בן עם הספר

מקומו של רניצקי לא נעדר גם בנוגע לסופרים ישראלים. הסופרת הישראלית צרויה שלו חבה את רוב הקריירה העולמית שלה לרייך-רניצקי, שגמר את ההלל בתוכניתו על שני ספריה הראשונים שניתרגמו לגרמנית. בעקבות ביקורתו נמכרו ספריה של שלו במיליוני עותקים ואף נערכו בגרמניה כנסים על יצירתה הספרותית. אך יש גם מי שלא כל כך מתלהבים כאן מהמעמד שלו זכה רניצקי. יורם קניוק רואה במעמדו הנוכחי של רניצקי אות קלון, בעיקר לגרמנים. בספרו "הברלינאי האחרון" הוא כותב: "[הספרות הגרמנית] העמידה בראשה מורה חריף – יהודי-פולני שאמו נרצחה בטרבלינקה... אפשרה לו להיות אפיפיור והעמידה אותו בעמדת השפעה מוחלטת, תפקיד שאינו קיים עוד בשום ארץ בעולם".

רניצקי הוא תופעה תרבותית, ספרותית ואנושית חריגה, המעלה שאלות על תרבות וספרות ועל קובעי הטעם היום. הוא, שפגש את האוניברסיטה לראשונה מעמדת המרצה, שלמד הכול בכוחות עצמו על-אף המכשולים הרבים, נוצר בעיקר בכוח התנגדותו למיינסטרים, בנון-קונפורמיזם שלו. תכונות אלה עיצבו את ייחודו ואת תפיסתו האמנותית יוצאת הדופן המתמקדת בראש ובראשונה במהות ודוחה את הטפל. דווקא בחברה הגרמנית, שבה ההסמכה והלימודים הרשמיים הם חזות הכול, קם ועלה אדם כרניצקי לעמדה תרבותית עליונה זו. בצילו הגדול הוא מאפיל על כל יריביו, תוך הפגנת בוז מוצהר כלפי האקדמיה, הקוברת במו ידיה את הספרות במקום להביאה לציבור הרחב ולהקים חברה תרבותית אמיתית. רניצקי, כנביא זעם אחרון, ייחקק בהיסטוריה של הספרות העולמית והגרמנית לא רק בשל מעמדו וספריו החשובים, אלא בעיקר כנצר אחרון למורשת אירופית קלאסית גוועת, כשריד לתקופה המפנה סופית את מקומה לטובת ימים חדשים, שבהם שוקע מעמדה של הקלאסיקה. אולי בהקשר זה, הביטוי "ישן מפני חדש תוציאו" מורה על גורם הרסני המאיים על היסוד המרכזי של הספרות והתרבות כולה.

הצהרתו של רייך-רניצקי היא תוצר מזוקק של ניסיון חייו המרתק. המאהב הגדול של המוזות הגרמניות, "האפיפיור של הספרות הגרמנית" אשר חונך בגימנסיה פרוסית על ברכי ההומניזם, מי שזה כחצי מאה שולט ביד רמה בחיי הספרות של גרמניה במעמד שאין שני לו בשום מקום בעולם, העביר את אביב ימיו כשהוא נושא בראשו לא רק את גתה ומאן אלא גם משא מסוג אחר לגמרי. הגליה, התעללויות, רציחות, השפלה, רעב, עבדות, השמדה, יתמות ובדידות - אלו אך חלק מהמילים המנסות לפרק את הטרגדיה הזו, את 'פצצת הזמן היהודית' הבלתי נסבלת שרניצקי סחב על גבו בגטו ורשה והוא בן שמונה עשרה בלבד.

