כבר 10 שנים שרשימת 100 המשפיעים של מגזין TheMarker מציגה את האנשים הכי חזקים במדינה, את אלו שיכולים לנצל את משאביה לטובתם, את האישים שעושים הכי הרבה לביתם. קולו של האזרח הפשוט כמעט שלא נשמע בה. השנה בחרו עורכי TheMarker להציג רשימה שונה - רשימת 101 האנשים שמשפיעים לטובה על הכלכלה והחברה בישראל.

במקום להציג את הטייקונים - השנה מתמקדת הרשימה באנשי חינוך, חוקרים ופעילים במגזר השלישי. במקום להתמקד במושחתים - מציגה הרשימה אנשי ממשל שטובת המדינה עומדת לנגד עיניהם. במקום להאיר בזרקורים את הפינות האפלות בשלטון, מאירה הרשימה באור יקרות דווקא את אלו שכפיהם נקיות.

אנשי עסקים ומשפט, כלכלנים ומשרתי ציבור, חוקרים ויזמים, פילנתרופים ואנשי מגזר שלישי - מגזין TheMarker מציג את 101 אנשים שהופכים את ישראל למקום שיותר טוב לחיות בו. הצצה לרשימה שהושקה אמש באירוע רב-משתתפים בפארק מדרון יפו בתל אביב.

אורני פטרושקה
אורני פטרושקה עשה היסטוריה בשנת 2000: עסקת כרומטיס, שבמסגרתה רכשה לוסנט את החברה שהקים תמורת כ-4.5 מיליארד דולר, הייתה האקזיט הגדול ביותר בתולדות הכלכלה הישראלית. מאז המשיך פטרושקה בעסקיו. בין השאר הקים ב-2005 עם שותפו, רפי גידרון, את קרן פרסיד המתמקדת בסטארט אפים של אנרגיה חלופית - אבל במקביל הוא מקדיש לעשייה חברתית כשליש מזמנו.

בתחום העשייה החברתית משתדל פטרושקה לעסוק בנושאים שיש בהם מינוף גבוה ופופולריות נמוכה. במלים אחרות: הוא מעוניין פחות בפעולות צדקה מקומיות שיש להן השפעה מיידית, ויותר במיזמים שיש להם השפעה לטווח ארוך על החברה.

"ב-דנ"א אני יזם", הוא אומר, "תמיד יזמתי דברים. אני מאמין שאפשר לעזור לאדם ספציפי הנמצא במצוקה אבל זו פעילות נקודתית. לא פחות מכך חשובה הרמה המערכתית".

אחת הפעולות הראשונות של פטרושקה בכיוון הזה הייתה ב-2000, כשסייע לאיציק דבש, גם הוא איש עסקים ויזם חברתי, להקים את תוכנית עתידים לשירות הציבורי. התוכנית הכניסה צעירים מצטיינים מהפריפריה למסלול לימודים לתואר ראשון ולתואר נוסף בניהול ציבורי בתמורה לחתימת קבע בשירות הציבורי. כל זאת במטרה כפולה: גם לקדם צעירים מוכשרים מהפריפריה וגם לתרום לשיפור איכות הניהול במגזר הציבורי. כעבור שנתיים היה פטרושקה מעורב ביוזמת המפקד הלאומי של עמי איילון וסרי נוסייבה. הוא תרם לפרויקט סכומים נכבדים וכיום מכהן כיו"ר המפקד. לדבריו, אחת מתוצאות פעילותו זו היא החשיפה למצוקתם של ערביי ישראל.

רות חשין

גם השנה תחלק רות חשין, נשיאת קרן ירושלים ב-44 השנים האחרונות, כ-30 מיליון דולר למוסדות תרבות וחינוך בירושלים. בשנותיה כמנהלת הקרן עשתה חשין כל שביכולתה כדי להפוך את ירושלים למקום שטוב לחיות בו. היא ניתבה את כספי הקרן ללא פחות מ-2,000 מוסדות שונים, בהם גן החיות התנ"כי, מוזיאון המדע, מוזיאון עיר דוד להיסטוריה של ירושלים, תיאטרון החאן הירושלמי, בית הספר לקולנוע ולטלוויזיה ע"ש סם שפיגל ומועדון הצוללת הצהובה. מעוררת השראה: השכילה להימנע מפרויקטים מגלומניים, ובמקום זה פיזרה היטב את הכסף.

