מסע לארץ הילדות

מימין לבית שעוני השמש אנו רואים מבנה השייך היום ללשכת הבריאות המחוזית. הבית גדול ומרשים ובחזיתו מופיע סמל הנשר של האימפריה העות'מאנית (זהו המבנה היחיד בארץ שבו נשתמר הסמל). בראשיתו היה הבית מקום שנועד למגוריהם של זוג צעיר של ערבים מהרובע הנוצרי (רחוב אל סאעידה). מתברר מזיכרונותיה של ברטה ספפורד, ממייסדי האמריקן קולוני (מבנֶה העומד היום קרוב לאוריינט האוס שפורסמו בספרה "ירושלים שלנו"), כי בצהרי יום החתונה החתן מת. המשפחות החליטו לקיים את טקס החתונה למרות מות החתן. הוא הולבש בבגדי חתן והושב על כיסא לצד כלתו. לאחר קריאות השמחה וקיום טקס החתונה רקדה אם החתן סביב החתן והכלה כשנר דולק בכל אחת מידיה, כמקובל בטקסי חתונה. ובתום הטקס, קרעה אם החתן את ההינומה מפניה של הכלה ופרצה ביללות האבל המסורתיות. החתן הונח בארון והקרואים לחתונה היו מעתה הקרואים להלוויה. עקב האירוע הזה, הבית נחשב מקולל, ורק כעבור עשר שנים הממשל העות'מאני רכש את המבנה והפך אותו לבית חולים. עד היום יש הטוענים, שבלילות רואים את דמויות האם ובנה מבליחות ומרצדות מבעד החלון, והיו שנשבעו שראו את האם נושאת בידה נר דולק. זוהי אכן מסורת פולקלורית בלבד, אך לפני כמה שנים ב-1995 הדריך בלפור סיור בשעת לילה במקום וברגע שהוא הזכיר מסורת זו, היה הבזק אור פתאומי באחד החלונות העליונים של הבניין החשוך.

שוחחנו פעם עם אמנו על המסורת שאופפת בית זה, והיא סיפרה שהייתה עדה בעצמה בהיותה ילדה בבגדד סמוך לשוק השורג'ה לחיזיון דומה. היא ראתה חתן מת יושב על כיסא, ובתום הטקס בשוק השוֹרגָ'ה בבגדד שמו את החתן בארון מתים, בדומה לאירוע בירושלים.

הרצל כתב את שירו "חתונה כחולה", והשיר התפרסם בספרו החדש "אנא בכוח, אנא בשיר": השורות מספרות על אותו מת שזוכה לטקס כלולות, לצד כלתו הנושמת חיים ומביטה בשעון הצל, הנושק לבית לשכת הבריאות, הוא בית החתן המת:

• בִּשְׁעוֹן הָאוֹר הַמְּחוֹגִים
  סְחַרְחֹרֶת. יָמִים נוֹרָאִים
  בַּלֵּילוֹת. שְׁעוֹן
  הַמֵּת פּוֹעֵם נִגּוּנִים. לְהִתְעוֹרֵר.
  תַּצְלוּמִים הוֹפְכִים
  בַּלַּיְלָה לִתְלַת מֵמַד. חַיִּים, נוֹגְעִים
  בַּכַּלָּה וּבְגוּפָהּ שֶׁנֶּחְמָד.
  שְׁעוֹנוֹ אַט זוֹרֵחַ, שְׁעוֹן
  הַצֵּל בַּחוּץ מְאוֹתֵת
  זְמָן שֶׁאָבַד.
  לְבָנָה רוֹקֶדֶת וְהוּא יוֹשֵׁב וְחוֹלֵם בְּהָקִיץ.

יוצאים משער האליאנס ויורדים במורד רחוב יפו ופונים ימינה לרחוב משיח ברוכוף. נכנסים אל בית היתומים (שנמצא מימין) דרך שער ברזל. השער פונה אל חצר גדולה שבה יש עץ תות יפה ובור מים. הבניין הוקם בתרומת משפחת ברוכוף, והושקעו בו 140,000 פרנק זהב. מי שיזם את הקמת המוסד וגייס את תרומת משפחת ברוכוף מבוכארה היה הרב יעקב מאיר, לימים "הראשון לציון" (הרב הראשי) של עדת הספרדים. אבן הפינה הונחה ב-1906 והוא נחנך ב-1908.לכאן היינו יורדים לפעמים בתום יום הלימודים, ולפעמים גם אוכלים בהסתר מהתותים הטעימים. היינו מגיעים לשם עם חברים לכיתה, עם רחמים עבּוּד, עם משה אשכנזי משכונת מזכרת משה, וכמובן, עם סעדון משכונת ימין משה. סעדון ידע תמיד לספר על צלפים שיורים על בתיהם בימין משה. יחד ניסינו להפיג את המציאות המרה בטעם של התותים. קשה היה לעצי תות אחרים, גם משכונת מזכרת משה, להתחרות בעץ התות של מלכות היתומים. על כך נכתב שירו של בלפור "אל מלכות התות" (מתוך "מצב החומר מצב הרוח", עמ' 42).

קטע מן השיר "אל מלכות התות":

• אַחֲרֵי שִיעוּר מוֹלֶדֶת הָלַכְנוּ יַחַד בָּאוֹר
  לְבַקֵּש אֶת לַהַט הַפְּרִי הָאָסוּר
  הַמִתְהַפֵּךְ מִוָורוֹד לְאָדוֹם לְשָחוֹר.
  וְשַעַר הַבַּרְזֶל שֶל הֶחָצֵר הָיָה סָגוּר.
  בְעַד הַסוֹרְגִים רָאִינוּ כְּמוֹ חַלוֹנוֹת עִווְרִים
  רָאִינוּ תּוּתֵי מַחֲמַדִים תּוּתִים וְרוּדִים
  שֶהָלְכוּ וְהֶאֱדִימוּ שֶהָלְכוּ וְהִשְחִירוּ
  מְפַזְרִים טְעָמִים, רֵיחוֹת מְשַכְּרִים.

