אביגדור אריכא, שנולד ברומניה, עבר במרכזי התרבות של אירופה אחרי שניצל ממחנות הריכוז, ספג והפנים את גולות הכותרת בתרבות האירופית. ויתרה מכך - בסיוריו ובשהיותיו בארצות שונות, התחבר אריכא דרך קבע לסופרים (כמו פר לאגרקוויסט השוודי זוכה פרס נובל) ולמשוררים, אייר את ספריהם, ועם קשרים נכונים עם בעלי גלריות מובילות - הציג בהן, וגם במוזיאונים.
התקופה בה למד בבצלאל, מ-1946 ועד שגויס למלחמת השחרור, בה נפצע, הייתה משמעותית עבורו. להיות תלמיד של מרדכי ארדון, גדול אמני ישראל, זו הייתה זכות גדולה. ממנו הושפע בציוריו המופשטים, הגדולים, וגם כשהייתה לו תקופת משבר, בה רצה להינתק מהמופשט ועבר לרישום בלבד (בין 1965 ל-1973), גם אז בפרט ומאז בכלל, גם בציוריו הפיגורטיביים נטו - מורגשת תמיד מורשתו של ארדון בצורת הנחת הצבע או המכחול, ברטט של הנחות הצבע, ובהדגשת ההנחות לעומת רקע בהיר יותר.
כשמתבוננים בדיוקנאות הרבים של עצמו שיצר לאורך השנים, ניכרת עובדה זו. ברטט המופלא בצבעים או בהנחת מכחול הדיו, ובמיוחד ברישומי הפחם - יש אכספרסיה שנשאבת מעולמם של אדוארד מונק (הצעקה), מהיד הרוטטת של אגון שילה, מהווירטואוזיות של אנגר, ומהעושר הצורני שמזכיר לנו את האמנים שאת עבודותיהם ראה בסיוריו באיטליה (קאראוואג'ו) ובפריס (פיקאסו). השפעת האחרון ניכרת בציורו "הפסנתרן", שמשולבת בו גם השפעת ארדון, במשטחים הקוביסטים ובמופשט. לולא מבחינים בראשו של הפסנתרן, ניתן היה לסווג את הציור שבתערוכה כמופשט מודרני. כך גם בדיוקנו של עגנון, שרובו עשוי בסגנון אכספרסיוניסטי בדיו שחור.
משחר נעוריו צייר אריכא, עוד בטרם למד אמנות. הדיוקן העצמי מ-1948 - בעת שהיה חייל, הוא עדיין בסגנון המושפע מארדון. בדיוקן העצמי מ-1957, גם כן, אך מתבהר הרצון להשתחרר מהשפעת המאסטר הדגול. רק לאחר היכרותו ותחילת ידידותו עם המחזאי סמיואל בקט, והערת ידידו ג'אקומטי, שראוי לו לרשום, כי זהו כישרונו הגדול, להיות פיגורטיבי - עשה את המהפך. מציוריו המופשטים התפטר במחיר לא גבוה. והוא אכן החל לעשות חיל כצייר פיגורטיבי. למזלו, לא חי בארץ מלבד שנים מועטות, אלא במילייה הרבה יותר רחב-אופקים וסובלני. לו היה ממשיך ליצור כאן, באווירת המלחמה בין אסכולת ירושלים (של בצלאל וארדון) לבין אסכולת תל אביב של זריצקי, שהפכה לאסכולת המדרשה - לא היה נוסק לגבהים אליהם הגיע. התרבות שרכש כשלמד פילוסופיה בפריס, המפגשים התדירים עם ג'אקומטי ושאר חבריו שם - כל אלה הזינו אותו והפרו אותו להתגבש לביטוי עצמי מובהק וייחודי. יכולתו האינטלקטואלית הביאה אותו לאצור תערוכות של אנגר באוסף פרידריך, של פוסן בלובר, וליצור סרטים תיעודיים על וורמר, קאראווג'ו וולאסקז.
בעלי גלריות, תחילה בפריס ובלונדון, ובהמשך בניו-יורק (MARLEBOROUGH), הציגו את עבודותיו, כשבמרלבורו הוא אחד מאמני הגלריה. ייתכן שהדירוג הגבוה שלו בסולם ההערכה, גרם למרלבורו ולגלריות אחרות כמו PACE, לאמץ אל חיקם אמנים ישראלים במאה ה-21, ובכך סלל להם אריכא את הדרך להצלחה.
אחד משני האולמות בתערוכה מוקדש לאיוריו את הסיפור "כלב חוצות" מאת ידידו ש"י עגנון. הסיפור מהווה 12 מתוך 80 פרקי הספר "תמול שלשום". היצירה הספרותית-מיסטית-סוריאליסטית וההגותית הזו, הועלתה בתיאטרון "תמונע" לא מכבר, ועדיין רצה, והופעת ערן שראל ככלב היא מופלאה. הסיפור הקסים גם את אריכא, שסדרת איוריו לספר מגלים וירטואוז פנומנלי של רישום. הכלב באיוריו הוא בעל עיניים אנושיות, כמו הדמות בספר ובמחזה. היד הקלה של אריכא רושמת בקו אחד בלתי נפסק את כל הקווים המצטרפים ביחד לרישום מופלא. צריך לראות כדי לחוות את החוויה.
איוריו את דיוקנאות ידידיו ידועי השם עשויים בקפידה ובעושר הבעה. דיוקנאות עצמו מושפעים מדיוקנאות עצמיים של דירר וג'אקומטי. ציורו מ-2003 - "גחלים ואפר באח" - מקרין תחושה סוריאליסטית, מיסטית ומלאת רזים. המון קונוטציות מעלה הציור הזה. מעניין מה חשים שאר הצופים למראהו. דיוקן עצמו מוקדם בבוקר, הוא אחד מבעלי העוצמה הרבה ביותר בתערוכה.
תערוכת אביגדור אריכא במוזיאון תל אביב, שאצר פרופ' מרדכי עומר, היא בבחינת חובה לכל אוהבי אמנות, ולבטח לתלמידי אמנות ואמנים, כדי ללמוד אמנות צרופה מהי. הספרים המלווים את התערוכה ישחזרו את התענוג שבצפייתה בכל עת שקוראים או מעלעלים בהם.
