הפוך לדף הבית
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
כתבות
ראשי  /   אקדמיה/חינוך  מדיני/פוליטי  עיתונאי-אורח 
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
 
 
 
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
מי צריך טכנולוגיה
12/09/2017   |   יהודה קונפורטס
 
 
 
לימוד ערבית - הכרח השעה
12/09/2017   |   ראובן לייב
 
 
 
האתגר הבא: ניטרול החרדים
12/09/2017   |   זוהר בן-אשר
 
 
 
"הכל באשמתו של גארי"
12/09/2017   |   איתמר לוין
 
 
 
בכירי הפרקליטות הודו: אפליה בתקצוב ייחודי לבי"ס כנסייתיים
12/09/2017   |   איציק וולף
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
שנאה עצמית? זה יותר אהבה עצמית
"אין זה מקרה שהישראלים המובילים בהסתה ובמאבק האידיאולוגי נגד ישראל והציונות בחרו באנגליה כמקלט". רוברט ויסטריך

"אני לוקח ברצינות את הקטע המשיחי השיעי. אני לוקח ברצינות את הצהרותיו של אחמדינג'אד. אני שואל מה הוא רוצה לומר לנו, ואני חושב על היטלר. דבר אחד תמיד חרות בזיכרוני, למרות שלא הייתי שם: אנשים אמרו כל הזמן על היטלר, אלה סתם דיבורים"

חוקר האנטישמיות רוברט ויסטריך התחיל את חייו במסלול הידוע. בית סוציאליסטי, רדיקליות סטודנטיאלית, 68' בחוצות פריז. ואז, בפראג, הוא חתך. ספרו החדש, הענק, הוא אנציקלופדיה של האנטישמיות העכשווית, כולל הסוגים שאסור לדבר עליהם: האנטישמיות השמאלנית, היהודית, האקדמית והאיסלאמית. הספר מייאש, המסר אופטימי

>
>
>
>
>
>
▪  ▪  ▪
חלק מהביקורות בארצות הברית על ספרו המונומנטלי של פרופ' רוברט ויסטריך 'אובססיה קטלנית' (באנגלית) נשמעו כמו חריקת שיניים. ניכר היה כמה קשה להן להודות בטענה המוכחת בספר, שהאנטישמיות חזרה להיות גורם מרכזי בחיים הציבוריים בעולם המערבי, שלא לדבר על העולם המוסלמי. "כל דבר מתועד בצורה היסודית ביותר", אמר לי פרופ' ויסטריך, במשרדו במכון ליהדות זמננו של האוניברסיטה העברית על הר הצופים. "זו אסטרטגיה מכוונת. הנחתי, וזה התברר כנכון, שגם אלה שמסיבות אישיות היו נוטים לבטל את הספר מראש - לא יוכלו לעשות זאת, בגלל התיעוד הרב".

הוא מספר שב'ניו-יורק טיימס' הופיע על הספר מאמר ביקורת מאת אדוארד רוטשטיין (ב-5.7.10). "הנושא של האנטישמיות דוחה אותו. הוא כותב שלעסוק בנושא 'זה כמעט טעם רע'. אבל בהדרגה רואים שלמרות הנטייה שלו לדחות את טיעוניי, הספר גורם לו להכיר בכך שהאנטישמיות היא בעיה חמורה ומזעזעת. בסוף, כנגד רצונו, הוא מקבל את זה. זה היה חזק ממנו, למרות הכול. אנשים בורחים כשהם שומעים את המילה אנטישמיות. לא סולחים לי שהתעקשתי להתעסק בזה ברצינות. אני רואה שמבקרים שיש להם איזה "אנטי" לנושא, שואלים למה לעשות אנציקלופדיה של כל כך הרבה אירועים ועובדות. זה האפקט שכפה עליהם לקרוא את הספר. אף אחד לא יכול לבטל את זה. אפשר להתווכח על הפרשנות. זה לגיטימי. לקחתי על עצמי משימה לא נעימה".

אבל על התוצאה של המשימה הזו אפשר לומר בפשטות: אם אתה קורא ספר אחד בעשור, 'אובססיה קטלנית' על 1,200 עמודיו הוא הספר הזה. זוהי תמונת מצב עם רוחב פנורמי ועם עומק של מסע אל מרכז האדמה. מלבד התרחשויות מזעזעות, מביא ויסטריך בעיקר עושר אנציקלופדי של התבטאויות של אינטלקטואלים ושל מנהיגים בכל הרמות. מה שבולט הן התיאוריות המהפכניות של השמאל הרדיקלי שמתאחדות עם הכרזות השמדה שבאות מכיוון האיסלאם הקיצוני נגד ישראל. פול ברמן, שפרסם לאחרונה את הספר 'מנוסת האינטלקטואלים', כתב על החסם המחשבתי שכופים אנשי הרוח של היום ובכך מציבים את החברה החופשית בסכנה: "אסור לך להראות שהאיסלאמיזם הוא תנועה פוליטית מודרנית, ולא עתיקה, שעלתה תוך אחוות אחים עם התנועות הפשיסטיות של אירופה בשנות ה-30 וה-40. אסור לך להגיד שההשראה הנאצית השתרשה בקרב האיסלאמיסטים, בעיקר במה שקשור לטבען הדמוני של הקונספירציות היהודיות ולהכרה במטרות החיוביות של רצח-עם".

