מיתוס ה"מסוכנות" - והספין התקשורתי (חלק ב')

שורה של מקרי בריחה ממוסדות פסיכיאטרית סוקרו באופן סנסציוני, מביש, וסראוטיפי, בשנים 2008-2007 בעיתונות ה'מיינסטרימית' כגון הארץ (העיתון לאנשים חושבים) ו"ידיעות" (זה שהצהיר על עצמו לא מזמן כי הוא "עיתונות חופשית" וזאת משום שיש לו בעלים שהם אינם שלדון אריסון, לדוגמה).

ביום 17.09.08 פורסמה בעיתון ידיעות אחרונות האלקטרוני כתבתה של מיטל יסעור בית אור תחת הכותרת הצעקנית "סכנה לציבור: מאושפזים בורחים מבתיה"ח לנפש": תוך שימוש ברטוריקה אשר לו הייתה ננקטת כלפי יהודים, כבר מזמן היו מכנים זאת אנטישמיות, נכתב:

• זה כבר הפך מזמן לתופעה. מדי חודש בורחים למעלה מ-10 מאושפזים מהמוסדות הפסיכיאטריים השונים ברחבי הארץ. במקרים רבים מהווים הנמלטים סכנה לציבור, בפעמים אחרות זה נגמר בהתאבדות, כמו במקרה האחרון בשבוע שעבר. למה זה קורה?
  
  חולה נמלט מבית חולים פסיכיאטרי. נשמע לכם מוכר? במחצית השנה הראשונה של 2008 בלבד אירעו 67 מקרים של בריחה מבתי חולים פסיכיאטריים בישראל, כך עולה מנתונים של שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות. המקרה האחרון אירע בשבוע שעבר: צעירה בת 15 ברחה יחד עם שני מאושפזים נוספים מבית החולים גהה, עלתה על גג בניין סמוך לבית החולים וקפצה אל מותה.

ב'ריבוע הכחול' שבתוך הכתבה נכתב:

• מקרי הבריחה ממוסדות פסיכיאטרים
  
  רק לפני כשבוע ברחו שלושה מאושפזים ממחלקה סגורה בבית החולים "באר-יעקב" לאחר שפרקו מסגרת של חלון. שלושה ימים קודם לכן נמלט מ"שער מנשה" צעיר בן 19 מנצרת, שאושפז לאחר שנחשד בתקיפה שוטרים. הצעיר הסגיר את עצמו לידי המשטרה. בסוף חודש יולי נמלט מבית החולים "לב השרון" תושב נתניה שנחשד בניפוץ שמשות אולם בית המשפט והיכל התרבות בנתניה והיה בהסתכלות. בחודש מאי נמלט במהלך חופשה תושב מגדל העמק שנמצא לא כשיר לעמוד לדין בעבירה של הריגה ולכן שהה באשפוז בשער מנשה. במהלך חודש פברואר נמלט מ"שער מנשה" בן 28 החשוד באונס ולמחרת נתפס. חודש קודם לכן נמלט מאושפז שהוגדר כ"חולה נפש מסוכן", בזמן שהובא לדיון בבית המשפט בחיפה ונתפס על-ידי סוהרים שהיו במקום. במשטרה הזהירו "מה שקורה פה גובל בשערוריה. מדובר במאושפזים מסוכנים שאסור להם להסתובב חופשי וכנראה שעד שלא יקרה אסון זה לא ייפסק".

חשוב להבהיר, כי גם אם בית המשפט שלח נאשם לאשפוז כפוי במהלך הליך פלילי, כאשר לנאשם (עדיין) עומדת חזקת החפות, אין בכך להעיד על מסוכנותו: על-פי סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א–1991 - כל אימת שנאשם נמצא בלתי כשיר לעמוד לדין, שופט מוסמך לשלחו לאשפוז. יתכן מאד שאיתרע מזלו של אדם שאינו בקו השפיות, אך חף מפשע, שבמהלך הליך שבו מתבררת אשמתו/חפותו - ועוד טרם החל (ובטח לא נסתיים הבירור) הוא נשלח לאשפוז כפוי: הוא מאבד את חירותו בעודו חף מפשע, כאשר אשמתו טרם נתבררה (לשם השוואה – כדי לעצור נאשם עד תום ההליכים נדרשים נימוקים כבדי משקל, ובית המשפט העליון דן בנושא), אולם הסטיגמה של "חולה נפש מסוכן" כבר דבקה בו, והדרתו מן ההליך הפלילי מנעה ממנו את האפשרות 'להוכיח את חפותו'.