על-אף שלא עלה בידו במשך כל חמש שנות המלחמה לקרוא ולו רומן אחד, תמיד היו אלה השפה, הספרות, השירה, המוזיקה, הדרמה, או במילה אחת: התרבות - התרבות הגרמנית - אשר ניחמה ועודדה, ובעיקר הפיחה תקווה בחיי הרוח המיוסרים של רניצקי הצעיר. שנים רבות מאוחר יותר, בהגיעו לגבורות, יציין כמרכיבי העיצוב המרכזיים שהשפיעו על חייו באותה תקופה דווקא את המטען השולי כביכול, זה שמקומו אמור היה לפנות את מקומו בטבעיות 'לטובת' מטען הכאב. "המטען שלי כלל תיק ובו הרומן של בלזק וממחטה רזרבית", מספר רניצקי על יום הגלייתו מגרמניה. "אבל לקחתי לנסיעה עוד משהו, שהיה אומנם סמוי מן העין. על כך לא חשבתי אז בקרון הרכבת הקר שגירש אותי מגרמניה. אז לא יכולתי לנחש איזה תפקיד יהיה לאותו מטען סמוי מן העין, אותו מטען שחששתי אז שהוא חסר תועלת ומיותר. אני לקחתי מן הארץ שממנה הוגליתי שפה – השפה הגרמנית, וספרות – הספרות הגרמנית".

אחרי שהתפכח מאשליית הקומוניזם בפולין, נמלט רניצקי למערב גרמניה ב-1958. שם הוא עתיד במשך השנים לתפוס מקום ראשון במעלה, כסמכות ראשית וכפוסק עליון ובלעדי. ההצלחה לא נוצרה מאליה. רניצקי מעיד כי בתחילת דרכו בגרמניה היו הוא וטוסיה חסרי כול פשוטו כמשמעו. "לא היו לנו רהיטים ולא וילונות, לא סדינים, לא מגבות ולא כלים, לא היה לנו רדיו, והכי גרוע - לא הייתה לנו ספרייה". עם זאת הצליח רניצקי לכתוב תוך שישה חודשים שלושים ושמונה מאמרים, רובם ל"די וולט" (שנעשה לימים למבקרו הספרותי) ול"פרנקפורט אלגמיינה צייטונג". ספרו "Deutsche Literatur in West und Os" ("ספרות גרמנית במערב ובמזרח") שפורסם ב-1963 עורר הדים רבים כל כך, עד שבתחילת 1964 כבר יכול היה ליזום תוכנית לרדיו ולטלוויזיה בשם "בית הקפה הספרותי" - תוכנית שבה התארחה כל הברנז'ה הספרותית של אותם ימים.

ב-1973 מונה רניצקי לעורך הספרותי של "פרנקפורט אלגמיינה צייטונג", מחשובי העיתונים בגרמניה. הוא מילא את התפקיד במשך חמש עשרה שנה ובאמצעותו נהפך למצליף של הספרות הגרמנית, או כהגדרתו, ל"תליין הספרותי של גרמניה". בד-בבד הוא לא מתבייש לומר כי היה זה הוא ולא אחר שהביא את העיתון לפסגת תהילתו. ראויה במיוחד לציון עריכתו את ה"אנתולוגיה הפרנקפורטית" שייסד, שזכתה לפופולריות רבה ושבה כונסו כ-1,500 שירים של משוררים גרמנים בליווי הערות והסברים.

בשנות השמונים (ועד שנות האלפיים), כשהנחה את תוכנית הטלוויזיה הפופולרית "הקוורטט הספרותי", היה כבר לכוכב עליון בשמי התרבות הגרמנית. הוא שפט לשבט או לחסד ספרים חדשים וקבע נורמות ומדדים ברורים לקביעת מעמדה של יצירה אמנותית אמיתית, ובכך למעשה כוחו הגדול. רניצקי מישיר מבט אל היצירה האמנותית, ראשית כדי להבינה ולהפנימה, לדון בחשיבותה, ורק אז לחרוץ את גורלה – האם היא מיועדת לקהל הרחב, תחביב לחובבי אנליזות ספרותיות, או שמא היא פסולת גמורה. וכשרניצקי פוסק - פסק הדין ברור כשמש בצהריים.