נהגנו לצאת מבית היתומים אל רחוב משיח בורוכוף ומשם פנינו ימינה לדפוס קדימה. ואתם בלכתכם לשם, נסו לוודא, שאכן סמוך לבית היתומים הספרדי עדיין נמצא דפוס קדימה. שמור לו חסד נעורים. זה היה בית הדפוס שהדפיס את ספר שירינו השני "ספר אורות האהבה" (את שני הספרים הראשונים הוצאנו בכריכה משותפת, ובתוך הספר הייתה הפרדה בין השירים שלנו). אם תפגשו בדפוס קדימה את דויד, זכרו כי הוא היה מן הראשונים שראו את שירינו וכמה עמל על הפקתם כספר שירים.

אנו חוזרים ברחוב יפו לכיוון השוק, אך ממשיכים הלאה עד מפרץ תחנות האוטובוסים. כאן נפנה ימינה לרחוב נבון וניעצר ליד בית הכנסת "מנחת יהודה" בפתח הרחוב. בילדותנו היינו במשמרת של "ילדי תהילים", והיינו מגיעים בצהרי כל יום שבת לכאן לסלסל קולנו בטעמי המקרא ולקרוא את כל ספר תהילים. בית הכנסת "מנחת יהודה" מוקדש לזכרו של המקובל חכם יהודה פתיא, מגדולי המקובלים של יהדות בבל, שכתב את הספרים "מנחת יהודה", "הרוחות מספרות" ועוד. אימנו זוכרת כיצד היה יושב המקובל בפתח ביתו בבגדד, ואנשים היו עוברים על פניו, נושקים את ידו ומקבלים את ברכתו. כאן בבית הכנסת ראינו בילדותנו את בנו המקובל שאול פתיא (שהקים את "חזון פתיא", מפעל המעסיק רק מוגבלים ונכים). חכם שאול פתיא ז"ל (שהוא גם הסבא של המשוררת חביבה פדיה) היה מקבל אנשים במצוקה וכותב להם קמעות. וגם משפחתנו נעזרה בו: בלפור היה קם בשנתו בלילות בבהלה וצועק. האימא הבהילה אותו אל חכם שאול פתיא, וזה חייב את בלפור הילד לבלוע קמעות לפני השינה. על כך כתב בלפור את השיר "צפונות" בהשראת דברי יחזקאל שבלע מגילה והפך לנביא.

בבגרותו חשב בלפור שאם יחזקאל בלע מגילה והפך לנביא, הרי הוא כילד עבר תהליך דומה: אותו האכילו קמיעות, ואולי כך הוא הוקדש להיות משורר. להלן קטע מהשיר "צפונות":

• יֶלֶד הָיִיתִי
  וְצָעַקְתִי קוֹלוֹת בִּשְׁנָתִי בַּלֵּילוֹת.
  אִמִי אָמְרָה אֵלֶה הָרוּחוֹת הָרָעוֹת.
  וְלָקְחָה אוֹתִי לָאִישׁ כּוֹתֵב אוֹתִיוֹת
  וְצוֹרֵר פְּתָקִים וְקוֹשֵׁר מִלִים.
  וּבַלֵּילוֹת הָיְתָה אִמִי גוֹלֶלֶת קְמֵעִים
  וְנוֹתֶנֶת אֶל פִּי אוֹתִיוֹת אוֹתִיּוֹת.
  רַק אַתָּה מִסְתַּתֵּר רַק אַתָּה לְבַדְךָ יוֹדֵעַ
  כִּי צְפוּנוֹתֶיךָ אֵלֶּה
  הָיוּ בִּי לְשִׁירוֹת.
  (מתוך: "ואז בקץ היוחסין", 1987, עטיפה אחורית)

בעבר יכולנו לראות ליד בית קוקיא מגרש החניה, והיום המגרש סגור, ובונים שם מגדלי דירות. מעבר לבית הספר "כרמיה" נמצא המבוא המוליך אותנו לשוק. צריך לזכור שבטרם קם השוק, היו בירושלים החדשה שני שווקים גדולים: שוק מאה שערים ושוק הבוכארים. שוק מחנה יהודה נשא בהקמתו ב-1931 שם אחר (על כך במהלך הסיור). כבר בהתקרבנו לשוק עולים אלינו הריחות והניחוחות של הפירות והירקות, מיני הגבינות והסלטים, הזיתים והחמוצים, הלחמים והפיתות, וגם הריח הקשה מנשוא של הדגים והעופות השחוטים. הנכנס אל השוק מדמה בלבו שזהו שוק אחד - ולמעשה כלולים בו כמה שווקים, שחברו זה לזה במהלך השנים לשוק אחד גדול.

לנו יש קשר אישי מאוד אל השוק. לאחר שעלינו ארצה, עלה גם הסבא שלנו מורד (מרדכי) חקק, ובראשית ימיו בירושלים (העלייה מעירק הגיעה לארץ ב-1950) ניסה להתפרנס ממרכולת בשוק. זו הייתה החוויה הקשה של התנפצות האבות במגע עם הארץ המובטחת. הוא ישב בקצה שוק "עץ חיים" הגובל ברחוב יפו ופרס את מרכולתו על הרצפה.

סבא אהב לקחתנו לחנויות של כתבי קודש, והכרנו את בעלי החנויות מר מנצור, מר בקאל, וכמובן אדון עזרא יפה. יחד היינו הולכים למאפיות שבהן אפו פיתות שרופות קצת ויפות, פיתות של עש תנור... אהבנו להביט במרדה ועליו הבצק, בסיבובי הלישה... האש האדומה בפנים נראתה כמו אש הסנה. חלום רחוק, והיה גם שבר.

