עם הראש באדמה

יחסן של רשויות המדינה לעבודת האדמה מכחיד את החקלאים במהירות מעוררת השתאות. מ-50 אלף חקלאים שהיו בישראל לפני קצת יותר מעשור, נותרו כיום 15 אלף בלבד. אלו שעדיין שם כואבים את הידיעה שילדיהם כבר לא יעבדו את הקרקע. את ההתמודדויות עם מפגעי הטבע הם עוד מסוגלים לשרוד, אבל היחס מצד פקידי הממשלה הופך את הענף שלהם לבלתי אפשרי כמעט.

למצב הדברים הזה, אומרים בתנועת המושבים, אחראים כמה פקידים במשרד האוצר ובמשרד המשפטים ושלושה-ארבעה כתבים כלכליים, שהבולט שבהם הוא נחמיה שטרסלר מעיתון 'הארץ'. הללו עמלו בשנים האחרונות ליצור לחקלאים תדמית של נדל"ניסטים תאבי בצע, שודדי המים של מדינת ישראל, יבואני עובדים זרים ובעיקר אנשים שעבר זמנם.

מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל, אבשלום וילן, אומר כי שורה של עיתונאים מנסים להנחיל את המנטרה "הכה את החקלאים והצל את המולדת". הוא מציין כי בשנת 2009 קוצצו מכסות המים בכ-25 אחוז, וסך הצריכה השנתית של מים שפירים הגיע ל-340 מיליון מ"ק - לעומת מיליארד מ"ק לפני עשור. אף שרוב המים בשימוש החקלאות כיום מקורם במי שופכין מושבים, מים מליחים ומי השפד"ן, עדיין מועבר לציבור המסר שהחקלאים הם בזבזני המים של המדינה. "לא ברור מדוע העובדות החשובות של החיסכון במים בחקלאות אפילו אינן מוזכרות על-ידי הכותבים", אומר וילן.

פרופ' ארנון סופר, ראש המכללה לביטחון לאומי וראש הקתדרה למחקר גיאו-אסטרטגיה באוניברסיטת חיפה, מדבר על נזק בלתי הפיך שייגרם למדינה מנטישת החקלאות, אם לא יתחולל שינוי תודעתי. "עיתונאים שיושבים בתל אביב, לא יוצאים לפריפריה ולא יודעים מה קורה, והם אלה שיוצרים לחקלאים תדמית שלילית", אומר סופר. "את כל השטח בעוטף עזה מחזיקים החקלאים תחת ירי של צלפים. כך גם לאורך הגבול הדרומי עד אילת, וכך גם במטולה. החקלאות היא ביטחון. יישובים כמו כמהין, ניצנה, עזוז, גרופית או יטבתה בערבה הם שמחזיקים לנו את הגבולות. איזה כיף זה שכשיורדים לאילת, יש בדרך יישוב יהודי".

סופר מוטרד מנהירת הצעירים מהפריפריה לגוש דן, ומוטרד לא פחות מאובדן האחיזה בשדות השרון ועמק חפר, הקרובים למרכז. "מושבי השרון עומדים מול ההתפשטות של אום-אל-פאחם. ההתפשטות הערבית אינה יודעת גבולות. הם מתמקדים בבנייה חד-קומתית, לא מתפשרים על רבי-קומות, וכשמעירים להם הם עונים שמדובר ממילא באדמה ערבית, והם מצפצפים על החוק. אם לא יהיו מושבים יהודיים בשרון, הם יתפשטו גם לשם".

מי שנוסע בכבישי השרון יכול לראות במו עיניו את התמורות בשטח. כפר-קרע, ג'ת, ערערה, בקעה-אל-גרבייה ויתר הכפרים בואכה אום-אל-פאחם עוטפים את יישובי השרון וזוחלים לעברם בהתמדה. "הערבים נעצרים בשני גבולות - ליד שטחי אש וליד התיישבות כפרית יהודית", קובע סופר. "אפשר לראות איך היישובים ברקאי, מאור, כפר-יעב"ץ ואחיטוב מחזיקים את השדות סביבם ומונעים את ההתפשטות של ג'ת. מדובר בהתיישבויות משנות ה-50, שלולא הן, הבנייה הערבית הייתה כבר מגיעה עד כביש 4 וכלא הדרים. פרדס חנה, רגבים ועמיקם שומרים על גבולות ההתפשטות של ואדי ערה. כשתושבי היישובים האלה מרימים את הראש, הם רואים במרחק של כמה מאות מטרים את ערערה וכפר-קרע".