ויסטריך מצטט בספרו את הפסיונריה הטרוצקיסטית של מעמד הפועלים באירופה, ארלט לאגילר, שאמרה כי "המאבק למען פלשתין הוא עכשיו מרכיב יסודי במהפכה הפרולטרית העולמית". למחוק את ישראל מהמפה הפך לחלק מהמלחמה נגד השיטה הכלכלית הגלובלית ונגד העוצמה האמריקנית, כותב ויסטריך.

האמנתי בצורך להרוס

ניסית לעסוק באמת בשאלה איך הגענו למצב הזה באוניברסיטאות – בחו"ל אבל גם בארץ?

"זה מעסיק אותי. אני מבין שאני צריך לחזור לשורשים האישיים שלי. איך קרתה התפנית. גם אני עברתי בשנות ה-60 את שלב הרדיקליזם בחיים שלי. מ-64' בערך, כשהתחלתי תואר ראשון. הרגשתי את הצייטגייסט. המאבק נגד הממסדים. ובמקביל האמונה באוטופיות למיניהן. כיום קשה לי להבין איך חשבו שמהפכת התרבות בסין היא אידיאל, ולא הבינו שזה היה מעשה זוועה. חשבו שכמו שבסין עושים מהפכה תרבותית צריך לעשות כזו גם במערב. אני זוכר את זה כמו היום. מאו, יחד עם קסטרו, צ'ה גווארה והו צ'י מין, נתפסו כגיבורים של המאבק האנטי-אימפריאליסטי.

"זה השפיע עליי עד כדי כך שב-1968, כשחזרתי מסטנפורד בקליפורניה לאירופה ובצרפת פרץ מרד הסטודנטים – מיד, כרפלקס של מהפכן נודד, הלכתי לפריז. חצי עמדתי מהצד והסתכלתי על המהומות, וחצי הצטרפתי בעצמי לכל זה. בסוגריים צריך לומר שקליפורניה, וקודם כול ברקלי, הייתה ערש תנועת הסטודנטים. 'תנועת חופש הביטוי' (Free Speech Movement). זה היה שלב א', שלא היה אלים. ואז תנועת הכוח השחור הצטרפה. אני זוכר את ההתבטאויות של סטוקלי קרמייקל. הייתה פה נימה אנטישמית ואנטי-ישראלית".

אז גם לך הייתה נקודת התפכחות.

"כן, עוד באותה שנה. לקחתי פסק זמן ונסעתי לפראג. פראג של דובצ'ק, עדיין בעידן הקומוניסטי אבל שם ניסו מה שנקרא 'סוציאליזם עם פני אנוש'. נשארתי שם למרות הקומוניזם, ובאוגוסט, כשאני בלב פראג, הגיעו הטנקים הסובייטיים. נשארנו תקועים במלון. זו הייתה מציאות שנחתה עלינו מהשמיים. אני זוכר את הוויכוחים עם הטנקיסטים הסובייטים. הם דיברו עם העם ברחובות. הם הונחו לנהל תעמולה ולהסביר שהם באו כדי לחסל את הקונטרה-רבולוציה. זו הייתה נקודת האל-חזור שלי. בסוף 68' הבנתי שכל החלומות של מרד הסטודנטים היו חלומות שווא. אבל מה נשאר? בחרתי לבוא לישראל, לשנה. הרגשתי יהודי. הרגשתי שיש לי זהות יהודית. זה לא שהייתי ציוני גדול. סבי היה יהודי שומר מצוות. הוריי אהבו את ברית המועצות. שם, בקזחסטן, נולדתי אחרי המלחמה. במקור הוריי היו פולנים, ופולנית הייתה שפת האם שלי. כך שהיה לי קשר עם העולם הזה, אבל לא היו לי אשליות לגבי רוסיה".

אם ידעת מה זאת רוסיה הקומוניסטית, מה בכל זאת קשר אותך לשמאל הרדיקלי?

"האמנתי לפחות בצורך להרוס, ברוח הניהיליסטים – צריך להרוס עולם ישן כדי לבנות עולם חדש. ב-1969 באתי לישראל. עבדתי ולמדתי. שמעתי הרצאות של פרופסורים, נסעתי לתל אביב. הייתי אז בן 23. התמניתי כעורך ב'ניו אאוטלוק', כתב העת באנגלית של מפ"ם. הם חיפשו מישהו שמסוגל לתרגם את העמדות שלהם, ויש לו אנגלית ברמה של עורך. העורך היה שמחה פלפן, שהתמנה במקום עורך קיבוצניק שפרש. פלפן קבע את המדיניות, ואני הייתי עורך בפועל. שישה חודשים עבדתי איתו, במשרד ברחוב קרל נטר בתל אביב. בלי מיזוג, בלי מאוורר. עם תמונה של מרטין בובר תלויה על הקיר. זה היה המפגש הרציני הראשון שלי עם מגמות פוליטיות בישראל. היכרות עם הסוציאליזם הציוני. וזה מאוד סקרן אותי.