במהלך הסיור תמיד הגענו עם המסיירים שהצטרפו אלינו לנקודה הכואבת, לאריח שעליו ישב הסבא הקדוש, הסבא מוראד בן רפאל חקק. הסבא שידע ללמד אותנו מדרשים ואגדות והקסים אותנו בסיפורים שעברו מדור לדור. ארכיון הסיפור העממי בישראל רווי מן האוצרות הגנוזים שלנו, אוצרות שאספנו מפיו. סיפרנו בכאב על החוויה הקשה של המפגש עם הסבא הרחום, נביא מלכותי היושב על הרצפה בקצה השוק, מוכר את מרכולתו. על חוויה זו כתב בלפור את שירו "גלות" הכלול בתוכניות הלימודים - ובשיר על המפגש בשוק כתב שיר של יגון: "בסוף מולדת" (ואז בקץ היוחסין, עמ' 21 , 1987).

קטע מן השיר "בסוף מולדת":

• וְשָׁם בְּסוֹף הַשּׁוּק בְּסוֹף הַחֲשֵכָה בְּסוֹף הַהֲמוּלָה
  הָיִיתִי רוֹאֶה אוֹתוֹ יוֹשֵׁב לֶעָפָר
  מוּל סִמְטַת הַקֹדֶש וְהַמְּזוּזוֹת וְסִפְרֵי הַתְּפִלָּה.
  מֵרָחוֹק הוּא
  נִרְאֶה כַּעֲרֵמַת בְּגָדִים בָּלִים.
  וְהוּא סַבָּא שֶלִי. - - - - -

במפגש הרחובות השקמה והדקל עומדת חנות "תריסי חן" (הדקל 2, ירושלים). שם עמדה חנות הירקות של אבינו עם שני שותפיו יעקב שטרית ויום טוב שְרים (שגר באותם ימים בבית בתוך השוק הגרוזיני). כאן היינו בילדותנו מבלים את שעותינו מוקפים בארגזי הירקות, ולפעמים כשהגיעה משאית לפרוק סחורה, היינו נרתמים לעזור תמורת דמי כיס. היינו קוראים גם לילדי השכונה שלנו שיסייעו תמורת תשלום. מקום עבודתו של אבא הוא אתר נוסטלגי עבורנו.

אבא עלה לירושלים בגפו בהיותנו במעברה, נשארנו באוהל עם אימא ואבא יצא לירושלים ללמוד קורס בהנהלת חשבונות. בודד הגיע לעיר הקדושה, עולה חדש שזה עתה ברח מעירק, עקב לכידתו כפעיל במחתרת הציונית. תוך כדי לימודיו שכר חדר קטן בשכונת זכרון יוסף, ולשם עברנו מן המעברה. לאחר שנתיים עברה משפחתנו לשכונת "בתי סיידוף", שאליה נגיע בסוף סיורנו.

כאן רחוב הדקל, ליד רחוב השקמה. זו החנות של אבא. נביא לכם שתי יצירות מתוך היצירות הרבות שנכתבו עליו.

קטע מהשיר של בלפור "אבא עולה להיגאל בירושלים":

• מִן הַמַעְבָּרָה יַעֲלֶה אָבִי לִירוּשָׁלַיִם
  יָבוֹא אֵלֶיהָ עֲטוּף תְּהִלָּה
  נֵצֶר לִנְשִׂיאִים וְרָאשֵׁי גּוֹלָה.
  בְּגָדָיו בָּלִים, נִין לַגְאוֹנִים
  אֲבוֹתָיו נִגְּנוּ בְּנֵבֵל וְמִינִים.
  יָבוֹא עֵינָיו פְּרוּעוֹת מִמַּעְבָּרָה
  יָבוֹא רוֹעֵד מֵאֹהֶל מִקָּרָה.
  יָבוֹא מְחַפֵּשׂ דֶרֶךְ אֵין אוֹנִים.
  (מתוך: "ואז בקץ היוחסין", עמ' 42)

קטע משירו של הרצל "שירת חייו בתוך חייה" מן הספר החדש "אנא בכוח, אנא בשיר". השיר מתאר את קורות חייו של אביו דרך עיני אימא, אמנו סעידה, ואותן עיניים צופיות בחלומותיו, באיש קדוש המבקש לשמור על רוחו העשירה כשהוא עומד ליד ארגזי עגבניות ומנסה לשווק את מרכולתו:

• כְּמוֹ קוֹרֵא וְאוֹחֵז בְּסֵפֶר הַתְּפִלָּה:
  רוֹאָה אֶת הַקּוֹנִים צוֹפִים בּוֹ.
  מְבִינָה אוֹתוֹ לְלֹא מִלִּים.
  הָעַגְבָנִיּוֹת שֶׁלּוֹ זוֹהֲרוֹת אַלְפֵי
  שָׁנִים. זוֹכְרוֹת זְמַנִּים.
  לוֹטֵף יְרָקוֹת וְיָפֶה
  כְּנוֹגֵעַ בִּגְוִילִים.
  שְׂפָתָיו צְרוּבוֹת. דּוֹמֵעַ
  עָלִים עָלִים.
  
  הָעַגְבָנִיָּה הַזּוֹ הִיא נִשְׁמָתוֹ. הִיא
  תְּנַצֵּחַ כָּל אַקְלִים.

נעלה במעלה רחוב הדקל עד המפגש עם רחוב יפו ונפנה ימינה. בלכתנו נבחין בפינה שהיא המפגש של שוק עץ חיים (שבו ביקרנו בעבר) עם רחוב יפו. כאן בפינה זו ישב על הרצפה סבא מורד, כפי שתואר בשיר ב"בסוף מולדת", שקטע ממנו הופיע לעיל . כאן על הרצפה ישב סבא מושפל ומכר את מרכולתו ואנשים שדדו ממנו את המרכולת שלו, כיוון שעיניו כהו בזקנתו. נמשיך ברחוב יפו והנה אנו רואים מימיננו את ישיבת "עץ חיים", מול בית כנסת "זוהרי חמה" (בית שעוני השמש). בשנות החמישים, הייתה הארץ מחוז של מהגרים, וכך גם הייתה ירושלים. בשכונה שבה גדלנו גרו רק בני עדות המזרח. האשכנזים נתפסו כיהודים מעולם אחר. בעוברנו כאן ליד ישיבת עץ חיים, היו ילדי הישיבה קוראים לנו קריאות גנאי "פרנק פארך", ואנו ילדי השכונה היינו עונים להם בשיר קצבי ומשעשע: "אשכנוזי בך בך/ חטו ראסו ביל תבך". משמעו של השיר: אשכנזי שמדבר בך בך (לגלוג לשפת היידיש) שם את ראשו בתוך התבשיל... ישיבת "עץ חיים" הוקמה לראשונה ברובע היהודי בחצר "החורבה", והמייסד היה ר' שמואל סלאנט. ב-1910 עברה הישיבה למחנה יהודה, וב-1936 הוקם מבנה זה בכספי תרומות. בעומדנו צופים אל הישיבה נבחין שכל הצד הימני של החצר הוא הצד האחורי של שוק עץ חיים, וכל החנויות שם שייכות לישיבה והירקנים משלמים לישיבה דמי שכירות ומפרנסות את תלמידי הישיבה.