החזקת השדות והמטעים של החקלאים דורשת כמויות אדירות של מים וכרוכה בעלויות גבוהות מאוד, אולי אפילו בזבזניות.

"שעה של טיסת אימון בחיל האוויר עולה 30 אלף דולר. למה אף אחד לא אומר שזה בזבוז? החקלאות היא ביטחון, ואם ככה, למה לא לשלם לחקלאי כמו לטייס? הוא הרי חשוב בדיוק כמו טייס. אנחנו חיים במקום שאין בו ואקום. כל חלקה פנויה נתפסת".

סופר, שבמסגרת מחקריו עובר במדינה לאורכה ולרוחבה. מספר כי הופתע לגלות שהמושב נבטים, שמונה קילומטרים מבאר-שבע, מוקף בחפיר בגלל הגניבות והחדירות. "זה ממש כמו בתקופת הצלבנים. היישוב מבודד, והנה מה שקורה לו. חקלאות היא ביטחון", שב סופר ומדגיש. "חקלאי יודע מה היה בשדה שלו, מי היה. אם שהו שם שב"חים, הוא הראשון שיידע, הרבה יותר מהיר ויעיל מצבא וגם הרבה יותר זול. אז בואו נפסיק לדבר על עלויות המים".

זו לא רק שאלה של עלויות; פשוט אין מים.

"יש לנו הרבה מים. אנחנו מדינה עשירה ששוכנת לחוף ים, והתפלת מים היא בסופו של דבר תהליך די זול. התל אביבים יכולים לממן זאת. ההתפלה היא חובה ולא זכות. יושבים פרזיטים, סוחטים את המדינה ואומרים לי 'אל תעזור לחקלאי'?

"על-פי התחושה שלי אנחנו בסכנה קיומית. מי שאומר שלא צריך להעביר כסף לחקלאות, לא מבין על מה הוא מדבר. אם כל תושבי יוון יתכנסו לאתונה, לא יבולע למדינה, כי היא אינה בסכנה קיומית. ישראל איננה כזו, ואם כל חקלאי ישראל יתכנסו לתל אביב כדי לחסוך במים, סופה של ישראל קרב ובא. אנחנו לא מדינה ככל המדינות".

במדינות אירופיות, הגם שאינן זקוקות לחקלאות כמגן ביטחוני, היחס כלפי עובדי האדמה גובל בהערצה, כך לפי סופר. "שווייץ, לדוגמה, חושבת שהחקלאי שומר על היופי שלה, ולכן הוא מקבל שכר כמו בנקאי – 100 אלף דולר בשנה. באירופה ובארצות הברית כל הזמן מפצים את החקלאים על נזקים, כי הם יודעים שללא החקלאות אין קיום. השליטה של ארה"ב בעולם מתקיימת בזכות מאגרי החיטה שלה, שמספקים אוכל כמעט לעולם כולו. התחרות היא קשה, ולכן המדינה מסבסדת את החקלאים שלה, כדי שיוכלו להתקיים. למה היהודים לא חושבים שהם צריכים לתגמל את החקלאי, שמחזיק את המדינה? בשבילי חקלאות היא ביטחון, ולכן אני מצדיע לחקלאים".

כפר-פינס הוקם קצת לפני יותר מ-75 שנה. הוא עדיין מתנהג כמו מושב. נהמת הטרקטורים מפֵרה מדי פעם את השלווה. בחורף הפרדסים עמוסים פירות הדר. בעוד חודשיים ייקצר התלתן וייערם. את החיטה ידוש הקומביין קצת לפני חג השבועות.

