אירוע משפטי משמעותי בעיניי בשנה שחלפה הוא פסק הדין של בית המשפט העליון בנושא הפרטת בתי הסוהר (בג"צ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' שר האוצר, 19.11.2009). זהו פסק דין תקדימי בישראל אך גם בעולם כולו. במדינות דמוקרטיות כגון ארצות הברית, בריטניה, צרפת, גרמניה ודרום אפריקה יש בתי סוהר פרטיים, אך טרם התקיים בהן דיון בבתי המשפט בשאלה אם מציאות זו אינה עומדת בסתירה לחוקותיהן. נוסף לעובדה שיש כאן תקדים עולמי, מבחינתנו בישראל יש בפסק הדין דיון ערכי, יסודי וחשוב בתפקידי המדינה והכוח השלטוני ובהיקף העברתם למגזר הפרטי.
הכנסת חוקקה בשנת תשס"ד-2004 את תיקון מס' 28 לפקודת בתי הסוהר, שבו נקבע שבמדינת ישראל יוקם לראשונה בית סוהר (אחד) שיופעל וינוהל על-ידי תאגיד פרטי ולא על-ידי המדינה. שנה לאחר חקיקת תיקון זה הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, ובה נטען שהתיקון הוא בלתי חוקתי ועל כן דינו להתבטל. עתירה זו הולידה דיון משפטי מקיף בנושא הפרטת בתי הסוהר שהוביל לביטולו של התיקון. כלומר, בית המשפט העליון ביטל את החוק שאִפשר הקמת בית סוהר שיופעל וינוהל על-ידי תאגיד פרטי, והחזיר לידי המדינה את השליטה המלאה בהפעלתם וניהולם של בתי הסוהר בישראל.
החלטת בית המשפט העליון נשענה על רוב של שמונה מבין תשעת השופטים שישבו בהרכב. פסק הדין המרכזי נכתב בידי הנשיאה ביניש, אם כי רוב השופטים הוסיפו הנמקות שונות משלהם להסכמתם עם החלטת הנשיאה לבטל את החוק. השופט היחיד שהיה בדעת מיעוט היה השופט
אדמונד לוי. הוא סבר שזהו מקרה שבו מוטב היה להעדיף ריסון שיפוטי, שכן לא שוכנע שהחוק הזה היה תקלה שאין לה תקנה המצדיקה ביטולו. אך כאמור, לא כך סברו שמונת השופטים האחרים שדנו בסוגיה.
מה הניע את בית המשפט העליון להגיע למסקנה שחוק המאפשר הפרטה של בתי הסוהר אינו חוקתי ועל כן בטל, כלומר שאין להעביר את הטיפול באסירים לגורמים פרטיים?
עמדה כאן הכרעה ערכית משמעותית. בית המשפט העליון לא חלק על כך שייתכן שהפרטה כזו היא יעילה במובן זה שהיא משפרת תנאי כליאה של אסירים תוך חיסכון כספי משמעותי לקופה הציבורית. יחד עם זאת הביע בית המשפט העליון את הדעה שזכויות האדם הגרעיניות והחשובות לחירות ולכבוד, שממילא נפגעות מעצם קיומו של המאסר, נפגעות פגיעה חמורה יותר כאשר המאסר נשלט בידי גורמים פרטיים. לשיטת בית המשפט העליון בישראל, עוצמת הפגיעה בזכויות החוקתיות לחירות ולכבוד של אסיר שהגוף האחראי לכליאתו הוא תאגיד פרטי המונע משיקולים של רווח והפסד, היא מעצם טיבה רבה יותר בהשוואה לעוצמת הפגיעה באותן זכויות של אסיר שהגוף האחראי לכליאתו הוא גוף ממשלתי. מדוע?
לפי תפישתו הערכית של בית המשפט העליון, ההליך הפלילי שבו המדינה מטילה את מרותה על התנהלות הפרט ומגבילה אותו ראוי שיעשה כולו על-ידי המדינה, החל בשלב המשפט וההרשעה וכלה במיצוי הדין עם הנאשם בבתי הסוהר. כאשר המדינה בוחרת להעביר את סמכות הכליאה של האסירים, על הסמכויות הפוגעניות הכרוכות בה, לידי תאגיד פרטי הפועל למטרות רווח, יש בכך השלכות שליליות: המדינה יוצרת מציאות חדשה ובה
ניגוד עניינים, שכן לא רק אינטרסים חברתיים ושמירת הסדר הציבורי מניעים את הגורמים הפרטיים מפעילי סמכות המאסר. כמו-כן המדינה מסירה מעצמה את האחריות הבלעדית והמלאה לגורל האסירים. אף שהיא בונה מנגנוני בקרה על הגורמים הפרטיים, עדיין אין זה דומה למציאות שבה היא עצמה מבצעת את המאסר. נוסף על כך, כשהמדינה מעבירה לידי גורם פרטי את סמכויותיה הבסיסיות הפוגעניות ביותר מאבד השימוש באותה סמכות חלק מהלגיטימיות שלו.
מסכמת השופטת ביניש באמירה רלוונטית לנושא הנדון של הפרטת בתי הסוהר, שיש בה גם כדי להנחות אותנו בהיבטים נוספים של הפרטה ובערכי החיים שלנו במדינת ישראל בכלל: "ככל שמדינה נדרשת להביא לשיפור בתנאי הכליאה של האסירים בבתי הסוהר - מטרה ראויה וחשובה - עליה להיות מוכנה לשאת במחיר הכלכלי הכרוך בכך, ועליה להשלים עם כך שיעילות אינה בבחינת ערך עליון כאשר עסקינן בפגיעה בזכויות האדם הבסיסיות והחשובות שהמדינה מופקדת עליהן".