מול "עץ החיים" אנו רואים את המחוגים מלמעלה, נזכרים בישעיה ובאחז המלך. זה הזמן לצפות לעבר שעוני השמש מעבר לכביש. זהו בית "זהרי חמה" (יפו 92). המבנה הוקם במקורו כבית כנסת ובית "הכנסת אורחים" שבתוכו פעל בית תבשיל. מערכת השעונים המתנשאת מעלינו כוללת מספר שעוני שמש. את המבנה יזם והקים החייט שמואל לוי, יהודי עשיר מאמריקה שגר אז בנחלת שבעה. בית הכנסת פעל משעות הבוקר המוקדמות עבור המקובלים בירושלים, שנהגו להתפלל עם הנץ החמה כמנהג "ותיקין". את השעונים התקין ר' משה שפירא. שעון השמש הוא קשת הפוכה, ובמרכז יש מוט ברזל המטיל את צילו על השעה המצוינת בקשת. השעון המרכזי הראה את זמן ירושלים, והשעונים האחרים הראו את השעה בקהיר ואת השעה באירופה. בילדותנו התפללנו כאן לפעמים עם אבא, והרצל הקדיש לבית זהרי חמה מחזור של שלושה שירים. השירים פורסמו לראשונה ב"משיב הרוח" ונכללה בספר "אהבה היא מולדת".

קטע משירו של הרצל "מחזור חיי, תיקון לנשמה":

• הַמַיִם זוֹרְמִים לִקְרָאתִי, הַמַיִם מְאִירִים.
  בָּאִים מִן הַשֶּׁמֶש.
  קַרְנַיִים. קַרְנַיִים. קֶשֶׁת צְבָעִים
  נִשְׁבָּרִים.
  בָּאתִי, אָבִי, לְהִתְפַּלֵל עַל חַיַי
  יַחַד הָלַכְנוּ בַּבְּקָרִים בִּרְחוֹב יָפוֹ שֶהָיָה
  שְׁמָמָה. זָרַמְנוּ כְּחוֹלְמִים אֶל מַחֲזֹור
  זָהֳרֵי חַמָּה.
  (מתוך: אהבה היא מולדת, עמ' 62).

מרחוב מחנה יהודה אנו יורדים עתה במורד רחוב האשכול לכיוון מסעדת "רחמו" (האשכול 2). במורד הרחוב נראה מכוניות חונות, ועל המכוניות פזורים בגדים וחפצי סידקית למכירה. ניתן לרכוש כאן מהרוכלים סוודרים ישנים, חולצות בלי כפתורים, אנטיביוטיקה שעבר זמנה, רדיו ישן שמשמיע רק שירים ישנים וכובע קרוע מקש שמרופד בחולצה ממש. כשאנו עומדים מול המסעדה של רחמו ניזכר בשיר של דן אלמגור, ונביט בחנות מול רחמו שם מוכר מגזימוף את הדגים שלו, וגם הם נכנסו לשיר של אלמגור ("וחומוס של רחמו וריח דגים"). מול המסעדה נראה מדרגות שעולות אל השוק העירקי. כאן נשזוף בעינינו את המוני האנשים היושבים כל היום בבתי הקפה ומשחקים שש-בש וקלפים. בתוך ריחות הקפה נחוש גם את ריחות הפרי הטרי. אימא שלנו אומרת שבעבר כל הירקות היו בּאלאדי: "עגבניה באלאדי, מלפפון באלאדי וכך הלאה. היום מייצרים ירקות בהנדסה גנטית, ולדברי אמא לכל היום יש טעם של פלסטיק. גם הסכין מפלסטיק", היא צוחקת.

בשוק העירקי כדאי לבקר במסעדה של עזורה, שבה כל האוכל מתבשל על פתיליות ישנות. יוסי בנאי (שקודם ביקרנו בבית ילדותו) כתב שיר על עזורה ומעדניו במסעדה זו (יוסי בנאי, כשאמא שלי הייתה מלכה, עמ' 67). ניתן לבקר בשוק העירקי גם במאפייה האופה פיתות "עש-תנור" ולרדת מן המדרגות הפונות אל רחוב השקמה.

בתוך השוק המסועף הקרוי היום "מחנה יהודה" יש בעצם כמה שווקים. השוק הראשון שאנו נכנסים אליו הוא שוק "עץ חיים". הוא קרוי כך על שם ישיבת "עץ חיים", שאליה נגיע במהלך הסיור, שכל טור החנויות של רחוב עץ חיים שייך לה. אנו נכנסים דרך מבוא השוק, ובקצה השביל יורדים במדרגות דרך חנות הירקות של מיכה אל רחוב עץ חיים. כאן אנו כבר בלבו של השוק. אנו פונים ימינה לרחוב עץ חיים.

אפשר להתעכב ליד רחוב האגס (היום רחוב בנאי) משמאלנו. ברחוב האגס (בנאי) 13 מצוי שער ומדרגות לבית של משפחת בנאי. האב מאיר והאם בכורה-מלכה העמידו שורת בנים שהם אבני יסוד בבידור ובמשחק: יעקב, יוסי, גברי וחיים. גם הצאצאים שלהם ושל אחיהם שאינם עוסקים בבידור הם חלק מעולם הבידור הישראלי. ברחוב התפוח המקביל לרחוב האגס מצויה החנות של מאיר בנאי, ועדיין ניתן לראות את השם "בנא" (השם המקורי של המשפחה) בתצריב המתכת בכרכוב החנות.