החברים החקלאים מציעים לשכניהם מכל טוב. בוגין מביא מנדרינות ולימונים שזה עתה נקטפו, יששכר מגיש ארגז אבוקדו או עגבניות, ומוישה מניח ליד המכולת שני ארגזי אשכוליות, ומי שרוצה ייקח. אין עוד אנשים כאלה. אין כבר כמעט מקומות כאלה.

לפני כמה עשרות שנים היו בכפר-פינס 80 משקים חקלאיים שפרנסו את בעליהם. כיום נשארו חמישה. רוב בני הדור השני, בשנות השישים לחייהם, הבינו שמחקלאות בלבד לא ניתן להתקיים, ופנו למקצועות אחרים. רק שניים מבני הדור השלישי עוסקים למחייתם בחקלאות.

יששכר אופנהיימר הוא דור שני לחקלאות בכפר-פינס. לאחר נישואיו לרותי, בשנות ה-60 של המאה הקודמת, בחרו השניים להקים משק חקלאי במקום. "כשהגענו לכפר, היה רחוב שלם של נחלות עזובות", מספרת רותי. "תושבים רבים שהתקשו להתמודד עם החקלאות בחרו לעזוב. באותה תקופה היה באופנה לעבור לכל היישובים החדשים. הסתכלו עלינו כמו על משוגעים, אבל אנחנו הקמנו משק".

בעשרות שנות הפעילות החקלאית שלהם ראו האופנהיימרים לנגד עיניהם כיצד הביורוקרטיה הולכת ומחמירה. כל שירות מצדיק מס נוסף, ופערי התיווך בין התשלום שמקבל החקלאי ובין המחיר שגובים הסוכנים והמשווקים תמורת אותו פרי, הם עצומים. גם הגניבות עושות שמות ביכולתם של החקלאים להתפרנס בכבוד. "פעם אחת גנבו טרקטור, מדי פעם חסרים עופות, וגם אבוקדו גונבים", מספרת רותי. יששכר תפס פעם גנבי אבוקדו והתקשר למשטרה. אמרו לו שעל גניבה של פחות מ-100 קילו הם לא באים. אי-אפשר לבטח את הפרי, כי הרי אי-אפשר לשקול את הפרי שנגנב. ובכל מקרה, הרווח כל כך קטן שביטוח לא משתלם".

איך משפיעה עליכם העלייה במחירי המים?

יששכר: "מחירי המים גורמים לכך שהחקלאי ישאל את עצמו אם משתלם לגדל. אחרי הוצאות מים, דשנים, ריסוסים, קטיף והובלה, לך לא נשאר כלום".

רותי: "אנחנו לא מבקשים כלום מאף אחד, אנחנו רק מצפים שלא יפריעו לנו, שלא יערימו כל פעם קשיים חדשים".

בישראל אין כמעט חקלאים בשנות ה-30 לחייהם. גם למשק אופנהיימר אין דור המשך, ולא ברור מה יעלה בגורלו בשנים שיבואו. יששכר מספר שביישובים הסמוכים, בהיעדר ידיים עובדות, ניתנת הקרקע בהשאלה לשכנים הערבים, שיעבדו אותה הם. מראה קשה בעבור מי שבעיניו החזקת הקרקעות בידיים יהודיות היא ערך.

ד"ר רפאל שפר הוא דור רביעי להתיישבות בארץ ישראל, צאצא למייסדי משמר-הירדן, מטולה ויבנאל. את הדוקטורט שלו בהיסטוריה עשה שפר על זהות האיכרים בגליל. בעקבות מחקריו החליטה קבוצת בני איכרים ביבנאל לקיים מפגשים קבוצתיים. בפגישות הללו עלה שוב ושוב נושא היעדרו של דור ממשיך. העבודה הקשה, הביורוקרטיה והדימוי השלילי, כך אמרו המשתתפים, מרחיקים את הבנים.