נכון, ישנם מקרים שבהם, מכוח סעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א–1991 נאשם, אשר בית המשפט "מצא כי ביצע את העבירה אשר ביצע" נשלח לאשפוז כפוי, אך מקרים אלו הם נדירים ביותר, וזאת על-פי סטטיסטיקות שהוצגו בספרו של ד"ר אסף טויב, היועץ המשפטי של משרד הבריאות. שלא לדבר - שכפי שצוין לעיל – על כך שמי שאושפז אשפוז כפוי אזרחי הוגדר כ"מסוכן" בעיקר לצרכים מערכתיים, כאשר סטיגמת ה"מסוכנות" דבקה באדם בלא שניתנה לו הזדמנות להליך הוגן בפני שופט, על בסיס ראיות לכאורה שלא נתנה לו הזדמנות להזימם. עד כאן ה"מסוכנות" כפי שמציגה אותה מערכת עיתון ידיעות אחרונות.

לידיעות אחרונות זה לא מפריע לייצר כותרות סנסציוניות ושריימריסטיות נוסח הכותרת לכתבתם של אחיה ראב"ד ורענן בן צור ב–ynet יום 26.09.07 ולפיה "שני מאושפזים מסוכנים נמלטו – וחזרו", ואשר עסקה ב"שני מאושפזים אשר נמלטו ממוסדות לחולי נפש בטירת הכרמל וליד פרדס חנה", ואשר אחד מהם, "תושב חיפה בן 39", הוגדר כ"מסוכן לעצמו ולסביבה" – הגדרה אשר למדנו, בחלק א' של הכתבה, באיזו שרירותיות היא נוצרת, ועד כמה ניתן להאמין לה. כתבה נוספת של אחיה ראב"ד ב-ynet מיום 16.11.07, בכותרת "שוב, מאושפז מסוכן ברח מביה"ח בפרדס חנה" נושאת את כותרת המשנה השריימריסטית הבאה: "בפעם החמישית תוך חודשיים ברח חולה נפש מסוכן לציבור מאשפוז באזור הצפון". מגוף הכתבה מסתבר שאותו "חולה נפש" "אושפז בצו של הפסיכיאטר המחוזי, בעקבות התנהגות אלימה".

ייתכן שאותו איש התנהג "התנהגות אלימה" אך ייתכן שלא. צו של פסיכיאטר מחוזי ניתן במעמד צד אחד, כאשר לרוב אישומים אמורפיים ומעורפלים כגון "התנהגות אלימה" או "מסוכנות" אינם נתמכים בדוגמאות קונקרטיות (אף שופט לא יאשר לעצור אדם בשל "התנהגות אלימה" מבלי שכתב האישום יפרט עובדות מדויקות: היכן, מתי, כלפי מי, באיזו דרך, וכו'), ול'נדון' אין שום הזדמנות בשלב זה להזים את הטענות נגדו, ויתכן, באותה מידה, כי הוא חף מכל רבב. כפי שהמחשתי בחלק א' של הכתבה, כאשר המערכת הפסיכיאטרית חפצה לאשפז אדם, היא משתמשת בנימוק ה"מסוכנות" בעיקר כאמצעי פורמלי ל'הכשרת' ההליך.

את כל העובדות הללו לא טרח לבדוק הכתב, אשר מן הסתם העתיקה בשיטת העתק-הדבר הודעה לעיתונות שקיבלה, בלא לחקור, כפי שדורש תפקידה של עיתונאית, את האמת העומדת מאחורי הודעה סנסציונית בסגנון שריימריסטי לעיתונות.

בהמשך הכתבה ממשיך וכותב ראב"ד: "תוך חודשיים: ארבע בריחות של מאושפזים מסוכנים".