יהודית רקנאטי

למעמד המיוחד שיהודית רקנאטי זוכה לו בקרב הפילנתרופים בישראל היא הגיעה לא רק בגלל המקצוענות והמעורבות שהיא מגלה בפעילותה, אלא גם בשל בחירתה להתמקד בכמה מטרות כדי לחולל שינוי, במקום לחלק תרומות ספורדיות לארגונים רבים. את עיקר פעילותה מבצעת רקנאטי באמצעות הקרן הפילנתרופית גנדיר (שמה הוא צירוף שמות בני משפחתה) שהקימה ב-2004. הקרן מחלקת מיליון עד שני מיליון דולר בשנה למטרות המיועדות לחיזוק החברה הישראלית במספר תחומים מצומצם יחסית: צעירים, תנועות נוער, ומרכז שיתופים התומך בארגונים חברתיים. כך תומכת הקרן בקהילות שח”ף (מודל של התיישבות קבע של צעירים בפריפריה למען חיזוקה), וכן מסייעת לצעירים בוגרי פנימיות בתקופה שלאחר סיום לימודיהם באמצעות פרויקט גשר לעצמאות.

ב-1998 הקימה יחד עם ד”ר יוסי הדר ז”ל את עמותת נט”ל (נפגעי טראומה על-רקע לאומי), ומאז היא תומכת בה ומשמשת בהתנדבות יו”ר במשרה מלאה.

אבנר סטפק

לפני כמה שנים קרא אבנר סטפק, סגן יו"ר בית ההשקעות מיטב, בלוג של חולה סרטן שחלם לפרסם ספר. סטפק השאיר לו טוקבק שהזמין אותו ליצור עמו קשר. הוא מימן את הוצאתו לאור של ספר המבוסס על הבלוג, שמחברו הספיק לראותו בכריכה לפני שנפטר. יש בכך כדי להעיד על אופיו של סטפק. למען הסר ספק, יודגש כי הוא אינו המקור לסיפור.

המקרה הזה חריג מעט על-רקע פעילותו הקבועה של סטפק בחברה האזרחית. רוב פעילותו אינה מתמקדת במעשי צדקה אלא ביצירת תשתית לטווח ארוך ותמיכה בעמותות המחויבות לשינוי חברתי. בפעילותו הפילנתרופית מתמקד סטפק בפיתוח תחום התשתית, ובניגוד לחלק מאנשי הדור הצעיר בעולם העסקים אינו מסתפק בחתימה על צ'קים. הוא חבר בוועד המנהל של כמה עמותות, ובמקביל מלמד את יסודות שוק ההון בבית ספר. עם הארגונים שהוא מעורב בניהולם נמנים עמותת אלי"ע (אגודה לקידום קטינים עיוורים ולקויי ראייה), וחברת מידות המדרגת עמותות ומספקת בסיס מידע על יעילותן.

אמל אלסנע אלחג'וג'

אמל אלסנע נולדה בלקיה כבת החמישית במספר. לדבריה, מבחינתם של הוריה זו הייתה כמעט טרגדיה. לאמה היה ברור שהאב, שקיווה לבן זכר לאחר ארבע בנות, יישא אישה אחרת. אבל הוא דווקא הציע הזדמנות אחרונה וקרא לילדה אמל (תקווה), כאות לבנים. ואכן, אחריה נולדו חמישה בנים, אבל היא נשארה עם טעם האכזבה. בגיל חמש, מכיוון שלא היו לה אחים בוגרים, נשלחה לרעות את הצאן לבדה. "למדתי לקחת אחריות, והבנתי שעל כל דבר שמגיע לגברים באופן טבעי אני איאלץ להילחם”, היא מספרת. 20 שנה לאחר מכן נלחמה אלסנע על הזכות לצאת ללימודים לתואר שני בפיתוח קהילתי באוניברסיטת מקגיל בקנדה. עם שובה לישראל הקימה את אג’יק, המרכז הערבי יהודי לשוויון, העצמה ושיתוף. "אל תדברו אתי על דו קיום”, היא מתעקשת, "המטרה שלנו היא לייצר שותפות אמיתית חברתית, סביבתית וכלכלית”. בין השאר פועלת אג’יק להעצמה כלכלית של הנשים בקהילה הבדואית מבלי שזו תפגע במרקם החיים השבטי ובמנהגים המסורתיים.

בין הפרויקטים שהיא מפעילה: הכשרת אמהות חד-הוריות לניהול עסקים קטנים בתחום המסעדנות, תוכנית הכשרה לעיצוב וייצור תכשיטים ולעיצוב אופנה, וגם יוזמות לא שגרתיות ומקוריות כמו קורס תקליטניות.

