלא די לספר את הדברים מדויקים עובדתית ומדעית, אלא רצוי שיובאו כסיפור שאנשים ירצו לקרוא אותו", בר מגלה טפח ממעשה היצירה שלו. "הייתי חייב מעטפת עלילתית שתעטוף את הסיפור על מה שהתרחש שם".

כדי לא ל"התברבר" בתיאורים מיותרים, הוא השתית את הספר על מונולוגים של ארבע דמויות. בסיפוריהם של אישה שנמצאה מוטלת בין ההריסות, דמות שהתבססה על האישה מניתוח הפנים שניתח ושל גבר שאיבד את משפחתו הגדולה ברעידת האדמה הנוראה שזר את סיפוריהם של רבים אחרים שבהם נתקל בהאיטי. דמותו של הרופא, שנקרא בספר פטריק, היוותה מסגרת לסיפוריהם של רופאים במשלחת הישראלית. מאחורי דוק, הדמות הרביעית בין מספרי המונולוגים, מסתתר ד"ר אריאל בר עצמו שמביא באמצעותו דברים כהווייתם.

"הכתיבה שאבה אותי חזרה אל ההתרחשויות בהאיטי", הוא מספר. "בחמשת השבועות שבהם עסקתי בכך, במקביל לעבודה בצבא ובבית החולים, הרגשתי כמי שלכוד בין ההריסות, כמו הדמויות שעליהן כתבתי ומנסה לחלץ את ילדיי המתים מהן. כנראה, הייתי זקוק לכתיבה הזאת כדי להשתחרר ממה שעבר עלי שם".

בר במהלך טיפול בפצועה בבי"ח שדה [דו"צ]

בסוף ניצחה הרפואה

ד"ר בר בן 45 וחצי. תל אביבי במקור, בן למשפחה יוצאת מזרח אירופה. ניצני עיסוקו ברפואה ביצבצו בנעוריו. "בגיל 16 התחלתי להתנדב בחדר המיון ב'איכילוב' - ומה שראיתי שם כישף אותי וגרם לי לרצות ללמוד רפואה", מעיד "דוק". "הדבר לא היה בבחינת מובן מאליו. עד אז הייתי תלמיד בינוני למדי. לא אהבתי ללמוד, אבל כנראה באמת אין דבר העומד בפני הרצון. אז עשיתי מאמץ עילאי כדי לסיים את התיכון עם ציונים טובים. בסופו של דבר, התקבלתי ללימודי רפואה ובהפרש של כמה ימים - גם לקורס טיס. היו לי לבטים עצומים. בסופו של דבר ניצחה הרפואה".

למעשה, זה לא היה פשוט. "מאוד משכו אותי הטיפול הנמרץ וההרואיקה שברפואה ובכך התמחיתי", הוא זוכר. "אהבתי את האקשן ואת הדרמות. אז הגעתי פתאום להחלטה שאני לא רוצה להיות רופא והתחלתי לחפש כיוונים אחרים. לקחתי שנת חל'ת ויצאתי לטיול בדרום אמריקה. חזרתי ממנו עם החלטה בכל זאת לא לעזוב את הרפואה, אבל לא לעסוק בה בתחום שישאב אותי לעבודה סביב השעון. בחרתי לתת לעצמי צ'אנס ברפואת עיניים והתאהבתי בה, כשההתמחות שלי היא בפלסטיקה של העין, אחד התחומים הכי עדינים ומדויקים ברפואה. אם אני לא טועה, אני אלוף משנה היחיד בחיל הרפואה שמנתח בבית החולים (שיבא) יום בשבוע".

המסע ההוא בדרום אמריקה עקץ אותו בחיידק המסעות, שהניב כעבור שנים ספר - "יבשת בתרמיל", שכתב על היבשת הלטינית עם הדס, רעייתו לשעבר. בר נמצא בדילוג מתמיד בין מודיעין, שם הוא מתגורר קרוב לארבעת ילדיהם ובין גדרה, שם הוא מתגורר עם זוגתו הנוכחית, שהיא סגן אלוף בחיל האוויר. ההקדשה בפתח ספרו - "לקטי שלי, אהבת חיי" - דומה שאומרת הכל.

כשהתחילה מלחמת לבנון הראשונה, בר היה בראשיתם של לימודי הרפואה, כשחבריו היו בצבא ו"זה היה תסכול עצום מבחינתי". והוא מסביר: "בפגישות בשישי עם החבר'ה מגימנסיה 'הרצליה' שמעתי סיפורים על מעלליהם בצבא בעוד שאני סטודנט נעבעך".

לפחות רכשת מקצוע...