אולי כאן המקום לציין כי ייתכן מאוד שחלק מן האנשים אשר נשלחו לאשפוז בכפייה בצו שופט, במהלך הליך העמדתם לדין, אכן "מסוכנים". ועם זאת, אם נלך לתורת הלוגיקה – הגם שחלק מן האנשים המאושפזים במוסדות פסיכיאטרים מסוכנים (בעיקר בשל נטייתם של סנגורי נאשמים לבקש שליחתם להסתכלות, כדי למלטם מן הדין), לא כל מי שאושפז במוסד פסיכיאטרי מסוכן. לצד נאשמים בהסתכלות, המוסדות הפסיכיאטרים גדושים באנשים הנמנים עם החוליות החלשות ביותר בחברה – נשים ונערות שנאנסו, נשים מוכות, אנשים מוחלשים כלכלית וחברתית, אשר בחברה הישגית אשר מקדשת את ההצלחה נתפסים כ"חולי נפש" – כל אלו מוגדרים כ"מסוכנים" כי רק כך המערכת הפסיכיאטרית יכולה לקבל גושפנקה חוקית לאשפוזם הכפוי. ההגדרות האמורפיות והעמומות אשר נקבעו בחוק לצורך אשפוז כפוי מייצרות סיטואציה שבה אנשים מוחלשים וחסרי כוח פוליטי וחברתי מוצאים את עצמם מאושפזים לצד נאשמים בהליך פלילי שחלקם החליטו לאמץ את תווית ה"משוגע" בכדי למלט עצמם מאימת הדין, אולם סטיגמת ה"מסוכנות" דבקה בכולם, בלא כל הבחנה לגופם של מקרים פרטניים.

כתבי ידיעות אחרונות אינם מפגינים חריצות מיוחדת. הם לא יהפכו כל אבן בכדי לחפש את הסיפור האמיתי מאחורי הודעה סנסציונית. הם פשוט יאכלו, משל ההודעה לעיתונות הייתה גרבר שאימא נותנת לתינוק שלה בכפית, את כל מה שמזינים אותם כותבי ההודעה לעיתונות.

כאשר ניסתה הכתבת מיטל יסעור בית אור, בכתבתה "סכנה לציבור: מאושפזים בורחים מבתי"ח לנפש" מיום 17.09.10, לברר "מדוע הם בורחים", היא לא ניסתה לחפש תשובה אמיתית, כמו שהיא מיחזרה מעל דפיו המקוונים של עיתון ידיעות אחרונות האלקטרוני את מה שנאמר לה מפי הדוברים ששמם (ככל הנראה) מופיע בהודעה לעיתונות, במקרה הזה, ד"ר אלכס גרינשפון, מנהל בית החולים שער מנשה: "אדם שיוצא מהמחלקה, שום גדר לא תעצור אותו, בגלל חוסר השיפוט שלהם והיכולת לעבור סבל שאדם רגיל לא היה סובל" (ההדגשה אינה במקור).

במילים אחרות, אנשים אינם בורחים ממוסדות פסיכיאטרים משום שהם חשים, אולי בצדק, כי נעשה להם עוול (לדוגמה – הם נכלאו בלא משפט בלא שניתנה להם הזדמנות להזים את הטענות שנטענו נגדם). נניח לרגע בצד את העובדה כי גיבור הסרט "חומות של תקווה", אנדי דופריין, אשר זוחל במשך שעה בתוך צינור ביוב באורך 450 מטרים במהלך בריחתו מכלא שושנק, נתפס, בעקבות סצנת בריחה זו, כגיבור הירואי ואמיץ, וכי הסצנה עצמה הפכה את הסרט לאחד הסרטים האהודים בכל הזמנים, לא משנה שכך, כאשר אדם אשר תויג כ"משוגע" מוכן לעבור סבל בכדי לזכות בחירותו, יכולתו לעבור "סבל שאף אדם רגיל לא היה עובר" מעידה בדיוק על כך שהוא חולה, וכליאתו, מלכתחילה, הייתה מוצדקת. בהמשך הכתבה מצוטט אותו ד"ר אלכס גרינשפון:

• "מספר האנשים שמאושפזים בבית החולים נגד רצונם הולך וגדל. בגלל המחלה הנפשית הם מנסים לבטא את עצמם ודרך הביטוי שלהם היא היעדרות. רוב האנשים לא בורחים מתוך הכרה שלמה, אלא מתוך דחפים של המחלה. רובם הוחזרו על-ידי קרובי משפחה או חזרו לבד ולמזלנו לא אירע שום מקרה חריג מחוץ לבית החולים".