אחד הדברים המעניינים ביותר בגישתו של רניצקי לספרות הוא רצונו התמידי להיפגש עם הספרות "פנים מול פנים". כמעט עם כל הסופרים שעליהם כתב, מהבינוניים שבהם ועד לקלאסיקונים כתומאס ברנהרד ומקס פריש, הוא נהג להיפגש ולנהל דיונים, בגובה העיניים, על יצירותיהם שלהם ועל יצירות אחרים. בסופו של דבר נוכח שכל סופר וסופר רואה בעצמו לפחות את מרכז העולם. כך למשל, בתארו את הסופר הפולני סטניסלב לז'י לץ, שאיתו ניהל שיחה ארוכה, הוא כותב: "אחר כשעה אמר פתאום: 'זה לא בא בחשבון. הלא אנחנו מדברים כל הזמן עליי. עכשיו נדבר עליך. תגיד לי מה אתה חשבת על ספרי האחרון?". אולי בשל כך הוא אינו ממעט לבוז לאותם יוצרים קטנוניים, בעוד את כתביהם הוא מעריץ.

עם זאת, בספרו המפורסם "Thomas Mann und die Seinen" ("תומאס מאן ומשפחתו"), רניצקי משתמש בפרטים האישיים לשם יצירת תמונה פנורמית של היוצר הגדול. הוא קושר בין ההווי, החברה, האישיות, המחלות, הסטיות והשיגעונות של גיבוריו הספרותיים, הלא הם הסופרים עצמם, כדי להסביר את הגאונות עצמה, היונקת מן החיים ועומדת מעליהם. הוא מביא לדוגמה את הנרקיסיזם המופלג של מאן בתור תופעה שלילית ובלתי רצויה אשר השפיעה לרעה על ילדיו, אך בד-בבד הוא מזכיר כי אילולא ההתעסקות האינסופית של היוצר בעצמו כ"פרימדונה", אילולא ההתייחסות לעצמו ברצינות מוחלטת – לא היו באות לעולם יצירות אמנותיות עולמיות כ"טוניו קרגר" או "בית בודנברוק".

רניצקי ומשפחתו גורשו ונכלאו בגטו ורשה. בזכות הגרמנית המשובחת שלו, ועל-אף גילו הצעיר, מונה רניצקי למנהל משרד היודנראט שעסק בתרגום מסמכים. הוא הרבָּה לקרוא שירה באותה תקופה, מכל הבא ליד. "כששכבתי במיטה, ויריות הגרמנים לא פסקו, חשבתי על אשתי טוסיה ועל השירה הגרמנית שקראתי לפניה, על השירים שאפשרו לנו לשכוח את מה שאיים עלינו יום יום, את מה שהיה צפוי לנו בלב הברבריות האכזרית ביותר".

שנים רבות לאחר מכן, בסתיו 1979, פגש רניצקי בסין את יהודי מנוחין, מגדולי הכנרים במאה העשרים. כששאל אותו רניצקי למעשיו במקום זה ענה לו מנוחין בקיצור, "בטהובן וברהאמס עם התזמורת המקומית". לאותה שאלה ענה רניצקי, "אני נותן הרצאות על גתה ועל תומאס מאן". מנוחין שתק, אך לא לזמן רב, אחר כך אמר: "נו טוב, הרי אנחנו יהודים". ולאחר הפסקה קטנה הוסיף: "זה טוב וראוי שניסע מארץ לארץ ונפיץ ונפרש מוזיקה גרמנית וספרות גרמנית – כך זה צריך להיות".

האם באמת כך זה צריך להיות? מדוע לאורך ההיסטוריה התעקשו היהודים שוב ושוב לחזור לאותם מקומות שמהם נדחו, ולא זאת בלבד אלא אף לשרת את תרבות העמים שמאסו בהם? רניצקי עצמו לא מצליח למצוא הסבר הגיוני לכך. שנים רבות לפניו כתב יעקב וסרמן, מגדולי סופרי גרמניה שסבל מאוד מכך שלא התקבל בחברה הגרמנית: "לשווא תנסו להשביע את עם הסופרים וההוגים בשם סופריהם והוגיהם... לשווא תנסו לחיות ולמות למענם, יחזרו ויגידו - יהודי הוא".