"זה לא הלך חלק. כשסיימתי את לימודי הרפואה בעתודה, שוב עלתה האפשרות של קורס טיס. בשביל זה למדתי שנים משהו אחר? - נשארתי ברפואה, אבל מתוך רצון לשרת הכי קרבי שאפשר ולתרום כמה שיותר מצאתי את עצמי כרופא פועל יום אחר יום בשטח, בלבנון. אהבתי להיות בפרונט כרופא לוחם ולא להיות איזה רופא ג'ובניק שעושה מסדרי-חולים. במלחמת לבנון השנייה הייתי בגיל 42 בתוך הקרבות וזו הייתה חוויה עזה. רק כשקיבלתי את ה'פלפל' השלישי, כשהועליתי לדרגת אלוף משנה, היה עלי להיפרד מהקרביות".

כרופא בחיל הרפואה נקרא ב-2001 לדגל ולהתגייס לעזרת נפגעי רעש האדמה דאז במדינת גוג'אראט בהודו. הוא מספר על הגעה דרמטית במטוסי 'הרקולס'. "נחתנו בחשכת הלילה בין ההריסות, כשריח עז של גופות נישא באוויר ולצד הדרכים עלה עשן המדורות שבהן שרפו אותן", הוא משחזר. "היה נורא לראות שם ערים שלמות שנמחו מעל פני האדמה. הדהימה אותי השלווה הסטואית של ההודים למרות מימדי ההרס והאסון. אם חשבתי שזה אופייני להם, נתקלתי בכך גם במקומות אחרים, כולל האיטי. כנראה, זאת תופעה שמאפיינת עם מוכה אסון. באשר אלי, בעזרה לאנשים במצוקה אני רואה של שליחות וציונות".

כעבור כמעט שנתיים מאז הודו זה קרה לו שוב - והפעם היה באמצע ניתוח, כשהוקפץ למשלחת שיצאה לחלץ את הנפגעים ממלון בבעלות ישראלית בעיר הנמל מומבסה, בקניה, שהותקף במתקפת טרור. רופא אחר המשיך את הניתוח והוא נערך במהירות-שיא לטיסה לאפריקה.

"הייתי רוצה שהנתינה תתפוס מקום משמעותי יותר בחיי", הוא אומר. "אם אקרא למשלחת נוספת, ארוץ. בכך אין שום ספק".

משלחת צה"ל חזרה מהאיטי לאחר שבועיים, שבמהלכם בוצעו 322 ניתוחים והתקבלו 16 לידות. "התלבטנו בהקשר הזה", הוא מודה. "בגדול שבנו ארצה לאחר שהרגשנו שמילאנו את שליחותנו שם ולאחר שהמשימה של הצלת חיים אדם הייתה מאחורינו. בעצם, בחלוף הזמן כבר לא היה את מי להציל יותר".

לבסוף, אי-אפשר שלא להתייחס לכותרת גדולה באחד העיתונים. שם, במצורף לצילום מחזור של אנשי המשלחת הישראלית הם הוצגו כ"סיירת האיטי", כותרת שממנה ניתן היה להסיק שיחסי-ציבור התלוו למסע ההצלה. "קנאה היא אחת מהתגובות האופייניות לבינוניים", מגיב "דוק". "הכל מתוך צרות-עין. אבל אני לוקח את המילה 'סיירת' מהצד הטוב שלה, עם הכוונה למיטב החבר'ה שחדורי שליחות מתגייסים ועושים דברים שהמדינה יכולה להתגאות בהם".

תצא עם עוד משלחת-הצלה כזאת לחו"ל?

"זה כבר לא תלוי בי. נקווה שלא יהיו עוד אסונות-טבע מחרידים כאלה. כמובן, שאם יהיה צורך במשלחת נוספת, אפעל גם בה. אם תשאל אם אני רואה את עצמי כמי יכתוב עוד ספר, אשיב שכעת אני בשלב של תכנון רומן היסטורי שבלי ספק ייכתב ויצא לאור".

אתה מכין לעצמך מקצוע חלופי לפרק ב' בחייך, לאחר שירות הקבע שלך בצה"ל?

"מקצוע? - אני לא בטוח. כידוע, מכתיבת ספרים לא כל-כך מתפרנסים בארץ, אבל זה התחום שמושך אותי אליו".

כמי שיש לו כבר מקצוע מבוסס, מה כל-כך מושך אותך בכתיבה?

"זה הרבה יותר ממושך. אני מוקסם מהאפשרות לברוא עולמות באמצעות מילים ולשבות בדרך הזאת לב קוראים בדיוק כפי שאני נשבה כשאני קורא את ספריהם של אחרים, תוך כדי הזדהות עם גיבור זה או אחר והבנת כמיהותיו ומאווייו".