"באוניברסיטה היו יעקב טלמון, יהושע אריאלי ושאר הפרופסורים, אבל הם לא היו מעורבים ישירות בעניינים פוליטיים. חזרתי לאנגליה אחרי שנה וחצי כיוון שכל החברים הישראלים שלי אמרו לי: תעשה דוקטורט בחו"ל, רק אז יסתכלו עליך; אם תעשה בארץ זה לא יעזור לך. הבנתי שאם זה הייעוד שלי, אז אולי יש בזה משהו. עשר שנים לא הייתי בארץ, אבל ידעתי שאחזור. ולא מפני שהייתי ציוני. זה משהו רגשי. הייתי חדור שכנוע פנימי עמוק שמדינת ישראל היא עתידו של העם היהודי. או שאתה רוצה ליטול בזה חלק, או שאתה נשאר מתבונן מהצד. לא רציתי חיים בגלות. בכלל, הגלות היום, באנגליה למשל, מאוד לא 'נחמדה'. אני לא חושב שיהודי שמכבד את עצמו יכול לחיות במדינה כזאת".


"יש משהו ברעל האנטישמי שמתנקם באלה שהם נושאי הדגל שלו. זה מעביר אותם על דעתם ותבונתם נפגמת. זה רעל שאולי במינון מסוים אדם יכול להצליח בעזרתו. גיוס המונים, גיוס תמיכה רחבה. אבל מעבר לזה, זה כבר מבשר את החורבן שלהם"

היטלר ואחמדינג'אד דיברו והתכוונו

אתה מגיע במחקר שלך עד אחמדינג'אד, למעשה. יש אנשי מקצוע, דוגמת קציני המודיעין למיניהם, שחולקים עליך במסקנות הדי חד-משמעיות שלך.

"הם לא כל כך מסתכלים על האידיאולוגיה של אחמדינג'אד. הם צריכים להתמודד עם שאלות טכנולוגיות ושאלות פרקטיות מעשיות. אבל אני אכן לוקח ברצינות את הקטע המשיחי השיעי, אני לוקח ברצינות את הצהרותיו של אחמדינג'אד. אני שואל: מה הוא רוצה לומר לנו? ואני חושב על היטלר. דבר אחד תמיד חרות בזיכרוני, למרות שלא הייתי שם: אנשים אמרו כל הזמן על היטלר, אלה סתם דיבורים. אבל כשהיטלר דיבר על רצונו, כשהכריז בינואר 1939 על רצון ההשמדה שלו, כשאמר שבמקרה שתפרוץ עוד מלחמת עולם זה יוביל להשמדת יהודי אירופה, זו הייתה נבואה שהגשימה את עצמה. פעם אחת זה מספיק.

"היטלר לא הסתיר את כוונותיו, וגם אחמדינג'אד לא מסתיר את כוונותיו. זו אובססיה קטלנית שכבר חווינו פעם על בשרנו. מה עוד אנחנו צריכים? גרמנים אמרו לי: זו רק רטוריקה, ולישראל יש הצבא הכי חזק במזרח התיכון, אז ממה אתה מפחד? אז אני לא אומר שצריך לפחד. אבל הדברים כתובים על הקיר, ואסור לנו להתייחס אליהם כאל רטוריקה גרידא. ובנושא הזה ממשלת ישראל עושה נכון כשהיא מתריעה נגד הדברים".

ההשוואה בין היטלר לאחמדינג'אד נכונה?

"אנחנו עושים נכון כשאנחנו מזכירים לעולם ולעצמנו שיש פה הצהרות מפורשות על הכוונות של ההנהגה האירנית. זו חובת הממשלה, והיא ממלאת אותה. עלינו להיות מוכנים לתסריט הכי גרוע. אין לנו ברירה אחרת. האנטישמיות היא בפירוש חלק מהרטוריקה של ההצהרות שלהם. הכחשת השואה, התעמולה המטורפת נוסח הפרוטוקולים של זקני ציון. מדוע הם חוזרים על ההצהרות האלה כל הזמן? הם חוזרים כי זה עובד. זה נקלט בעולם הערבי.

"אבל אני לא מדוכא. עם כל הבנת הדברים על הקושי הרב שיש בהם. אני אדם מאמין. אני מסתכל על תולדות עם ישראל. אני חושב שהמדינה הזאת היא נס. היא ההישג הגדול של המאה ה-20. ואנחנו מצווים לשמור עליו. אני מוצא נחמה בזה שכל צוררי ישראל לדורותיהם איכשהו פשטו את הרגל, מהמן ועד היטלר ואחמדינג'אד. יש משהו ברעל האנטישמי שמתנקם באלה שהם נושאי הדגל שלו. זה מעביר אותם על דעתם ותבונתם נפגמת. זה רעל שאולי במינון מסוים אדם יכול להצליח בעזרתו. גיוס המונים, גיוס תמיכה רחבה. אבל מעבר לזה, זה כבר מבשר את החורבן שלהם. אם כי זה לא מוריד מהצורך שלנו להתגונן.