רניצקי עצמו, שנים רבות לאחר השואה, בחיים בגרמניה המודרנית והנאורה, חש תחושה דומה. "לא תוכלי לראות בי גרמני. אינני גרמני, ואל תעשי ממני גרמני", הוא אומר בראיון להרלינדה קרבלף, מחברת 'דיוקנאות יהודיים'. "אני אזרח הרפובליקה הפדראלית, וזאת ברצון וכדבר המובן מאליו. מדינה זו מוצאת חן בעיניי, למרות הכול. אני מבקר ספרות גרמני. אני כותב בשפה הגרמנית, אני שייך לספרות ולתרבות הגרמנית, אך אינני גרמני, ולעולם לא אהיה".

כששאל אותו גינטר גראס בשנת 1958 "אז מה אתה בעצם, פולני, גרמני או מה?", ענה רניצקי במהירות, "אני חצי פולני, חצי גרמני ויהודי שלם". היום טוען רניצקי כי עם כל היופי שבתשובה - היא שגויה בתכלית. "אף פעם לא הייתי חצי פולני ולא חצי גרמני - ולא היה לי ספק שגם לא אהיה לעולם. בכל חיי לא הייתי יהודי שלם, וגם היום אינני". רניצקי אולי אינו יהודי שלם, אך זוהי ההגדרה הקולעת ביותר למהותו הרוחנית כאיש רוח חסר מולדת מטבעו.

לאחר שהוריו הגיעו אף הם לא פסקה אמו מלהטריח אותו על לימודי הגרמנית, עד שהגיע למצב שבו "ידעתי גרמנית טוב בהרבה משידעתי פולנית". אמו, שלא חשבה כמוהו, אילצה אותו להקריא בפניה כל יום מסֵפר בגרמנית. כאשר כעסו גבר עליו והטון שבקולו כבר התחיל להישמע מאיים, ניסתה להרגיע אותו. "חכה חכה, יבוא יום שבו תקרא בשמחה ומרצונך החופשי ספרים בגרמנית", אמרה לו האם, אך הוא צעק כנגדה: "לא, זה לא יקרה אף פעם!". בבגרותו עתיד רניצקי, למרבה האירוניה, לייסד את סדרת ה"קאנון" המביאה למרחב דובר הגרמנית את היצירות הקאנוניות של השפה הגרמנית, ואת תוכנית הטלוויזיה המצליחה "הקוורטט הספרותי", ששפטה לשבט או לחסד יצירות ספרותיות חדשות.

באביב 1930 החל את לימודיו בגימנסיה הריאלית ע"ש ורנר פון זימנס (מייסד קונצרן הענק "Siemens" אשר העביד כמאה אלף איש במחנות הריכוז וההשמדה) בשנברג, ברלין. בגימנסיה הבין לראשונה כי אם ברצונו להשתלב בחברה הגרמנית ואף לזכות בהערכה, עליו להתבלט בהישגיו הלימודיים – דבר שלא היה פשוט כל כך עבור מי שהיה בתחילה "תלמיד בינוני בלבד". אט אט הפך לתלמיד הטוב בכיתתו במתמטיקה, אך אהבה משנית זו לא האריכה ימים. אהובתו הראשונה, הספרות, דרשה אותו חזרה אל חיקה החם: "הייתי מאושר – מן הסתם בפעם הראשונה בחיי - הייתי מאוהב בה, בספרות".