"כשאבי-סבי הגיע לארץ, הכול היה מדבר וביצות", אומר שפר. "היום החקלאות הישראלית היא בחזית הפיתוח של העולם, והדבר הזה נתפס כמובן מאליו. יש בעם חלקים שחושבים שדי לנו במדינת תל אביב; לא צריך לשמור על הגבולות ולא צריך לעבוד את האדמה. ולא כך היא. אי-אפשר שתהיה רק מדינת-עיר. סינגפור היא מדינת-העיר היחידה בעולם, ורק מארג הכוחות באזור שלה מאפשר את קיומה. היא נותנת שירותים למדינות סביבה והן מפרנסות אותה. אצלנו זה לא ייתכן".

שפר זוכר איך בשנות ילדותו היו הילדים הערבים צועקים לילדי יבנאל "פלשתין מולדתנו" ו"כל היהודים כלבים". "העוינות קיימת לאורך כל הדורות", הוא אומר. "הפתרון הוא הגישה הכוללת של מחויבות לציונות. מי שלא מחויב לציונות, עלול לפרוח ולעוף בכל רוח מצויה".

דוברת משרד החקלאות, דפנה יוריסטה, העדיפה בתשובתה לדבר על ההצלחות ולא על הכשלים ועל תחושותיהם הקשות של החקלאים. "משרד החקלאות פועל למען חיסכון במים ומעבר לשימוש במי קולחין ומים שוליים (כל סוגי המים שאינם שפירים)", אומרת יוריסטה. "פעולות המשרד בנושא באות לידי ביטוי במחקר, תכנון החקלאות הישראלית, הדרכת החקלאים בפועל, וכן הענקת תמיכות לשם שיפור דרכי העבודה בחקלאות. לאורך השנים חלה ירידה משמעותית בשימוש במים שפירים בחקלאות, לצד עלייה בשימוש במים שוליים ומי קולחין. כל זאת, תוך שמירה על התפתחות מתמדת בייצור החקלאי.

"בין השנים 1950 ל-2008 גדל השימוש במים בישראל פי 4.4 בלבד, בעוד תפוקת ענפי הצומח גדלה פי 17.2. בשנת 1980 נעשה שימוש בכ-1,135 מיליון מ"ק מים שפירים בחקלאות, ובשנת 2008 הגיעה כמות המים לכ-490 מיליון מ"ק, ירידה של יותר ממחצית. לעומת זאת, אם בשנת 1970 נעשה שימוש בכ-100 מיליון מ"ק מים שוליים וכמעט לא נעשה כל שימוש במי קולחין, בשנת 2008 השתמשה החקלאות הישראלית בכ-630 מיליון מ"ק מים שוליים, בכללם כ-400 מיליון מ"ק מי קולחין.

"על-מנת להגיע להישגים אלו ולהמשיך לפתחם, פועלים במשרד ברבדים שונים. במסגרות המחקר נבדקות דרכי השימוש הנכונות במי קולחין ומים שוליים, ומפותחים כלים וטכנולוגיות מתקדמות שמטרתם לאפשר שימוש יעיל במים והשקיה ממוקדת על-פי צורכי הצמחים. לצד אלה מתבצעת עבודת הדרכה המסייעת בהטמעת פתרונות המחקר. המשרד מעניק גם תמיכות כספיות לייעול השימוש במים וסיוע כלכלי לכל חקלאי המעוניין בכך.

"ההחלטה באשר להיקף ההעסקה של עובדים זרים בישראל נעשית על-ידי הממשלה, על-פי צורכי המשק והיצע דורשי העבודה הישראלים, ותוך מגמה לצמצום היקפי ההעסקה של עובדים זרים. משרד החקלאות מהווה אך ורק גורם ממליץ, כאשר ההמלצה ניתנת על סמך תחשיבים כלכליים.

"על-פי תוכנית שנקבעה בהסכם במאי 2009, יועמדו כ-250 מיליון שקלים לרשות חקלאים שירכשו מיכון חוסך כוח אדם, על-פי רשימת מכונות שגיבש המשרד. 30 מיליון שקלים נוספים יוקצו למחקר ופיתוח של טכנולוגיות חלופיות לידיים עובדות. במסגרת תוכנית נוספת תשתתף המדינה בעלות שכרם של עובדים ישראלים בחקלאות בתקופת הכשרתם, במטרה להגביר את המוטיבציה לעבוד בחקלאות, ולהגביר את המוטיבציה של החקלאים לקלוט עובדים ישראלים".