"הקמת מדינת ישראל הייתה צריכה להביא לזה שניפטר סוף סוף משונאי ישראל. מסתבר שלא. אבל אני יודע שמצבנו הרבה יותר טוב מב-39'. איננו חסרי אונים. בנינו כוח. גם בתפוצות זה לא אותו סיפור. ב-39' היו צריכים להתחנן בפני רוזוולט, ואנחנו היום במידה מסוימת כן מעצבים את גורלנו בעצמנו. אז אפשר לסיים באופטימיות זהירה. הייתי רוצה שיבינו את הספר כקריאה להתגייסות. במקביל, הקפדתי שזו תהיה עבודת מחקר לכל דבר. יש כלים ויש כללים. שמרתי על הכללים".

זו לא אנגליה שגדלתי בה

פרופ' ויסטריך, האם יש איזו נקודת זמן שבה הרגשת ששווה לחקור את האנטישמיות כמפעל חיים?

"קשה לי להצביע על רגע מסוים או מאורע ולומר 'הנה, זה הקטליזטור'. לא התחלתי עם הנושא הזה. כתבתי את הדוקטורט שלי על יחסו של השמאל ליהודים במאה ה-19. אני עומד לסיים ספר על מה שקרה לשמאל בארבעים השנים האחרונות – ומה שקרה לו, בהקשר שלנו, הוא התפתחות מזעזעת. כך שכבר בתחילת דרכי עסקתי בשאלת היהודים. האנטישמיות היא כמובן נושא מרכזי בשאלת היהודים. זה כולל את הפרובלמטיקה של הזהות היהודית ושל מעמד היהודים גם באזורים מחוץ לאירופה. האנטישמיות כבר הייתה שם בתחילת הדרך".

היו חוויות אישיות שדחפו אותך בכיוון הזה?

"ברמה האישית מעולם לא האמנתי שחוקרים הם נטולי רגשות, ושכל בחירה שאדם עושה בתחום האקדמי היא נטולת הקשר לחוויותיו האישיות. עם זה, לא הגעתי לאנטישמיות כמרכיב מרכזי במחקר שלי מתחושה של רדיפה אישית. גדלתי באנגליה בשנות ה-50, ה-60, ה-70. חוויתי אנטישמיות, אבל מתונה. לא בוטה, לא אלימה, אבל גם לא מתחת לפני השטח.

"רוב המורים שלי בבית הספר לא הסתירו את דעותיהם השליליות על יהודים. בית הספר שלי היה בקילבורן, ושליש מהתלמידים היו יהודים. והם היו התלמידים המצטיינים. הייתי אומר ש-90 אחוז מהמורים היו אנטישמים סמויים או גלויים. קיבלנו את זה כחלק מהחיים. חלק מנורמה מסוימת שרווחה באותו זמן; היום אסור להתבטא בצורה כזאת. והמשכנו הלאה. אפשר היה לחיות עם זה. הרגשתי כמעט רחמים כלפי המורים האלה. התייחסו אליי באופן אישי בצורה מכובדת. הייתי התלמיד המצטיין בכיתה והייתי טוב בספורט. ולא סתם, אלא הייתי הקפטן של נבחרת הקריקט של בית הספר, וקריקט זה ספורט מאוד אנגלי. זה לא הוריד מהאנטישמיות שקלטתי מהסביבה.

"אחר כך, כשהגעתי לקיימברידג', נתקלתי בפעם הראשונה באליטה של החברה האנגלית. אלה היו גינונים אחרים. אלה היו השרידים האחרונים של האימפריה. ממש ההבהוב האחרון, וזה היה בשנות ה-60. שם נתקלתי במה שעדיין קיים היום: אותה רתיעה, בביטוי מתון. רתיעה שמורכבת מתחושת עליונות מעמדית. הסתכלות מלמעלה. היהודים נתפסו כ'לא משלנו'. אבל בעשור האחרון הרגשתי שינוי לרעה דרמטי למדי בכל היחס אל הנושא היהודי. בראש ובראשונה למדינת ישראל והציונות".

האם יכול להיות שאותם אנשי אקדמיה ישראלים שהלכו לאוקספורד ולקיימברידג', כמו אילן פפה ואבי שליים, בעצם הושפעו מהסביבה הזאת וזה עיצב את גישתם כהיסטוריונים חדשים?