כלומר, אנשים אשר אושפזו בכפייה בבית החולים "שער מנשה" בורחים לא משום שלדעתם נעשה להם עוול, לא משום שיתכן והתנאים בבית החולים מחפירים ולא אנושיים, לא משום שבניגוד לאסיר בבית כלא, אשר שמורה לו זכותו על גופו, אנשים במוסדות פסיכיאטרים מאבדים את הזכות להחליט מה יעשה בגופם (ולעיתים תופעות הלוואי של תרופות הן קשות מנשוא) – לא בשל כך בורחים אנשים שאושפזו, אלא בשל "דחפים של המחלה", ממש כפי שעבדים כושים אשר ברחו מאדוניהם בתקופת העבדות השחורה בארצות הברית במאה ה-19, לא ברחו, חלילה, משום שהעבדות היא בלתי חוקית ולא מוסרית, והבריחה היוותה את האקט המובהק של הגנה על כבודם ועל חירותם, לא משום כך ברחו העבדים השחורים, אלא משום שלקו במחלת ה"דרפטומניה" – מחלה שהמציאו פסיכיאטרים במאה ה-19 כדי לקטלג עבד כושי אשר בורח מאדונו כ"חולה נפש".

כתבתן של הילה אלרואי ואלה הר-נוי במעריב, מיום 11.09.07 "גיהנום במחלקה הסגורה", מדווחת על תוצאותיו של דוח בן 200 עמודים אשר נכתב ע"י ועדה שהוקמה בדצמבר 2006 ע"י מנהל בית החולים, פרופ' אילן מודעי ז"ל, ואשר בדק את התנאים במחלקה הסגורה בבית החולים: הכתבה מתארת בין היתר "המתנה משותפת בעירום בתור למקלחת, תלונות על כאבים שאינן נענות, שעות ארוכות עם חיתולים מלוכלכים, דחיפות, גרירות, השפלות וצעקות, כל אלה היו כמעט חלק קבוע בשגרת יומם של המאושפזים בבית החולים הפסיכיאטרי 'שער מנשה' שליד פרדס חנה".

גם כתבתו של רן רזניק, הכתב לענייני בריאות של עיתון הארץ, מיום 28.05.2004 שופכת אור על התשובה האפשרית לשאלה, "למה הם בורחים", תשובה שאינה פרי עבודת דוברות שטחית שבה נטען כי אנשים בורחים ממוסדות פסיכיאטרים "בשל דחפים של המחלה" כאמור. מכתבתו, "דוח: אווירת פחד וטיפול כושל בבתי"ח פסיכיאטריים", עולה כי:

• "במחלקות האשפוז בבתי חולים פסיכיאטריים בישראל יש "תחושת איום ואווירת פחד" שמונעת מהחולים להגיש תלונות על המחלקות. כשכבר מוגשות תלונות, הן לא תמיד מדווחות להנהלות בתי החולים ולא מופקים לקחים כדי למנוע הישנות הכשלים - על-אף שמדובר גם בתלונות חמורות על "חוסר נגישות וסובלנות" מצד מנהלי המחלקות ויחס בלתי הולם של הצוות הרפואי והסיעודי.
  
  אלה רק חלק מהממצאים הקשים על הפגיעה המתמשכת בחולי הנפש, שנמצא בסקר שערך משרד הבריאות ב-2003-2002 ב-17 בתי חולים פסיכיאטריים ומחלקות בבתי חולים כלליים בישראל, שבהם מאושפזים כ-4,600 חולי נפש. הסקר, המקיף ביותר שנערך עד עתה, נעשה באמצעות שאלונים וראיונות למנהלים, עובדים, מטופלים ובני משפחותיהם.
  
  בנוסף, חולי נפש סובלים מטיפול רפואי כושל, שפעמים רבות ניתן לאחר עיכוב ממושך, ומהזנחה רפואית קשה. מדובר בעיקר בתחומי רפואת שיניים, גניקולוגיה וסיעוד אצל חולי נפש זקנים.
  
  חולי הנפש סובלים גם מאלימות פיסית ומילולית קשה מצד הצוות הסיעודי ומצד מטופלים אחרים. במחלקות קרו מקרי גניבה רבים, והשימוש בסמים בהן שכיח (נמצא כי מנהלי בתי חולים לא מצליחים להשתלט על הכנסת הסמים למוסדותיהם). החולים סובלים גם מפגיעות מיניות, מקשירה בלתי מוצדקת בניגוד להוראות החוק ומענישה בלתי הולמת, הכוללת איומים בלתי חוקיים על קשירה, הגבלת תנועה, איומים בהעברה למחלקה הסגורה. בנוסף, דווח על צוות שהעיר חולים על-ידי משיכת השמיכה מגוף החולה ועל חולה שהתלונן שפנה לאחות במחלקה ו"נענה שאם לא יפסיק היא תקשור אותו".