סודות השוק הם כספר חתום מבית הגנזים של מלכות החלומות והאגדות. מי שרוצה לטעום קצת רחת לוקום מאותו שוק, ילך נא עד קצה רחוב עץ חיים, ולפני הגיעו לרחוב יפו, יפנה בשוק שמאלה לשוק הגרוזיני. כאן ניתן לצפות בבּסטות הלא מקורות בחלקן ובבניין היפה של "קאזינו דה פאריס". לא שכחנו את הסיפורים: הבית הזה שימש את הקצינים הבריטיים למסיבות הריקודים שלהם ולמשחקי הקזינו. את חזיתו של הבניין ניתן לראות ביציאה מהשוק הגרוזיני אל רחוב מחנה יהודה, שהוא השוק המרכזי.

בסיורנו כאן, נפנה מהחנות של משפחת בנאי עד קצה רחוב התפוח ונתחבר לרחוב מחנה יהודה. נפנה שמאלה, ובהיותנו ברחוב מחנה יהודה נצפה על רחוב השקד 2. מעל הבסטה מתנוסס בגאון אריח קרמיקה בודד (כל האחרים נופצו במהלך השיפוצים והשינויים שנעשו בשוק בשנים האחרונות), ועליו כתוב "שוק הלוואה וחיסכון נבנה ע"י ועד העיר ליהודי ירושלים תרצ"א". משהו מן הסוד נחשף: וכך אנו נחשפים באמצעות אריח זה לשמו האמיתי של השוק. כאשר הגיע לכאן (בדצמבר 1917) השלטון הבריטי, המושל רונלד סטורס אינו מוכן שבמקום ישגשג שוק של חושות ובסטות מעץ ללא שום היתר חוקי. בשיתוף עם ועד העיר ליהודי ירושלים מתכנן המושל את הקמת השוק. בנק הלוואה וחיסכון ניאות לעזור לבעלי הבסטות בהלוואות נוחות בתנאי שהשוק ייקרא על שמו. מתברר שעם השנים שמו המקורי של השוק נותר רק באריח קרמיקה בודד. במרוצת הזמן נוספו לשוק המרכזי "מחנה יהודה" גם שוק "עץ חיים" וגם השוק הגרוזיני. ולימים נוספו גם השוק העירקי ושוק האלטע זאכן.

כאן בשוק זה היינו קונים בהיותנו ילדים עבור המשפחה בלוקים של קרח ונושאים את המשא הכבד הביתה, כדי שניתן יהיה לשמור על הטריות של הגבינות והעופות.

בשבילים האלה היינו מהלכים לעבר מוכר הקרח - ונושאים בתופסני ברזל בלוקים של קרח להביא הביתה. המקררים אז היו מקררים של קרח, ולא מקררים חשמליים. הקרח טפטף עד הבית. וכשקנינו דג גדול ונשאנו אותו בשק ברזנט, הדג טפטף ופרפר, והלב לא פחות.

בספרו "אנא בכוח, אנא בשיר" שר הרצל את שירתם של אותם ילדים, ובשירו צייר לו דמותם של חוצבים, ההולכים בנקבָּה (כמו בנקבַּת השילוח) ומתקרבים משני העבָרים. כך אנו שבים ממרחק זמן אל אותה ילדוּת. שורות מן השיר "ילדוּת באבן":

• יֶלֶד בִּירוּשָׁלַיִם נוֹשֵׁא הִיסְטוֹרְיָה
  עַל גַּבּוֹ, וְקֶרַח בְּתוֹפְסְנֵי בַּרְזֶל.
  וְקֹר.
  וְשֶׁלֶג. וּתְלוּשֵׁי הַצֶּנַע וְהַכְּפוֹר
  וְהַבֵּיצִים בִּמְשׂוּרָה.
  הֵם הוֹלְכִים זֶה לִקְרַאת זֶה
  לָאֹרֶךְ כָּל הַחַיִּים.
  
  יְלָדִים מִתְבַּגְּרִים
  בְּתוֹךְ עַצֶּבֶת.
  יְלָדִים נִכְאָבִים.
  מְבַקְּשִׁים מַחְצֶבֶת.

משבילי קסם אלה יצאנו כילדים לעזור לירקנים בממכר סחורה תמורת סכומים פעוטים. ילדי השכונה ידעו שזו הדרך לאגור כמה מטבעות כדי לקנות ממתקים וספרי פלא כמו "גוליבר", חוברות "טרזן" - והיו גם שקנו חוברות של "ביל קרטר" ומערבונים מרתקים. מבית דל ברהיטים ובחפצי יוקרה נשאבנו לעולם של הרפתקאות וגבורה. הנפש ביקשה להמריא: ביקשנו מהנגר מר זמֶרו קרשים וקנינו גיליון נייר צבעוני, וכך בנינו עפיפונים. קנינו מסבי גלגלים, קוגלגרים ובנינו לנו קורקינט... לתת לחלומות להמריא.

בימים שלפני סוכות עמדנו כל ילדי השכונה בשולי השוק ומכרנו עלי ערבה לקראת החג. ואכן, היה לנו יתרון שלא היה לאף ילד בשכונות הסמוכות. בשכונה שלנו "בתי סיידוף" היה עץ ערבה, וזה היה האוצר של ילדי השכונה. עמדנו בשוק וקראנו בקול "ערבה, ערבהֱ!" והתפרנסנו כילדים ממכירת ענפי ערבה לחג. סבא מוראד חייך כשראה איך עץ הערבה מפרנס אותנו כילדים ואמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה"...