"אין זה מקרה שהישראלים המובילים בהסתה ובמאבק האידיאולוגי נגד ישראל והציונות בחרו באנגליה כמקלט. זו לא אנגליה שגדלתי בה. היום האווירה הרבה יותר קשה. כשאני מבקר שם אני בקושי יכול לנשום באווירה הזאת. יש שם רשעות בתקשורת. ב'בי-בי-סי', ב'גארדיאן', ב'אינדיפנדנט', באקדמיה. לעומת זאת, מי שהוא אנטי-ישראלי, ובייחוד ישראלי שהוא אנטי-ישראלי, יתקבל שם בזרועות פתוחות. יחבקו אותו. ישראלי הוא אליבי מושלם בשבילם. מצטטים אותך, נותנים לך את כל הבמות. מתייחסים אליך כאל דיסידנט, עם כל העיוות של הדימוי הזה שלקוח מהדיסידנטים של ברית המועצות. הישראלי האנטי-ישראלי הופך לגיבור תרבות. גיבור המאבק למען הצדק והאנושיות. יצא לי להרצות גם בפורומים עוינים. שומעים אותי. לא ספגתי דברים שאי-אפשר להתמודד איתם. אבל יש ירידה ברמת הוויכוח".

להתווכח עם אנשי האקדמיה האנטי-ישראלים היום זה לא כמו שהיה להתווכח עם ארנולד טוינבי.

"זאת ירידה בכל רמות החיים. זה משקף בכלל את מערב אירופה. רמת ההשכלה יורדת, רמת הידע הכללי. אנשים שמדברים על ישראל פשוט ספגו השפעות מהתקשורת. אני חושב שבקושי יודעים איפה ישראל, מה גודלה, מה הרקע ההיסטורי. יש מידת בורות בלתי נתפסת. זה חלל ריק שישראל אשמה בו לא מעט. זניחת השטח ושילוח אנשים לא מתאימים בעתות משבר לצורכי הסברה".

לימודי השואה כמזון לאנטישמיות

כשאתה קורא ספרים שעוסקים בהיבטים מסוימים של האנטישמיות, אפילו אנטישמיות בקולנוע, אתה לפעמים רוצה להשליך את הספר בייאוש. זה ממש מדכא. לאן שאתה לא מסתכל אתה רואה את האנטישמיות מושפרצת מהקירות.

"אני מודע היטב לכך שקריאת הדברים יכולה לגרום לך להיתפס לייאוש, לחוסר אונים. מה לעשות, זה מדכא. אולי יהיה לך קשה להאמין למה שאני עומד לומר, אבל בזמן שכתבתי, הדברים לא רק שלא דיכאו אותי, אלא כתבתי אותם כמעט בתחושה של התרוממות רוח. אינני מתכוון להרגשה של סיפוק או שמחה; חס וחלילה. כוונתי לתחושה של שליחות. תחושה של דבר שמתגלה לך. אלה לא היו דברים חדשים. ידעתי שהתופעה קיימת. אבל הפרטים המדויקים, המעשים כפי שהתגלו – זה היה הגילוי".

לחוקרי סרטן יש לפחות הנחמה והפיצוי שהמחקר עשוי להוביל למציאת טיפול חדשני ואולי תרופה. ואילו לסוג הסרטן שאתה חוקר נראה שאין מרפא.

"אולי יש לי נוגדנים. אולי כמו רופאי הסרטן, שרואים גם את המקרים הסופניים, אתה מפתח הגנות. אז איך התמודדתי: אני יכול לומר שזה לא מדכא אותי, כיוון שמזמן השתכנעתי שיש נושאים שככל שאתה בורח מהם הם ירדפו אותך וישיגו אותך, ואז תיתפס במצב של חוסר סיכוי, בלי שום מערכת הגנה. כשזה משיג אותך, אתה אפילו לא מבין מה קורה לך. אמרתי התרוממות רוח, וזה לא לגמרי מבטא את ההרגשה. זו תחושה של חובה. חובתי להמחיש לקורא את גודל הבעיה, בתקווה שזה ייתפס כקריאה אל הנשק".

זו בעצם רוח קרב.

"זו קריאה: תתעוררו! תתקוממו! תתארגנו".

אפילו לימודי השואה באירופה לא פעלו כתרופה לאנטישמיות, אלא אולי ההפך.

"זה נכון. האמינו שלימוד השואה יכול לשמש כנוגדן. לא התאימו את לימודי השואה למצבנו – והיום זה מנוצל לרעה. כל הדימויים והטרמינולוגיה הלקוחים מחקר השואה מופנים נגד ישראל. צריכים להיות זריזים בהבנה איך הדברים משתנים. התרופה הזו כבר לא מועילה, אבל אנחנו עוד לא החלפנו דיסקט. אין הרבה הבנה לתופעה. מדברים על דה-לגיטימציה, אבל לא קושרים בין התופעות. לא ערים לנזק המצטבר. בכל זאת, אני מרגיש שהספר הזה ישפיע. אי-אפשר להתעלם ממנו. זוהי נקודת ציון. וההוצאה (רנדום האוס) הלכה איתי לכל אורך הדרך בנושא הזה. הם לא יהודים. הם הבינו מה עומד כאן על כף המאזניים. והם התעקשו. חשבתי שיבקשו שאקצץ. ולא. הם רצו שהספר יתפרסם במלוא היקפו, 1,200 העמודים".