ניתאי שרייבר

הורים לפעוטות, משפחות במצבי סיכון, בעלי מוגבלויות, קשישים מהקווקז ובני הקהילה האתיופית - כל אלה נהנים משירותיה של עמותת גוונים הפועלת בשדרות. ניתאי שרייבר, חבר הקיבוץ העירוני מגוון, הקים את העמותה לפני 16 שנה כחלק ממהפכה חברתית שאותה מחוללים בעיר הוא וחבריו. העמותה, שכיום מנהל אותה גם ברק ביתנון, מפעילה בעיר עשרות פרויקטים חברתיים - בהם מרכז לאיתור בעיות התפתחות בגיל הרך; תוכניות עזרה לילדים ולנוער בסיכון גבוה; מועדון הנמצא בשכונה של עולים מחבר העמים ומסייע לצעירים בקשיים לחזק את זהותם ולסייע להם להיקלט; ומרכז שמקשר בין צעירים בעיר לבין מעסיקים ומוסדות השכלה.

ההתחלה, לפני 23 שנים, הייתה צנועה. שרייבר, יליד קיבוץ נירים ששירת בצבא בסיירת שלדג, הגיע לשדרות כחלק מקבוצה של שישה חברים שבאו להקים קיבוץ עירוני. חברי הקהילה התגוררו בדירות צפופות בבלוק דיור ציבורי וניהלו משק משותף. המטרה הייתה לבנות שותפות של ממש עם אלה שנזנחו בשולי ישראל, לא כשנת שירות או שהות זמנית, אלא כהתיישבות לכל דבר. זה לא עבר בלי חשדנות מצד התושבים, שנשאו משקעים כלפי המונח קיבוץ. במשך הזמן רכשו החברים מגרשים בעיר ובנו את בתיהם. היום החשדנות היא היסטוריה, אבל הקרב על שדרות עדיין רחוק מלהסתיים.

למרות כל הקשיים שנחתו עליה גילתה שדרות חוסן מפתיע, בין היתר בזכות תחושת קהילתיות חזקה שקיימת בה. אחת הסיבות לכך, גם אם לא היחידה, היא פעולתן של קהילות שיתופיות חזקות כמו הקיבוץ העירוני שבו חבר ניתאי, והגרעין התורני הגדול שבעיר, שפיתחו שירותים קהילתיים רבים ודומיננטיים. סוד ההצלחה הוא בכך שגוונים מציבה את שדרות במרכז ולא את עצמה. כך היא מצליחה לרתום גם גורמים נוספים בעיר לשיתוף פעולה.

ראל גודמן

לאחרי שני תפקידי ניהול בתעשיית המזון הרגיש ראל גודמן שהגיע הזמן לשינוי בחייו. מפגש עם אנשי קרן ספרא וקרן רש”י פתח לו את הדלת למיזם חדש: קרן פרטית שתסייע ליזמים צעירים בגילאי 20 35 על-פי מודל בינלאומי שפותח בבריטניה תחת חסותו של הנסיך מוויילס. מטרת הקרן היא לסייע לצעירים חסרי ניסיון וגב כלכלי להקים עסק פרטי מצליח ובר קיימא. בארבע שנות פעילותה נענתה הקרן לכ 20% מכלל הפניות שקיבלה, וסייעה להקמת 640 עסקים חדשים.

סוד ההצלחה של הקרן אינו נובע מהמימון, אלא מהחבילה השלמה שמקבל ממנה היזם: סבסוד תוכניות עסקיות, פגישות ייעוץ עם מומחים ומנטור מהעולם העסקי. מועדון המנטורים שהקימו גודמן ואנשיו כולל 200 אנשי עסקים. יחד הם מרימים את היזמים הצעירים שנפלו פעמים רבות בין הכיסאות ומכניסים את המושג מנטורינג עסקי לשיח הישראלי.

עדינה בר שלום

בשנה הבאה ייצאו מהמכללה החרדית בירושלים אל שוק העבודה כ-250 גברים ונשים צעירים מהמגזר החרדי. הגברים יהיו בעלי השכלה אקדמית בכלכלה ולוגיסטיקה, בעבודה סוציאלית, בייעוץ חינוכי, במדעי המחשב ותקשורת ובמדע המדינה. כשליש מהם השלימו במהלך הלימודים שירות אזרחי או צבאי. הם יצטרפו ל 350 נשים חרדיות בוגרות המכללה, שהן בעלות תואר אוניברסיטאי לכל דבר ועניין במקצועות הפסיכולוגיה, הייעוץ החינוכי, מדעי החברה, קלינאות תקשורת ומדעי המעבדה הרפואית, וכבר מועסקות במשק.