תחנה 13 - וכידוע 13 בגימטרייה - אהבה. כאן מחוז הילדות, מחוז החלומות. הנעליים כבר כבדות, בלות מזוקן, והנה קו הגמר, קו היופי. השורות נושקות לשכונת הילדות שלנו "בתי סיידוף". הנה אנו יורדים במורד רחוב יפו עד שרואים את פתח השכונה משמאל. לצערנו, השכונה כרגע הפכה לאזור בנייה, והכוונה לשמר חלקים ממנה ולבנות מעליה מגדל דירות. בקצה הבניין ליד רחוב מאני עמדה המספרה של יצחק הספר המיתולוגי, והיא כולה חרבה, פחים מכסים הכל.

זו השכונה האגדית שלנו. השכונה נוסדה ב-1911 על-ידי יהודי מבוכארה כמבנה דו-קומתי. בקומה התחתונה יש חנויות הפונות לחזית של רחוב יפו ומעבר לחנויות יש בתי מגורים הפונים לחצר השכונה. המבנה של בתי סיידוף תמיד הזכיר לנו קימור של כלי נגינה, של עוּד, מעין מבנה בצורת קשת (פאטיו). בלב החצר היו שני בורות מים, שאין להם זכר עוד. סמוך לבורות המים עמד עץ ערבה יפהפה שפרס עליו וענפיו על בניין השירותים של התושבים הדרים בקומה הראשונה. בשעות של הפסקת מים, היו בורות המים מקור לא אכזב. גבאי השכונה מר חמו'י היה פותח את המנעול שסגר על שבכת הברזל שסגרה את הבור. הדליים היו מורדים אל הבור, וכל משפחה קיבלה קצבת מים לפי גודלה. גרם מדרגות שהיה ליד שער השכונה הוביל לקומה השנייה, שם היו בתי מגורים וגם בית כנסת.

בשכונה הסמוכה לשכונתנו, שכונת בית יעקב, שם הייתה מאפיית החמין וכמובן, הייתה "טיפת חלב" לכל האמהות במחנה יהודה, והיה בור. והבור עדיין קיים, וכך גם השכונה.

ואצלנו, בשכונה שלנו, שבנו אל בור המים - ואין תקווה, הבור נסתם. העומד היום בחצר השכונה יכול לראות את המבנה הגמלוני של "שוקניון אגריפס". בעבר היה כאן מבנה חד-קומתי שהכיל מספר חנויות. בין החנויות הייתה חנות גדולה של "תנובה" והיה גם בית דפוס קטן.

כאן החל סיפורנו הספרותי: מדי בוקר היינו נעצרים בפתח הדפוס ומביטים בקנאה בפועלי הדפוס. חשבנו אז בתמימות של ילדים שהפועלים הם הסופרים והמשוררים המדפיסים את יצירותיהם. היינו מביטים בהערצה במכונות הגדולות הפולטות יריעות מודפסות. יום אחד שאלו אותנו פועלי הדפוס: "למה אתם באים לכאן כל בוקר, מה אתם רוצים?" אמרנו בפשטות: "אנו רוצים להיות סופרים בדפוס שלכם, כשנגדל". הם צחקו ואמרו שישמרו לנו מקום ונתנו לנו שי: מספר מטריצות עופרת של אותיות. ראינו במטריצות שהאותיות של סדר הבלט בדפוס הן פשוט הפוכות. לקחנו עשרים ושבעה מְחָקים של בית ספר וגילפנו את כל אותיות האלפבית. החלטנו אז להדפיס עיתון שכונתי, והעיתון אכן הודפס אות אחר אות (מחק אחר מחק!). ילדי השכונה הופתעו, מנין לכם מכונת דפוס? הבהרנו להם מיד שקיבלנו מתנה מהדוד שלנו באמריקה, כי לא רצינו לגלות שהדפסנו עיתון שלם ממחקים של בית ספר. הילדים התעקשו לראות את המכונה, ובסופו של דבר התרצינו: הרשינו להם לשמוע אותה. הם עמדו מעבר לאדן החלון של ביתנו. מעבר לסורג החלון עמד בלפור. הרצל הסתתר מעבר לדלת העץ והחזיק בידו סיר ומזלג. הוא הקיש במזלג על הסיר, ובלפור קרא בקריאות קצובות מבעד לחלון: "מכונת דפוס עובדת, מכונת דפוס עובדת!"... זו הייתה מכונת הדפוס הפלאית שלנו, שאיש לא ראה אותה, אך כולם שמעו אותה.

כאן בשכונה גם פתחנו בקריירה קולנועית... היינו מייצרים מדי פעם סרט קומיקס בקופסת נעליים שהושחלו בה שני מקלות וגליל נייר. בלפור היה מחבר העלילות והרצל היה הצייר. סרטנו הראשון היה "ג'ימי בערבות אפריקה". ולאחר שגבינו את פרנסתנו מילדי השכונה, שצפו בסרט יצאנו למסע הופעות ב"בית יעקוב " וב"שכונת פחים".

שכונת בתי סיידוף מתועדת במספר שירים שלנו. להלן שני קטעים. קטע שיר מאת בלפור "חצר ילדותי":

• מִתַּחַת רַגְלַי חֶלְקַת אֱלֹהִים
  רִצְפַּת הֶחָצֵר אֶבֶן שְׁכָבוֹת חֲלָקָה
  קְמוּרָה וּתְפוּחָה מִשֶׁפַע הַנְּהָרוֹת
  הַהוֹמִים בְּחֵיקָהּ,
  הוֹמִים וְגוֹאִים.
  (מתוך הספר : מצב החומר , מצב הרוח, 1998)

קטע שיר מאת הרצל - "ילדותי בוסר, שכונתי נפש":

• מֵי הַכְּבִיסָה מִלְמַעְלָה טִפְטְפוּ עַל רָאשֵׁינוּ, גֶשֶׁם סַבּוֹן.
  אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהִכָּנֵס פַּעֲמַיִם
  לְאוֹתוֹ גֶשֶׁם יַלְדוּת רִאשׁוֹ¬¬ן.
  כָּל הַבַּיִת הָיָה חָצֵר אַחַת גְדוֹלָה
  כָּל הָעוֹלָם הָיָה מִרְפֶּסֶת אַחַת שׁוֹתֶתֶת חֲלוּדָה, רוֹעֶדֶת
  כְּיַלְדָה בּוֹדְדָה.
  