האם זה אפשרי, רק אפשרי, כי אנשים הכלואים בניגוד לרצונם במוסדות פסיכיאטרים בורחים, לא משום שהם "חסרי שיפוט" הפועלים מתוך "דחפים של המחלה" אלא משום שהם מנסים למלט את עצמם ממצב בלתי אפשרי? האם יתכן כי אותם אנשים לא מסוכנים, אלא מנסים למלט את עצמם ממצב המסוכן להם, מתנאי אשפוז המסכנים אותם? ראה את המשך כתבתו של רזניק:

• בסקר נמצא עוד כי החולים סובלים מתנאי אשפוז קשים ומבישים: נמצאו מחלקות שבהן מאושפזים 12 חולים בחדר, מחלקות שבהן החולים מתקלחים רק שלוש פעמים בשבוע ומחלקות שבהן אין מיטה קבועה לחולה ואין ארונית אישית לחפציו, אין חדרים לביקור משפחות, אין פינות עישון (ולכן העישון חופשי בכל המחלקה) ואין אפשרות לשמור על פרטיותם של החולים.
  
  משרד הבריאות בדק בשנים האחרונות ממצאים קשים על טיפול רפואי כושל בבעיות גופניות של חולי נפש (בין השאר התגלו מקרים כאלה בבתי החולים "שער מנשה" באזור חדרה, באברבנאל ובבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע). בתחום זה נמצא בסקר כי אפילו במחלקות פסיכיאטריות שממוקמות בתוך בתי חולים כלליים, יש מקרים שחולים נאלצו להמתין לבדיקה גופנית עד שבוע.
  
  בבתי החולים הפסיכיאטריים נמצא כי "העברת חולים לבתי חולים כלליים או למרפאות כרוכה בעגמת נפש רבה לחולים ולבני משפחותיהם. חולי הנפש, בני משפחתם ולעתים אף אנשי הצוות אומרים כי הטיפול הגופני בחולים אלה הוא חלקי ולא מספק וניתן 'במטרה להיפטר מהחולים'".

מכתבה נוספת של רזניק, העוסקת בבית החולים 'שער מנשה' (ממנו התבצעו בריחות רבות) עולה כי:

• בספטמבר אשתקד התלונן אשר במשרד הבריאות, כי העברת חולים פסיכיאטריים שנפגעו בגופם לבית החולים הלל יפה בחדרה התעכבה כתוצאה ממדיניות שנקט מודעי, כדי לחסוך בהוצאות של העברת חולים באמבולנס. הד"ר אשר טען כי הדבר סיכן את החולים, שקיבלו טיפול רפואי על סמך המלצה טלפונית במקום להיבדק על-ידי רופא מומחה.

ועולה השאלה – מי מסוכן למי? האם המאושפזים שבורחים הם ה"מסוכנים"? או שמא השהות במקום מסוכנת להם, וידיעות אחרונות – במקום לחקור לעומק, מסתמך על דוברות סכרינית, מתקתקה ואורווליסטית, אשר מסבירה כי "אנשים בורחים מתוך דחפים של המחלה", כאשר אין דבר מזיק יותר לבריאות מאשר השארות במקום אשר בו מונעים מאנשים גישה לטיפול רפואי בסיסי? יש לציין כי הדוח נשאר חסוי, לדרישת מנהלי בתי החולים, ועד היום לא נתאפשרה לציבור הזדמנות ללמוד מה מתרחש מאחורי החומות הסגורות של בתי החולים הפסיכיאטרים, חומות – שעקב ההשתקה ההדרה והתיוג של מי שכלואים בתוכן, לא תוכלנה, ככל הנראה, להיות 'חומות של תקווה'.