בחורף 1935 עבר מרסל הצעיר לגימנסיה פיכטה בברלין. על-אף האנטישמיות שהחלה להרים ראשה בגימנסיה, הייתה זו תקופה מהפוריות ביותר מבחינה אינטלקטואלית עבור רניצקי המתבגר. לסינג, האופטמן, שילר, קלייסט, רילקה, הלדרלין, היינה, פונטאנה, מאן ועוד רבים וטובים אחרים, קלאסיקונים ישנים כמודרניים, ריצדו במוחו ואף נפלטו, בגרסת ביקורת, אל קולמוסו המושחז. עבור חיבוריו קיבל כמעט תמיד 'טוב מאוד'. יום אחד, כשנתבקשה הכיתה לכתוב חיבור על ביכנר, מגדולי המחזאים הגרמנים, לקח זאת רניצקי ברצינות תהומית ומילא במרץ שלוש מחברות. הציון למרבה ההפתעה היה 'כמעט טוב', עם הערה שבה נכתב כי הוא מתבקש להגיע לחדר המורים בהקדם האפשרי. שם אמר לו המורה כי עבודתו יוצאת מגדר חיבור בית ספרי ועומדת כחיבור ספרותי מקורי, אך עם זאת גרוע - ולכן הציון המשונה. כשהביט שאין איש בסביבה לחש לרניצקי באוזנו: "אבל אם תהיה יום אחד מבקר ספרות בפריז (מרכז הספרות הגרמנית הגולה, ג"א), שלח לי גלויה". הייתה זו כנראה שריקת הפתיחה בדרך אל הפסגה המזהירה שבה ניצב רניצקי איתן עד היום הזה.

בתקופה שלפני הגירוש מתחומי הרייך השלישי התעדכן רניצקי בקביעות בכל התבטאויותיהם של אנשי הרוח על אודות המצב חסר התקדים שאליו נקלעה גרמניה. לצד אמירות אוטו-אנטישמיות מזעזעות של העיתונאי והסטיריקן היהודי קורט טוכולסקי, מצא רניצקי נחמה בראש ובראשונה במי שמוצא פיו היה בעיניו בבחינת קודש קודשים: תומאס מאן. "לשאלה מה יעשה תומאס מאן, שגר אז בשווייץ, נוכח מה שהתרחש בגרמניה הייתה מבחינתי, ואינני מגזים, משמעות הרת גורל". רניצקי כבר הספיק לצפות בחזיון התנפצות דימויים של חלק מגיבורי התרבות שלו, וחשש שהימנעותו של מאן מתגובה רשמית מעידה על הצטרפותו לצד האחר. בפברואר 1937 הוסר כל ספק מלבו. בהצהרתו תקף מאן בחריפות את "כוחות הרשע שהרסו את גרמניה" ומיד נתן תקווה בלבו של הנער המבולבל. "מה חשתי באותו ערב חשוך... הקלה? כן, כמובן, אבל יותר מזה, חשתי הכרת תודה". משחזר רניצקי. "לאחר זמן... בוורשה וגם בגטו, חזרתי והסתמכתי על הרעיון המרכזי במכתבו של תומאס מאן: 'הם, בעזות מצח שלא תיאמן', והוא התכוון לנציונל-סוציאליסטיים, 'מזהים את עצמם עם גרמניה. אבל לא רחוק הרגע שבו הדבר החשוב ביותר לעם הגרמני יהיה לא להיות מזוהים אתם'". זהו אחד המפתחות הראשיים להבנת תפיסת עולמו של מי שרואה בקוטב השני של הגרמניות את אדולף היטלר.

בשונה מגורלם של הוריו, שנשלחו למותם באחת הסלקציות האחרונות של גטו ורשה, הצליחו רניצקי ואשתו טוסיה להימלט ולהסתתר. בסיום המלחמה שימש רניצקי כמחבר כרוזים בשפה הגרמנית ולאחר מכן כצנזור צבאי. עקב השכלתו הוצע לו על-ידי השירות החשאי הפולני להצטרף למשימה חשאית בארץ זרה. היעד היה ברלין. "גרמניה המנוצחת, הכורעת על ברכיה, משכה אותי יותר מכל ארץ אחרת בעולם, כן, בכל מחיר רציתי לנסוע לברלין". הוא משחזר. "האם חורבן העיר שהייתה מקור האסון יגרום לי סיפוק? האם היה לי צורך להתענג על מצוקת הגרמנים? לא, בשום אופן. לא נקמה דחפה אותי לברלין, כי אם געגועים".