פורסם במקור: דיוקן, מקור ראשון
תאריך:  31/07/2010   |   עודכן:  01/08/2010
יעקב בר-און

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
"סיפרתי לפרח שקרה אסון, ואבא צריך לנסוע"
הודעות  [ 1 ] מוצגות  [ 1 ]  תפוס כינוי יחודי      לכל ההודעות         כתוב הודעה 
כותרת ההודעה שם הכותב שעה    תאריך
1
נתנאלה
1/08/10 01:32
פורום: מקור ראשון כתוב הודעה
+
משה פלאם
18/12/15 03:04
+
שלום ח
21/10/15 22:18
+
עופרק'ה
21/06/15 14:07
+
אהבת הארץ
29/05/15 09:49

תגובות בפייסבוק

ברחבי הרשת

רשימות קודמות
"בגיל 17 התקבלתי לעתודה אקדמאית והתלבטתי מה ללמוד. מכיוון שבמשפחתי הייתה נטייה לכיוון הריאלי, שקלתי ללכת ללמוד מתמטיקה. אבל באותם ימים המחשבה הייתה שמי שהולך למתמטיקה, המסלול היחיד שפתוח עבורו זה להיות מורה בתיכון, ולא רציתי להיות מורה. באותם ימים כמעט לא היו אוניברסיטאות, הייתה אחת, האוניברסיטה העברית, ולכן הרעיון להיות פרופסור באוניברסיטה היה דבר שהוא מחוץ להישג מחשבה. מכיוון שלא רציתי ללכת לכיוון של הוראה בתיכון, הגעתי למשפטים. אפשר לחשוב שזה היה סוג של ברירת מחדל. בזמן לימודי המשפטים למדתי גם כלכלה, אם כי לא סיימתי, אבל הגעתי קרוב לסיום לימודי התואר הראשון בכלכלה".
31/07/2010  |  אלה לוי-וינריב  |  כתבות
"השמאל הפוסט-ציוני חי בבועה מדומיינת של עולם אקדמי שבו מנשבות רוחות קוסמופוליטיות מבית היוצר של אוניברסיטאות קיימברידג' וברקלי", אומר הסופר והעיתונאי ד"ר גדי טאוב. "מדובר באנשים שאין להם חיבור אמיתי לישראל. כשיתחיל להיות כאן רע, הם ילכו מכאן. לעומת זאת, השמאל הציוני מחובר לעם. יש בו אינטלקטואלים בעלי רוחב דעת, אך גם בעלי חיבור עמוק לחברה הישראלית. רבים מהם משקיעים מזמנם וממרצם כדי לסייע לחברה הישראלית".
31/07/2010  |  יפעת ארליך  |  כתבות
בבוקר חורפי אחד, לפני כשנתיים וחצי, ראו הגולשים באתר דה-מרקר כותרת מבטיחה הזועקת אליהם ממסך המחשב: "מה חושב הסופר דויד גרוסמן על עיצוב?". חיש מהר נכנס לו הגולש הרב-תחומי לתוככי הכתבה. הרי באמת לא יצא לנו לשמוע את הסופר האהוב, איש הרוח הנחשב, מתבטא בסוגיית העיצוב, שהולכת ונעשית חשובה ומשמעותית בעולם המודרני.
31/07/2010  |  אריאל שנבל  |  כתבות
סקר TGI שפורסם השבוע מבטא היטב את העדפות הציבור: יותר ויותר אנשים קוראים את העיתון ישראל היום (35.2% לעומת 34.9%); יותר ויותר אנשים שהתפכחו מבינים ש"העיתון של המדינה", בראשו עומד ארנון (נוני) מוזס, בוגד שנים רבות בערכים ובעקרונות בסיסיים; יותר ויותר פוליטיקאים ופקידים בכירים ומנהלים ובעלי מקצועות חופשיים מבינים היטב: מוזס מוביל בעיתונו אג'נדה מסחרית, ולא עיתונאית. האמת אינה נר לרגליו. טובת הקוראים - בשמם ולטובתם כביכול פועלים עיתונאי ידיעות אחרונות - אינה מצויה במיקום גבוה בסולם העדיפויות שלו.
31/07/2010  |  יואב יצחק  |  כתבות
כבר במהלך החופש הגדול, נערכים הורים לתלמידים לקראת פתיחת שנת הלימודים הקרבה. נילי ארבל, מנהלת השירות לפיזיותרפיה במרכז שניידר לרפואת ילדים מקבוצת הכללית, מייעצת כיצד כדאי לבחור ילקוט מתאים לכל ילד לפי גילו ומשקלו ואיך לבחור נעליים מתאימות לבית הספר.
30/07/2010  |  נילי ארבל  |  כתבות

רשימות נוספות
עיר עם ועדת אכלוס  /  אלישיב רייכנר
שואלים את אדוארד  /  אדוארד אטלר
עניין סמנטי  /  גדעון דוקוב
ערביות הדדית  /  צור ארליך
מנחם בגין - האיש שהפך אותי לסופרת ילדים  /  ריקי רט
שובו של הפטריוטיזם  /  יואב שורק

פורומים
אסונות/פגעי טבע
בריאות/רפואה
מקור ראשון
עיתונאי-אורח
צבא וביטחון
רעש אדמה בהאיטי
כתבות מקודמות
מלון כורש
כורש - מלון בוטיק חדש
עמינח
הגיע הזמן להחליף מזרן
ביטוח ופיננסים
אלבר רכב
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
בי פטנט פתרונות מיוחדים
קלאב הוטל
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |  חדשות |  סדרות |  ספורט