דוגמה נוספת לעבודת דוברות מצוינת ולעיתונות שאינה שואלת שאלות, אלא ממחזרת את הודעות הדוברים אנו מוצאים בכתבתה שלמיטל יסעור בית-אור מיום 15.06.09 בכותרת "החברים לעבודה שלחו עובד לאשפוז פסיכיאטרי". בכותרת המשנה של הכתבה נכתב:

• הצעיר, בסוף שנות ה-20 לחייו, חש שרודפים אחריו ודיבר על פגיעה עצמית. עמיתיו לעבודה הפנו אותו לאבחון פסיכיאטרי, בסופו הוחלט על אשפוז במחלקה סגורה. הרופא המטפל: אנשי החברה הבטיחו שלא ישתמשו במידע הרפואי נגדו. יו"ר הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית: כל בדיקה שנעשית בהסכמת הנבדק היא כשרה לחלוטין

.

בקיצור, מדוע שמקומות העבודה לא יפנו אותנו לאשפוז פסיכיאטרי, במקום לסופשבוע בבית מלון חמישה כוכבים כתגמול לעובדים המצטיינים? קריאה מושכלת מבין שורות הטקסט מגלה כי הצעיר, "בסוף שנות העשרים לחייו", נכלא ללא משפט ("בסופו הוחלט על אשפוז במחלקה סגורה"), אולם השפה המכובסת מציגה את שלילת חירותו בלא משפט כ"דאגת יתר" "אמפטית" "לעובדים". בהמשך הכתבה נכתב:

• האיש אובחן כמסןכן לסביבה. בעקבות האבחון הופנה הצעיר לאשפוז במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי. לטענת ד"ר טל, האיש היה מגיע, במוקדם או במאוחר, לאשפוז במחלקה סגורה. "אם לא היינו בודקים אותו ושולחים אותו לאשפוז, הוא היה מבצע מעשה כלשהו והמשטרה הייתה מתערבת. לפעמים אנשים כאלה הופכים להיות מסוכנים לעצמם או לסביבתם עד אשר הם מסתבכים ונעצרים. אז, הם מובאים לפני שופט ונסגרים בטיפול כפוי תחת צו בית משפט בבית חולים פסיכיאטרי. נחסכה מהמטופל התערבות של המשטרה ובית המשפט".

יש פה דוגמה מצוינת לשילוב בין עבודת דוברות של המערכת הפסיכיאטרית, אשר מודעת לביקורת שנמתחת עליה בשל סמכויותיה לשלול חירות מאנשים בלא משפט, ומנסה להתגונן בססמאות, לבין עיתונאית (מיטל יסעור בת-אור) שאוכלת בכפית, כמו ילדה צייתנית וטובה, את גרבר ההודעות לעיתונות שבו היא מואכלת מצד דוברות בית החולים.

אמירה ולפיה שוללים חירותו של אדם וכולאים אותו, בלא שביצע עבירה, בכדי לחסוך ממנו הליך של מעצר והעמדה לדין למקרה ש"בעתיד יבצע עבירה", וזאת כפי שאמר ד"ר טל לכתבת, אמורה לזעזע את אמות הסיפין של כל מי שחירויות הפרט במשטר דמוקרטי לליבו. זו אמירה מזעזעת אשר שומטת את השטיח מתחת לעקרונות היסוד של שיטת משפט דמוקרטית.

הרעיון ולפיו ניתן לכלוא אדם אשר מאובחן כ"מסוכן לסביבה" מבלי ש"מסוכנות" זו נעוצה בעובדות בשטח, אשר מצביעות על מעשים קונקרטיים שיש בהם משום סיכון לזולת או עבירה על החוק, וזאת כדי למנוע ממנו "הליך של מעצר והעמדה לדין" במקרה שיבצע בעתיד עבירה (מעין 'מעצר מונע' שכמו נלקח ממשטרים חשוכים), הוא רעיון שאמור להדליק נורה אדומה אצל עיתונאית, שהיא "כלב השמירה של הדמוקרטיה", אשר עיקרון היסוד שלה, הוא שאדם נכלא לאחר שהוכח מעבר לספק סביר כי ביצע עבירה, ולא לפני כן.

לא בכדי "מסוכנותו" של העובד בכתבה ל"סביבתו" לא עוגנה בכל מעשה בשטח: כפי שהצגתי בחלק א' של הכתבה, המערכת הפסיכיאטרית חפצה לאשפז אנשים מטעמיה הפטרנליסטים שלה, אולם החוק אינו מאפשר לה לעשות זאת אלא אם נתקיימו ב'מועמד לאשפוז' תנאים של "מסוכנות" לעצמו או לסביבה, ועל כן המערכת מגדירה את אותם אנשים כ'מסוכנים', אך ורק כדי לקיים את מראית העין של הדרישה החוקית לאשפוז כפוי. היות שהחוק דורש "מסוכנות" עמומה, בלא הצבעה על מעשה קונקרטי (הפסיקה דורשת הצבעה על מעשה קונקרטי, אבל אינה מיושמת בפועל), קל מאוד להלביש תווית זו של "מסוכנות" על מי שרוצים לאשפז.