  (מתוך הספר - "אהבה היא מולדת", 1998)

זו השכונה, כאן ישבו הנשים קרוב לעץ הזית, זה הבית של משפחת לוי. האבא אברהם לוי היה חזן השכונה, ושמוליק הבן המעריץ של בית"ר ירושלים. הבת יפה לוי שרה עם ג'ו עמר זה הבית של "ויזינא רוזא" ששפעה חוכמת חיים, זו הגינה של "ויזינא חנינה"... כל שכנה נקרא ויזינא... וזה הבית של משפחת וינטוררו-אשרי שחיכה לאח אהרון שנסע לאמריקה לגלות חלומות...

זה הבית של יצחק כהן הספר. מעבר לכביש בקצה השכונה שכנה המספרה שלו. יום אחד לאחר שסיפר את בלפור, הגיע התאום שלו הרצל פרוע שיער. יצחק הספר נדהם: "מה, כבר גדל לך השיער?".

שם למעלה בגזוזטרה הנוטפת מכביסה, הבית של משפחת שריקי. למארי ואליהו שריקי היה אוטומוביל, שמתניעים עם מנואלה, והפטיפון של המשפחה ממרומי הגזוזטרה של הקומה השנייה הרעיד את כל האוויר בשכונה עם השירים הישנים: "סבא פיקולינו...שֶׁחי מן האוויר". וממה אנו חיים?

הנה תמונות הילדים מן התקופה הזו. צבעים אחרים, עיניים אחרות. תמונות שחושפות ילדים של תום, מבט שמנסה לנחש את העתיד, לנבא מה יקרה. האם יכולנו לחוש כי עידן התמימות לא יישאר לנצח? היופי והחוכמה שרכשנו מאותן שנים לא הקנו לנו סגולות של נבואה, רק כוח לדעת לזכור, לדעת להבין כי הרוח והאמונה לא נגוזו.

סיור זה אינו אלא טעימה חמוצה-מתוקה מאותה תקופה רחוקה. האותיות האלה מצטרפות לספר של סודות, להיסטוריה של ימי קדם, ימי בראשית של יְקום ערפילי וממשי, שנופל ושוב יָקום. עולָם שלא יישכח לעולָם. ונסיים בשורות של בלפור משירו "מזכּרת ילדוּת" מתוך ספרו החדש "משורר של חצות":

• בְּיַלְדוּת הַדְּבָרִים בְּאֵזוֹר הַזִּכְרוֹנוֹת
  בִּירוּשָׁלַיִם תַּחְתִּית
  הָיִיתִי יְנוּקָא מְלַקֵּט עֲשָׂבִים בּוֹעֲרִים
  וְדָרַשְׁתִּי בָּרְחוֹבוֹת דִּבְרֵי שִׁירָה
  נִסְתָּרִים, מִבְּרֵאשִׁית.
  וְהָיוּ אַנְשֵׁי הַסּוֹד סְבִיבִי נִקְהָלִים
  וַאֲנִי נוֹהֵג אֶת כֻּלָּם מֵעֵבֵר לַדֶּלֶת
  לְדַבֵּר אֶת נְבוּאַת הַיֶּלֶד.

הגענו לרחוב יפו 97, בניין "כלל". סמוך למבנה עומד שער ברזל יתום, שער ללא בית ספר, ללא ילדים הומים. הלבבות שבורים: המביט היום אל השער יראה שער ברזל הניצב בין שני עמודי אבן. גדרות האבן משני צידי העמודים הן גידמות ואינן מתחברות לשום מקום. זה מה שנותר מבית הספר שלנו "אליאנס" (כל ישראל חברים) לבנים.

הנה הגענו לשער העולם, השער שהחזיק את כל החלומות. את כל הלבבות. כאן עמד בית ספרנו, ה"אליאנס". לכאן צעדו נרגשים ילדי בית ספר וילקוטם בידם. שם בית הספר הפך לדרך חיים: אליאנס - כל ישראל חברים. וכיום, כרגע העיניים צופות בקניון של חנויות, מרכז כלל. לידו שער יתום. שער ללא בית ספר. ללא ילדים הומים.

הלבבות שבורים: המביט היום אל השער יראה שער ברזל הניצב בין שני עמודי אבן. גדרות האבן משני צידי העמודים הן גידמות ואינן מתחברות לשום מקום. זה מה שנותר מבית הספר שלנו "אליאנס" (כל ישראל חברים) לבנים.

המבנה שבו הבנות למדו, עדיין קיים והוא שומם: ליד הכניסה לשוק, קרוב למגרש החניה של בית קוקיא, עדיין נמצא בית הספר אליאנס לבנות. הוא נראה עזוב. מצהלות תלמידות אין בו. אבל, בוודאי, רבות מאלו שלמדו בו שבות לראות את מחוז ילדותן. לנו כבנים בבית ספר אליאנס לבנים אסור היה להיכנס לבית ספר לבנות, ועבורנו זו הייתה העיר האסורה.

באחד הסיורים, ניגשה אלינו אהובה כהן שלמדה באליאנס לבנות, והזכירה לנו נשכחות: "אני זוכרת אתכם מביטים מעבר לשער ומחכים למבט שלי, ואני לא ידעתי מי הוא מי... שני תאומים".

סמלי בית הספר של "אליאנס לבנות" מזכירים לנו את מראה הפתח של בית הספר שלנו,"אליאנס לבנים". והנה מדרגות המתפצלות. הן כל-כך מזכירות לנו את הדרך שעשינו לכיתות שלנו, כשבאנו ללמוד אצל אדון סגל, אדון זמרן, גברת וינקלר... והמורה לזמרה האהובה מכולן, חשרה אלדובי. כששרנו לה שירי סליחות, לימדה אותנו חשרה פיוט של צברים: "כחול ים המים, נאווה ירושלים"... מחוזות הקסם האלה אינם. במקהלה היינו קול אלט, קול בית. ושב מאז הקול הפנימי...