"יש כאלה שאומרים: שנאה עצמית. אבל הביטוי לא מסביר את האופן הגורף שבו אותם אינטלקטואלים יהודים שוללים כל דבר שקשור לישראל. לפעמים זה, למען האמת, בדיוק ההפך משנאה עצמית: הם מאוהבים בעצמם. הם אוהבים להעמיד את עצמם על הר מוסרי נישא"

נביאי זעם מפונקים

שמעת על האירוע של הגרפיטי על חומת גטו ורשה – הכתובת שהשאיר יונתן שפירא על שחרור גטו עזה?

"בספרי הקדשתי פרק ליהודים נגד ציון. וגם בהזדמנויות אחרות כתבתי על האנטי-ציונים. אבל עכשיו אנחנו מצויים בשלב אחר. זה לא כמו האנטי-ציונות לאורך השנים הרבות שלפני קום המדינה. אז זה היה מגוון דעות אנטי-ציוניות של האורתודוכסים, של המתבוללים, הסוציאליסטים, הקומוניסטים, הבונד. כשאתה קורא את הדברים שאמרו וכתבו לפני קום המדינה, רוב הנימוקים נגד הקמת מדינה יהודית היו משכנעים. לנימוקים של האנטי-ציונים באותה תקופה לא היה שום קשר עם אנטישמיות. להוציא אולי את הקומוניסטים בארץ ישראל. אי-אפשר לחשוד ברוב מבקרי הציונות כמו הרמן כהן, פרנץ רוזנצוויג ואחרים.

"לעומת זאת, מאז קום המדינה יש הידרדרות מתמדת הן ברמת הטיעונים, הן בטון של הדברים הספוגים דמגוגיה מפחידה. אלה שמובילים באוניברסיטאות את המסע להחרמת ישראל דוחפים להשמיט כל לגיטימיות היסטורית לציונות – וקוראים לה אפרטהייד ושמות גרועים מזה. אני אומר לעצמי: אלה אנשי רוח? אלה קוראים לעצמם אינטלקטואלים? אלה אנשים שמעניינת אותם האמת? כל זה בא ממקור רגשי. אבל איזה רגש? רגש של שנאה.

"יש כאלה שאומרים: שנאה עצמית. אני לא אוהב את הביטוי. הוא גם לא מסביר את האופן הגורף שבו שוללים כל דבר שקשור לישראל. לפעמים זה, למען האמת, בדיוק ההפך משנאה עצמית: הם מאוהבים בעצמם. הם אוהבים להעמיד את עצמם על הר מוסרי נישא, כמו נביאי הזעם של פעם. אבל מה לעשות, אפילו נעם חומסקי אינו הנביא ישעיהו. האנשים האלה מונָעים חלקית מתחושת תסכול שישראל לא מתנהלת על-פי הדגם האידיאולוגי שקבעו לה. זו תפיסה משונה: מדינה לא עונה על ציפיותיך – ולכן היא פגומה וחסרת זכות קיום. זו תגובה פתולוגית. בקלי קלות אתה מבטל את המדינה מפני שהיא לא תואמת בדיוק את האוטופיה שלך.

"ויש גם שיקולים אופורטוניסטיים. אני אומר את זה גם בצער וגם בציניות מסוימת. אדם צעיר שמחפש לעצמו דרך באקדמיה או בתחומים אחרים, אם הוא ייתפס בעולם הגדול כמי שתומך בישראל, או אפילו מתייחס אליה בצורה הוגנת, הסיכויים שלו בקריירה אינם מזהירים. אפילו בארצות הברית. שיקולים קרייריסטיים משפיעים על הרבה אנשים. גם בישראל. דור הסטודנטים הנוכחי וגם הדור הקודם כבר ספג את התזות של המרצים, תזות שגורמות לסטודנטים ניכור מהמדינה. אני שואל את עצמי, מה מקולקל פה? איך הגענו למצב כזה? אלה מגמות הרסניות".

תסמונת קרייסקי

ברונו קרייסקי, הקנצלר היהודי של אוסטריה, הוא דמות שכתבת עליה לא מעט, גם בספרך הנוכחי. ידעת שהוא ואורי אבנרי היו חברים עוד מסוף שנות ה-50?

"אני מבין מדוע אורי אבנרי וקרייסקי יכלו למצוא שפה משותפת. מהרגע שאבנרי עבר את המהפך שלו בנושא הפלשתיני, הייתה להם הבנה בנושא הזה. יצא לי לדבר בזמנו עם היועץ הקרוב של קרייסקי ועם עוד אנשים שהיו קרובים אליו מאוד, כולל ברברה טאופר. הוא השתיל אותה פה כ'מרגלת' לטובתו. אחר כך היא הפכה למישהי אחרת לגמרי. הייתי בארכיון קרייסקי והתאפשר לי לקרוא שם הרבה חומרים. הוא לא היה שונא ישראל, אבל לקה בתסמונת יהודית קלסית. האמביציה שלו להגיע, להשיג. הוא מבחינתו הצליח, ועוד במדינה הכי אנטישמית באירופה. הוא העניק לאוסטריה את האליבי שהייתה זקוקה לו באותן שנים. הוא עשה זאת בשיקול דעת. מהרגע שנבחר ב-1970, הוא אמר: אני קנצלר של כל האוסטרים. הוא מינה לקבינט שלו ארבעה שרים שהיו בעברם קציני אס-אס. באף מדינה באירופה לא היו מעזים לעשות את זה. וזה אדם שכעשרים מבני משפחתו נספו בשואה. הוא נתן בכך אליבי לאומה שהתכחשה לשיתוף-הפעולה האקטיבי ביותר שלה בפתרון הסופי".