אחת הנקודות הכאובות ביותר בעבור החקלאים היא האשמתם בגזלת כמויות אדירות של מים מהמדינה. בפועל, החקלאות הישראלית משתמשת בעיקר במים מוּשבים – מים 'משומשים' שעברו תהליך טיהור - בשיעור שאין לו אח ורע בעולם. "73 אחוזים ממי הביוב בישראל מושבים לשימוש בחקלאות", אומר וילן. "אחרינו נמצאת ספרד, שמשיבה לחקלאות רק 24 אחוז ממי הביוב. עד לפני 12 שנה השתמשנו לחקלאות ב-1.25 מיליארד קוב מים שפירים; כיום אנחנו משתמשים רק ב-400 מיליון. התדמית של החקלאים כמי ששותים את מי המדינה, פשוט אינה נכונה".

אייל בצר, ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל ויו"ר מרכז חקלאי העמק, מספר כי כל מי הביוב שמגיעים מעפולה, מנצרת-עילית וממגדל-העמק עוברים דרך מתקני הטיהור ומושבים לשימוש חקלאי באזור. "בכך אנחנו גם מקטינים את הנטל על הרשויות העירוניות, שלא צריכות להזרים את הביוב לנחלים או לים. למרות זאת, אנחנו מושמצים על-ידי הפקידים", אומר בצר. האבסורד הגדול ביותר, לדבריו, הוא המס שהמדינה גובה מהחקלאים על המים המושבים. "החקלאים היו צריכים לקבל כסף על הטיפול במים, אך במקום זאת המדינה כל הזמן מנסה לייקר אותם. גם לתהליך טיהור המים ישנן עלויות לא מבוטלות, ותוספת מס תהפוך את התהליך ליקר מדי ולא משתלם כלכלית. מה הם רוצים לעשות בכל הביוב? להזרים לנחלים או לים?"

כמו פרופ' סופר, גם בצר מדבר על תרומתם של השטחים המעובדים למדינה. "כמה כסף מושקע בשיקום נופים בצדי הדרך לאורך כביש 6? החקלאים מספקים נוף חינם. לאורך הדרכים אפשר לראות כרמים, פרדסים, שדות מעובדים. המשמעות הכלכלית של כל אלו היא 73 דולרים לכל דונם שדה".

מה כולל החישוב הזה?

"נוף של קרקע מעובדת יוצר ביקוש למגורים, מחירי הקרקע עולים ומי שמרוויח זו המדינה. עסקים כמו מלונות ומרכזי בילוי פורחים ליד נוף".

במועצה שלו מחולקים השטחים לשניים: 'חקלאיים' ו'ירוקים', שעליהם מופקדים פקחים. "הפקחים אמורים לשמור על השטחים הירוקים נקיים ומפותחים. המדינה משקיעה הון עתק בשמירה ובסיורים, ועדיין לא מצליחה לאכוף ניקיון. בלילות מגיעות משאיות עם פסולת ומשליכות אותה ביערות. החקלאי שומר על השטח מסודר, בלי שהמדינה תצטרך לשלוח פקחים".

למרות תפקידם החשוב, נאלצים החקלאים להתמודד לבדם מול מכת הגניבות. רק בשבוע שעבר, מספר בצר, נגנבו 70 עזים חולבות בכפר-יהושע – מה שגדע באחת רבע מייצור החלב במקום. "החקלאים חיים במציאות של אי ודאות. קיצוץ במכסות המים, מזיקים, גניבות חקלאיות, מחירי הדלק ושער הדולר המשתנים. והמדינה, במקום לתמוך, שמה רגל ומכשילה. ההמשך של דור נוסף בחקלאות נמצא בסימן שאלה. מי ייקח סיכונים כאלה?"

איזה עתיד אתה צופה לחקלאות בארץ?