אולם הכתבת, מיטל יסעור בת-אור, אינה שואלת כיצד אדם מאבד את חירותו בלא כל משפט, ומאמצת בחפץ לב ובחדווה רבה את אמירתו של ד"ר טל, ולפיה "כולאים אותך היום בכדי למנוע ממך לבצע (אולי, ואולי לא, מחר) מעשה מסוכן": למרות שעיתונות אמורה להיות "כלב השמירה של הדמוקרטיה" ולמרות שבדמוקרטיה "אדם חף מפשע עד שמוכח אחרת", הכתבת מיטל יסעור בת-אור אינה שתה ליבה לסתירה, ואינה שואלת כיצד אדם חף מפשע מאבד חירותו. האם זה אינו אותו 'חוסר שיפוט' אשר הכתבת מיטל יסעור בת-אור מיחסת למאושפזים אשר בורחים, בכתבותיה האחרות?

יצוג אנשים שהוגדרו כ"חולי נפש" כ"מסוכנים" ו"בלתי צפויים" אשר בריחתם ממוסדות פסיכיאטרים, בריחה שיתכן ונעשית משום שאדם שנכלא בלא משפט חש (ובצדק) שנעשה לו עוול, וייתכן ונעשית בשל התנאים המחפירים באותם מוסדות, אינו אלא לשון הרע על ציבור זה.

יצוג משפיל זה של מי שהוגדרו כ'חולי נפש' אינו פרי ה'מציאות' כמו שהינו פרי של כוחה של התקשורת, עצלנותה לברר את העובדות, וכוחן הרב של המערכות אשר משגרות את ה'הודעות לעיתונות' לתקשורת: 'הכוח להגביל הוא הכוח להגדיר' - אמר מישל פוקו, ודמות ה"משוגע" כפי שהיא משתקפת בעיתונות, אינה אלא דוגמה מובהקת שמאוששת אמירה פוקוליאנית זו: בניגוד לנאשמים בהליך פלילי, אשר כדי להרשיעם יש להוכיח את יסודות העבירה שיוחסה להם מעבר לספק סביר בהליך פלילי מורכב, שבו העדים נחקרים בחקירה נגדית, ברגע שאדם תויג כ'חולה נפש', הוא אינו זכאי לראות את חומר הראיות שבגינו אושפז בכפייה, אלא באופן חלקי ביותר, וכזה שאינו מאפשר לו להתגונן מפני הטענות שהועלו נגדו, שמעצם היותן עמומות ומעורפלות, קשה לו מאוד להזימם.

מיתוס "מסוכנתו" של האדם שהוגדר כ'חולה נפש' מתקבע, לא משום שאנשים אלו בהכרח מסוכנים, כמו משום שאין להם את היכולת בחוק להתגונן בפני הגדרתם כך: הפרוצדורה החוקית של אשפוז כפוי מספקת הזדמנויות קלושות מאד לאדם שאושפז בכפיה להגן על עצמו, ראיות לכאורה מספיקות בכדי להטביע באדם תווית של "מסוכנות", האנשים שהתלוננו והובילו לאשפוזו הכפוי של אדם – עדותם לא תיחשף בפניו, וזאת בניגוד להליך פלילי בה ניתנת לנאשם הזכות לחקור את מי שהתלוננו נגדו בחקירה נגדית, ואך ורק במקרים נדירים בית המשפט יפקח על ההליך. "מסוכנותם" של אנשים שהוגדרו כחולי נפש, אינה אלא – במקרים רבים מאד – תוצר של מערכת אשר מבדיקה לאנשים תווית של "חולי נפש מסוכנים" ואשר אינה מאפשרת להם להתגונן בפני תווית זו.

אולם כאשר התקשורת ממחזרת מיתוס זה, בלא כל בדיקה, חקירה או אחריות מינימלית שבשלה ניתן המנדט לעיתונות כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה", זו כבר שריימריזציה, ומעילה בתפקידה של התקשורת לחשוף את האמת, ולא לשתף פעולה עם מיתוסים.