מי שאחראית לכך היא עדינה בר שלום, שסיפור חייה יכול היה לפרנס כמה שיעורים בחוג לספרות עברית - כזה עדיין אין במכללה - ואולי אף לרשום פרק חדש בתולדות היישוב החרדי בארץ הקודש. עדינה בר שלום (בשנות ה 60 לחייה + שלושה ילדים) היא בתו הבכורה של הרב עובדיה יוסף.

בניגוד למוסדות אחרים הפונים לציבור החרדי ואינם מציעים תואר המקנה פרנסה טובה בעולם התעסוקה, בר שלום מציבה רף גבוה וחד-משמעי שלפיו על תנאי הקבלה להיות זהים לאלה של האוניברסיטאות. כלומר, לא האוניברסיטאות יתפשרו למען החרדים, אלא החרדים יתאמצו כדי לעמוד בתנאי הקבלה המלאים של האקדמיה. בתמורה יקבלו תעודה אקדמית לכל דבר, בדיוק כמו בוגריהן החילוניים של המוסדות, וכך יוכלו למצוא תעסוקה בשכר גבוה.

בשנה הראשונה להקמת המכללה נתקלה בר שלום בקשיים רבים, בעיקר בשל התנגדות הרבנים האשכנזים. הלחץ היה רב, הפשקווילים ברחובות ארסיים ומאיימים, אך אביה הגיע מדי חודש לחזקה. גם כיום היא מסבירה כי אביה הוא התומך הכי נלהב בפעילותה, וגם מסגירה את המודל שלה להקמת המכללה: "אבא שלי, שתמך מההתחלה, הוא דמות מעוררת השראה. דרכו הייתה קשה מאוד אבל הוא דבק בה אף כי הפסקים שלו לא היו בקונסנזוס. אני עושה אותו דבר. לא הייתי מקימה את המכללה בלי לקבל את האישור. עד היום הוא מבקר כל שנה שלוש פעמים ומוסר שיעור בפני הבנות”.

בר שלום: "אם התוכניות יעלו יפה, בעזרת השם, יהיה מספר הבוגרים השנתי בעוד חמש שנים כ-1,000, ובמכללה נערכים לקבל אישור מהמועצה להשכלה גבוהה כגוף עצמאי".

עימאד תלחמי

יש מאה סיבות, אולי יותר, מדוע ערביי ישראל לא מנצלים את הפוטנציאל הכלכלי המלא שלהם במשק. אבל גם אם תבלו יום שלם עם עימאד תלחמי, מייסד ומנכ"ל חברת באבקום, ומי שהיה שנים ארוכות אחד המנהלים הבכירים בחברת הטקסטיל דלתא, ספק אם תשמעו ממנו משהו על כל הבעיות האלה, כי תלחמי הוא יזם אופטימי. את הקשיים, המכשלות ורגעי הייאוש הנוראיים שיש לכל יזם ומנכ"ל לא תמצאו בשיחות איתו ועם העובדים שלו.

באבקום, סטארט אפ שהוקם לפני שנתיים בתפן שבגליל, הוא עסק קטן. פחות מ-500 עובדים מועסקים היום בחברה, שרוצה לספק שירותי קול סנטר ופיתוח תוכנות לשוק הישראלי באמצעות עובדים שהם בעיקר מקרב ערביי ישראל. לסטארט אפ הקטן הזה יש שאיפות אדירות שמעוררות השראה ואופטימיות בקרב כל מי שמאמין שהעלאת שיעור ההשתתפות בעבודה של ערביי ישראל היא אחת הדרכים העיקריות להזניק את המשק הישראלי קדימה.

השורה הראשונה בחזון של תלחמי היא "מדלתא לבאבקום: מתעשיה מתכווצות לשירותים מתפתחים". הוא התחיל במרכז שירות הלקוחות, אבל את הפוטנציאל הגדול ביותר הוא רואה בתחום התוכנה. מה שמרשים ומעורר השראה אצל תלחמי הוא האווירה והאתוס בבאבקום. לא תמצאו שם שום דבר שמדבר על הקשיים האוביקטיווים שעומדים בפני החברה. ההיפך: החזון שגיבשו תלחמי וצוות המקימים של החברה מזכיר חברה אמריקנית גדולה: להיות הכי טובים בכל דבר.

כששואלים אותו אם אין בו חרטה על כך שהעדיף ניהול של סטארט אפ קטן בגליל על פני ההזדמנות להיות מנכ"ל דלתא, ולנהל חברת ענק של 700 מיליון דולר, הוא צוחק. "מעולם לא היה לי טוב יותר", אומר היזם ששואף להיות מודל והשראה לבני מיעוטים בכל העולם, ולהראות שהם יכולים לבנות עסקים בינלאומיים ולהצליח לא פחות מבני הרוב בארצם.