איך כל זה התחבר ליאסר ערפאת, שקרייסקי, יחד עם אורי אבנרי, סייע לקידומו וללגיטימציה שלו?

"זה מה שהיה מעניין בשבילי. זה גילוי של השנים האחרונות. חילופי המכתבים בין קרייסקי לערפאת. הוא היה הראשון שהפך את ערפאת לדמות מקובלת בטרקלינים של אירופה, למי שראוי להתקבל בחברה הטובה. אורי אבנרי פעל כמתווך. קרייסקי התאכזב מאוד משמעון פרס בנושא הזה. הוא קיווה שיקבל את דעותיו בנושא אש"ף. אם כי כשאתה מסתכל על תוכניות השלום שמונחות היום על השולחן, אפשר להגיד שקרייסקי הקדים את זמנו. הוא הלך נגד הזרם.

"אבל האמת היא אחרת. בשנים 1979–1982 היה גל פיגועים באירופה: פיגועים אנטי-יהודיים, לא בהכרח אנטי-ישראלים אבל גם נגד מטרות ישראליות. קרייסקי תמיד שמר על עמדתו העקרונית שצריך לחבק את ערפאת, להכיר באש"ף וללכת על הפתרון שהאירופים ואפילו במידת מה האמריקנים כבר נטו אליו; אלא שבהתכתבות שלו עם ערפאת, קרייסקי מתגלה כמאוכזב עמוקות. הוא לא קיבל את הטיעון שאבו-נידאל עומד מאחורי, למשל, הרצח של ראש אגודת הידידות ישראל-אוסטריה, שקרייסקי הכירו מקרוב. קרייסקי בפירוש אמר לערפאת: אתה אחראי. אבל הוא לא אמר זאת בפומבי. כבר ב-1981 הוא אמר לו: תחליט, אתה מנהיג של תנועת גרילה או מדינאי? אם אתה מדינאי, חובתך לעצור את כל הנטיות הטרוריסטיות.

"קרייסקי גם ראה בערפאת אחראי לרצח עיסאם סרטאווי (איש אש"ף שדגל בדיאלוג עם ישראל). סרטאווי היה ידיד נפש של קרייסקי. איש אמונו. וקרייסקי כתב לערפאת: 'גם אם לא נתת את ההוראה להורגו, אתה גרמת לזה'. הוא טען שערפאת הסיר את חסותו ממנו והפקיר את דמו. והוא הסיק מסקנות לגבי ערפאת. היה לו אח בארץ, והוא סייע לו. בצד ההומניטרי הוא ידע לפעול. הוא תיווך לטובת ישראל בנושא של שחרור שבויים".

פורסם במקור: יומן, מקור ראשון
תאריך:  01/08/2010   |   עודכן:  01/08/2010
אמנון לורד

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
שנאה עצמית? זה יותר אהבה עצמית
הודעות  [ 21 ] מוצגות  [ 21 ]  תפוס כינוי יחודי      לכל ההודעות         כתוב הודעה 
כותרת ההודעה שם הכותב שעה    תאריך
1
מד' ליונה עיוורת
2/08/10 01:32
 
גיא בכר
14/10/10 01:12
2
א מ רול
2/08/10 07:24
3
אנליסט
2/08/10 08:01
4
צפנת
2/08/10 08:10
5
הגרסא דינקותא שלי
2/08/10 08:27
6
לסר ישעיהו ברלין
2/08/10 08:33
7
טיבי8876
2/08/10 08:35
8
דיטה
2/08/10 09:17
 
היעדר המשמיצנים !
3/08/10 08:07
9
צנחן
2/08/10 10:09
10
ציוני
2/08/10 11:31
11
לכן כועסת אירופה
2/08/10 11:53
 
חד גדיא
3/08/10 10:55
12
עוד אחת
2/08/10 12:48
13
דרור מרמת גן
2/08/10 23:13
14
קורןנאוה טבריה
3/08/10 08:26
15
עמית112
3/08/10 13:32
16
עמית112
3/08/10 15:05
17
אהבה ע\צמית
10/09/10 01:37
18
שלומית ברזאני
19/11/11 14:46
פורום: מקור ראשון כתוב הודעה
+
משה פלאם
18/12/15 03:04
+
שלום ח
21/10/15 22:18
+
עופרק'ה
21/06/15 14:07
+
אהבת הארץ
29/05/15 09:49