"אני מודאג. אני רוצה שהבנים שלנו, הדור הרביעי בעמק יזרעאל, יהיו לפחות חלקם חקלאים. בשביל זה הם צריכים לדעת שהסיכון המקצועי הוא סביר, ולא כמו היום. כל עם ישראל ירוויח מזה. אפשר לייבא מזון, אבל זה פחות בריא ופחות טרי, אפילו פוגע בבריאות הציבור".

שריה תבור, איש היי-טק בן 60, עוסק בחקלאות בשביל הנשמה. יש לו נחלה בבני-ציון שבשרון, שם הוא מגדל זיתים. כל קוב מים שיוצא מהצינור שורט לו את הנשמה, אבל הנחיות משרד החקלאות לימדו אותו שבפחות מזה אי-אפשר. למרות הקרבה למרכז, גם הוא לא מצליח למצוא פועלים לעבודת המסיק. את רוב העבודה הוא עושה בעצמו, יחד עם אשתו.

"אין עובדים", אומר תבור, "לא יהודים ולא ערבים. למשרד החקלאות אין מדיניות, לא בנושא הפועלים ולא בנושא המים. היום, כשהמצב הגיע לפי פחת, כולם צועקים - אבל האם נציבות המים עשתה משהו לאורך השנים? כשבודקים כמה מים יש באקוויפר החוף ובאקוויפר הנגב, מגלים שיש שם יותר מים מאשר בכנרת, אבל לא יודעים לנצל אותם".

לדבריו, הבעיה היא חוסר שיתוף פעולה בין משרדי הממשלה השונים והיעדר ראייה לטווח רחוק. "אפרים קישון היה יכול לעשות מזה פרודיה. הכי פשוט מבחינתי זה למכור את הנחלה ב-7 מיליון דולר וליהנות מהחיים, אבל לי חשוב יותר להפריח את השממה".

החקלאות העברית מתגלה כאותו ילד שיעלה כיתה, אך לא בבית ספרנו. "החקלאות כאן היא סיפור הצלחה", אומר אייל בצר. "הייצור החקלאי עומד על 26 מיליארד שקלים בשנה, וצריכת המים הולכת ופוחתת. מכל העולם באים ללמוד את הטכנולוגיה שצמחה פה במאה השנים האחרונות, אבל אנחנו מודאגים ממאה השנים הבאות. מי יהיה דור החקלאים הבא? ירדנו מתחת לקו האדום במספר החקלאים הצעירים. המדינה צריכה לראות את זה כאיום אסטרטגי".

התנכרות המדינה לחקלאיה מתבטאת היטב בשורה התחתונה של מסמכי התקציב. הדוח האחרון של ה-OECD, הארגון הבינלאומי לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (שישראל מעוניינת להפוך לחברה בו), מגלה כי התמיכה של ממשלת ישראל בחקלאות נמוכה בהרבה מהממוצע במדינות החברות בארגון ומהממוצע האירופי. מאידך-גיסא, הדוח משבח את החקלאות בישראל ומגדיר אותה כמובילה בעולם, הן בפיתוח טכנולוגי והן בהתפתחות הייצור. "הגברת הפריון והיעילות בחקלאות הישראלית מרשימה הרבה יותר מכל מגזר אחר בכלכלה זו, במהלך כמעט 20 שנה. השיפור בפריון החקלאי עולה על מרבית מדינות העולם", כדברי הדוח.

"החקלאות הישראלית היא סיפור הצלחה גדול", אומר וילן. "יש פה קומבינציה מעניינת של מחקר וידע חקלאי. לחקלאים הישראלים יש יזמות בלתי רגילה. הגענו לטופ העולמי, ולא במקרה. הבעיה היא בדימוי החקלאי. יש פער גדול בין העבר וההווה".

איך החקלאות, שהייתה כל כך משמעותית באתוס הציוני, הפכה מושמצת?

"זה קרה בערך באמצע שנות ה-80, עם העלייה של ש"ס מצד אחד והתפיסה העירונית מהצד האחר. ב-1985 התהוותה תוכנית הייצוב הכלכלית, שהתזה שלה הייתה לשחוט פרות קדושות, בין היתר גם את החקלאות שנתפסה כמסובסדת על-ידי הציבור".