ב-1948 נשלח מברלין ללונדון לשמש קונסול. בן עשרים ותשע חזר לוורשה ותוך שבועות אחדים פוטר מכל תפקידיו באשמת "קוסמופוליטיות", ובגינה נאלץ גם לשבת במעצר. "הרשו לי לקרוא בתא. בחרתי ברומאן גרמני, 'הצלב השביעי' מאת אנה זגרס. כשקראתי את הרומאן תפסתי שהספרות מעניינת אותי יותר מכל דבר אחר. כך הרהרתי לי בתא, שהיה כעת מואר היטב, אם אוכל לחזור לשותפתי מימים ימימה, שאותה זנחתי זמן רב – לספרות".

והוא אכן חזר אליה. לאחר עבודה ספרותית שקיבל בהוצאת ספרים פולנית הפך עם הזמן גם למבקר ספרותי חשוב, אך במקביל התעוררו בו ספקות האם הוא כותב לקוראים הנכונים. בחושבו על מעבר לגרמניה המערבית הטרידה אותו שאלת ההגירה חזרה לארץ התופת, אך ההכרעה בסופו של דבר הייתה פשוטה. המולדת שלו, השייכות שלו, כלל לא הייתה קשורה לארץ מסוימת אלא לתרבות, שרק בה הרגיש שייך. "כשנשרף בית המקדש השני ידעו היהודים היטב, אמר היינה, מדוע הניחו מאחור כלי קודש, פמוטים ומנורות מזהב ומכסף, ולקחו איתם לגלות את התנ"ך בלבד. הספר הקדוש הפך ל'מולדת ניידת'. אולי רק אז תפסתי באופן מובהק שגם לי יש 'מולדת ניידת': הספרות, הספרות הגרמנית".

רייך-רניצקי נולד ב-1920 בוולוצלבק שבפולין לאב יהודי-דתי-מסורתי ש"קיומו של אלוהים היה מובן מאליו בשבילו כאוויר לנשימה" ולאם בעלת עניין בתרבות וחסרת עניין ממשי ביהדות, אשר הכירה לו בילדותו את הקלאסיקה הגרמנית. "עד יום מותה בתאי הגזים בטרבלינקה דיברה גרמנית מושלמת, גרמנית נדירה ביופייה", סופד לה בהערצה רניצקי, היודע שאילולא המורשת התרבותית של אמו ודאי לא היה נעשה למה שהוא היום.

בהגיעו לגיל חינוך הזמין אביו "איש מזוקן" בעל "פאות ארוכות במיוחד" ללמדו עברית, אך אמו התנגדה מיידית בטענה ש"לצורך השיעור הזה הוא עוד קטן מדי". שנים רבות נשאר רניצקי קטן מדי בשביל השיעור הזה. גם כשהגיע זמנו ללכת לבית הספר, החליטה אמו שבשונה מאחיו ילך לבית הספר האוונגלי. לדעתו, הרצון העז שיתחנך על ברכי התרבות הגרמנית היה המקור להתנגדותה של אמו לחינוך יהודי. באותה עת נחשף רניצקי לעולם המוזיקה, והושפע מאוד מיצירות באך, שופן ואף ואגנר.

משבר כלכלי קשה שפקד את אביו הסוחר, עד כדי פשיטת רגל ב-1929, חִייב מעבר מקום על-מנת למנוע את ההשלכות הקשות על המשפחה. הוריו קיוו לפתוח בגרמניה דף חדש. "לפי שעה גרם האסון לתפנית חיובית ביותר עבורי", כותב רניצקי שנשלח ראשון לביתו של הדוד בברלין. "את המשפט שאמרה לי מורתי לפרֵדה לא שכחתי מעולם: 'אתה, בני, נוסע לארץ התרבות'. כך, קודח מהתרגשות, חשבתי על הפלא שאני עתיד לראות – הפלא ברלין".

אך כמו כל התקוות הגדולות, גם זו עתידה הייתה להתנפץ. הימים הראשונים בבדידות ובתרבות זרה הפחידו אותו, ובשכבו בלילות על משכבו מירר בבכי. כאשר לא סיים לגרד את קליפת הביצה נזפה בו דודתו בטענה כי "כך לא אוכלים ביצים בגרמניה". "אז, כמדומני, שמעתי לראשונה בחיי את המילה 'גרמניה'", מספר רניצקי, "והיא לא נשמעה ידידותית במיוחד".