תגובות בפייסבוק

ברחבי הרשת

רשימות קודמות
לרגל השקת סדרת Elvive TOTAL REPAIR 5 שרון גוטליב, מנהלת ההדרכה של לוריאל פריז, מאששת/מנפצת את המיתוסים השכיחים על שיער:
01/08/2010  |  שרון גוטליב  |  כתבות
בין קומץ הצדיקים שעוד נותרו בארץ הזאת הלך לפניו שמו של הרב איסר פרנקל (77), מי שהיה במשך עשרות שנים רבה הנערץ של שכונת בבלי התל אביבית עד ליום-פטירתו בסוף השבוע.
01/08/2010  |  ראובן לייב  |  כתבות
לשנייה קלה לא האמין אל"מ ד"ר אריאל בר, מפקד הרפואה של פיקוד העורף, שזה קרה לו. הטלפון צלצל אצלו בעיצומו של "להבה קסומה", תרגיל ביולוגי הגדול מסוגו בארץ, שעליו פיקד, לאחר שערב קודם לכן נעל כנס בינלאומי בראשותו, בנושא מצבי-חירום ואסונות, בהשתתפות נציגי 35 מדינות. על הקו היה סא"ל סמי יחזקאל, מפקד כוח החלוץ של משלחת ישראל להאיטי, בעקבות רעידת האדמה הקטלנית ב-12 בינואר, שגבתה את חייהם של כ-230,000 איש. "דוק", כך הוא קרא לו, הרופא. "בעוד שעה וחצי ממריא מטוס מנמל התעופה בן-גוריון. תהיה שם על אזרחי. תיק קטן. תיערך לשבועיים..."
31/07/2010  |  יעקב בר-און  |  כתבות
"בגיל 17 התקבלתי לעתודה אקדמאית והתלבטתי מה ללמוד. מכיוון שבמשפחתי הייתה נטייה לכיוון הריאלי, שקלתי ללכת ללמוד מתמטיקה. אבל באותם ימים המחשבה הייתה שמי שהולך למתמטיקה, המסלול היחיד שפתוח עבורו זה להיות מורה בתיכון, ולא רציתי להיות מורה. באותם ימים כמעט לא היו אוניברסיטאות, הייתה אחת, האוניברסיטה העברית, ולכן הרעיון להיות פרופסור באוניברסיטה היה דבר שהוא מחוץ להישג מחשבה. מכיוון שלא רציתי ללכת לכיוון של הוראה בתיכון, הגעתי למשפטים. אפשר לחשוב שזה היה סוג של ברירת מחדל. בזמן לימודי המשפטים למדתי גם כלכלה, אם כי לא סיימתי, אבל הגעתי קרוב לסיום לימודי התואר הראשון בכלכלה".
31/07/2010  |  אלה לוי-וינריב  |  כתבות
"השמאל הפוסט-ציוני חי בבועה מדומיינת של עולם אקדמי שבו מנשבות רוחות קוסמופוליטיות מבית היוצר של אוניברסיטאות קיימברידג' וברקלי", אומר הסופר והעיתונאי ד"ר גדי טאוב. "מדובר באנשים שאין להם חיבור אמיתי לישראל. כשיתחיל להיות כאן רע, הם ילכו מכאן. לעומת זאת, השמאל הציוני מחובר לעם. יש בו אינטלקטואלים בעלי רוחב דעת, אך גם בעלי חיבור עמוק לחברה הישראלית. רבים מהם משקיעים מזמנם וממרצם כדי לסייע לחברה הישראלית".
31/07/2010  |  יפעת ארליך  |  כתבות

רשימות נוספות
עיר עם ועדת אכלוס  /  אלישיב רייכנר
שואלים את אדוארד  /  אדוארד אטלר
עניין סמנטי  /  גדעון דוקוב
רוח תעתועים  /  אריאל שנבל
ערביות הדדית  /  צור ארליך
מנחם בגין - האיש שהפך אותי לסופרת ילדים  /  ריקי רט



מגזינים וכתבי עת נוספים ברשת 
יש מתווך בקהל? יאנה ויוסף וציון ברוך מחפשים בית
12/09/2017  |  06:41  |  וואלה!
אבאל'ה! קניה ווסט מסחרר את נורת' בפארק שעשועים
11/09/2017  |  12:59  |  וואלה!
הצצה 76 שנה אחורה: מכתב נדיר של מרן הגראי"ל בזמן מלחה"ע השנייה נח
12/09/2017  |  07:42  |  כיכר השבת   |   ישראל כהן
שינוי האקלים מכה בקליפורניה.
12/09/2017  |  07:41  |  אפקט הפרפר השחור
הנאום של ירון זליכה בהפגנה
12/09/2017  |  07:41  |  אפקט הפרפר השחור

יהודה קונפורטס
ראובן לייב
זוהר בן-אשר
פורומים
אקדמיה/חינוך
מדיני/פוליטי
מקור ראשון
עיתונאי-אורח
כתבות מקודמות
צוות חדשות עולם
הביטוחים שיגנו על הכסף שלכם - המדריך למתחיל
עמינח
הגיע הזמן להחליף מזרן
ביטוח ופיננסים
אלבר רכב
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
בי פטנט פתרונות מיוחדים
קלאב הוטל
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |  חדשות |  סדרות |  ספורט