תתי רוט, יועצת ארגונית ומנחת קבוצות, מעידה על עצמה כמי הייתה שבויה בתפישה השלילית של החקלאים. כיום היא מתגוררת במושב עמיקם, שאליו הגיעה עם משפחתה לפני כ-15 שנים. העיסוק בחקלאות לא הייתה הסיבה למעבר. בעלה, רופא שיניים במקצועו, גדל בילדותו בפתח-תקווה שהייתה אז מוקפת פרדסים, והם חיפשו אווירה דומה.

"לפני שהכרתי את החקלאים הם נתפסו בעיניי כלוזרים", אומרת רוט. "כמו כולם הלכתי שולל אחרי התדמית הזאת, שאומרת שמי שיכול היה לצאת מהחקלאות, כבר יצא". בשלב מסוים היא החליטה לטעת גידולים אורגניים בחלקה שלה. לא היה לה כל ניסיון, ידע או כלים מתאימים. מי שעזר לה היו שכניה החקלאים. "מהר מאוד הדעות שלי על חקלאים השתנו מקצה לקצה. התחלתי לחוות את הקשיים שלהם, ראיתי עם מה הם מתמודדים. היום אני מבינה שהם סוג של גזע-על, וטוב שיש לנו נפילים כאלה. כיועצת ארגונית אני נתקלת כל הזמן בשווקים של אי ודאות, אבל לא בסדרי גודל כאלה. יצירתיות וגמישות מקסימלית הן הכרח כדי להצליח בתחום הזה".

מדוע אי הוודאות רבה יותר מאשר בתחומים אחרים?

"כי כל הזמן התנאים משתנים. את באה לשטח שלך ומתפללת למצוא אותו כמו שעזבת ביום הקודם. פעם ציפורים מנקרות את מערכת ההשקיה, וכשאת פותחת את הברז פתאום פורצים מהצינור שלושה גייזרים. פעם יש פרפר כזה או מזיק כזה, פעם פרות עוברות ומשחיתות את השדה ופעם אלה חזירי בר. את גם לא יודעת אילו תקנות יצוצו. מורידים מכסות של עובדים זרים, משנים מכסות מים, כאילו לא מספיקים תנאי הטבע המשתנים שהורסים את היבול".

רוט מספרת שבניגוד לדימוי הרווח של החקלאי כמי שמתעניין רק בחלקה שלו ולא סנטימטר מעבר לה, היא נתקלה באנשים טובים שרק רוצים לעזור. "תמיד אני נענית במאור פנים. תמיד יתנו לי עצה טובה, ישאילו כלים, יבואו לעזור כשתהיה בעיה בשדה, ולא משנה איפה נמצאים באותו רגע וכמה עסוקים. מתוך הקושי של עצמי ראיתי כמה כל העסק הזה מסובך. אנשים רואים בחנות מגוון פירות וירקות, ולא מבינים כמה קשה עבדו בשבילם. או שחושבים 'מה הבעיה, אפשר גם לייבא עגבניות מספרד', אבל כשהעגבנייה מגיעה מספרד - לאחר זמן שימור באונייה, במחסני הנמל ובמקררים - היא כבר לא עגבנייה. זה סתם נוזל אדום וחסר ויטמינים.

"אם לא תהיה פה חקלאות, מה יהיה פה? מקדונלד'ס? בא לי להגיד לכל הפקידים: בואו, תעשו פעם אחת קטיף מטורף של 24 שעות, ונראה אתכם. תעבדו קצת בשמש החמה או בימים קרים, ותבינו עם מה החקלאים מתמודדים. הפקידים יושבים במשרדים ממוזגים ונותנים הנחיות. פעם הייתי בדיוק במקום שלהם, במקום שלא מבין על מה החקלאים מתלוננים, מה הקטע שלהם. היום, כשאני קצת עוסקת בחקלאות, אני מעריצה אותם. אני חושבת שהמדינה הייתה עושה הרבה טוב אם הייתה תומכת בסקטור הזה, לטובת כולנו".