ב-1977 עברנו כאן סמוך למקום שבו עמד בית הספר, וראינו גדר פח מקיפה את כל האזור, ומעבר לה בור פעור ובתוכו שברי אבנים מבית הספר שאיננו עוד. על הגדר היה תלוי שלט "סכנה כאן בונים". כך פתאום, בלי הודעה מוקדמת לתלמידים ולהורים, החריבו את ארץ בית הספר של ילדותנו והחליטו להקים על חורבותיה שוק של חנויות. כשהיינו ילדים, הציגה המורה לתנ"ך גברת לאה וינקלר, דרמה כיצד אליהו הנביא טס ברכב אש. לנו אמרה, זכרו את דבריו של הנביא, לא לסחור באמת הכתובה בספרים, בחלומות, לעולם אל תוותרו על רכב האש שמעל המציאות שלכם.

על הריסת בית הספר נכתבו השירים: "איזו שלולית אדומה" (בלפור חקק, שירי מולדת עמ' 39, 1992) ו"תעודה נשכחת" (הרצל חקק, תעודה נשכחת, השיר מופיע על העטיפה האחורית, 1987).

קטע מן השיר "תעודה נשכחת" מאת הרצל חקק:

בַּסְּוֶדֶר הַצְּבָאִי הָיִיתִי יֶלֶד
בּוֹעֵר וְחוֹלֵם. הַצְּבָעִים הַיְּחִידִים עַל הָאָרֶץ הַשְּׁחוֹרָה
הָיוּ זְעָקָה
שֶׁל אֵשׁ. וּפִתְאֹם חֲלוֹמוֹתַי. וּפִתְאֹם מַרְאָם שֻׁנָּה כְּמוֹ לֹא
הָיוּ כְּלָל. מָתַי
הָיִיתִי יֶלֶד. מָתַי לָבַשְׁתִּי סְוֶדֶר צְבָאִי שֶׁאִמָּא קָנְתָה
מֵרוֹכֵל זָקֵן. עַל הַגְּזֻזְטְרָה הַחֲלוּדָה אוֹר כָּתֹם
שֶׁמַּרְאֵהוּ כְּדָם שָׁפוּךְ. גַּם אָז הָיוּ
טְלָאִים בְּמַרְפֵּקִי וְגַם בַּמָּקוֹם שֶׁאָהַבְתִּי הָיָה אוֹר
לָבָן. כָּאן בִּרְחוֹב אַגְרִיפָּס הָיָה בֵּית סִפְרִי. עַכְשָׁו
הַכֹּל נֶחֱרַב. רַק אוֹר לָבָן.

מן השיר ניתן ללמוד שבית הספר "אליאנס לבנים" עמד סמוך יותר לרחוב אגריפס, קרוב לשער מזכרת משה, והשער היה ברחוב כל ישראל חברים. עם הקמת הקניון, הוזז השער לרחוב יפו כפריט נוסטלגי בלבד וכזיכרון לחברת האליאנס שהוקמה ב-1860 בצרפת. כשלמדנו שיעורי צרפתית סיפרה לנו המורה בלהט על עוצמת האליאנס, על השאיפה להגן אל יהודים בארצות המזרח מן האנטישמיות ולהעניק להם השכלה מערבית, ובכלל זה לימוד השפה הצרפתית.

ידענו זאת גם מן הבית: אמנו, סעידה, למדה באליאנס בבגדד, בעירק. סבא שלה היה אב בית דין בבגדד, והם ניסו לתת סיכוי לרוח חדשה, לפתוח דלת לרכישת השכלה ומקצוע. ניסו למצוא דרך להיפתח לעולם החדש. בכל בתי הספר של האליאנס ברחבי ארצות המזרח (וגם בא"י) שילבו גם לימוד מקצועות ועבודות כפיים שיסייעו ליהודים לחיות חיים מועילים ויצרניים.

כשאנו מסיירים עם קבוצות מטיילים, אנו נעצרים ליד שער האליאנס - ואנו נוהגים לשלב סיפורי הווי מימי ילדותנו, ובכלל זה סיפור על אהבה אסורה בין המורה לתנ"ך והמורה היפה שלימדה אותנו שפה זרה ושירים צרפתיים, שלא שכחנו. בלפור שימש בלדר ההודעות ביניהם בהיותו ילד, ועל כך כתב מקאמה קלילה.

להלן קטע:

• "שנים חלפו מאז, ושניהם אינם עוד/ ועדיין כילד אני שומר על הסוד./ ואילו הייתי יודע היום מקום קבורתם / הייתי שש להיות שוב בלדר לפתקי אהבתם. - - - הם היו לפעמים שיכורים מבכי ומצחוק/ הם היו מיוסרים מן הלהבה/ ואם אתם מבינים את זה הכאב המתוק/ אתם כנראה יודעים מהי אהבה."

מרחוב אגריפס אנו פונים ימינה לרחוב כל ישראל חברים ועוצרים ליד חנות ספרים "מופת" (כל ישראל חברים 2). לפי זיכרוננו, במקום שבו עומדת חנות הספרים הישנים "מופת" שם עמד השער המקורי של בית הספר אליאנס לבנים. במדרכה ממול אנו רואים מבנה שבו היה בית ספר אליאנס לבנות והתיכון "כרמיה" (התיכון החליף את שמו בחלוף השנים לתיכון ע"ש רנה קאסן והוא נמצא היום ברמת אשכול). מעל בית הספר לבנות עדיין רואים את הסמל של חברת כל ישראל חברים (סמל הידיים השלובות ומעליהן לוחות הברית).

מימין לבית הספר עומד מגרש החניה, במקום שבו עמדה האחוזה של משפחת קוקיא, וממגרש החנייה יש מבוא לשוק מחנה יהודה. ממגרש החניה תוכלו לראות היטב את הסמל של אליאנס סמוך לגג הבית.

כיום נותר רק שריד האחרון של בתי משפחת קוקיא, די קרוב ונושק לבניין "כלל". את הווילה המפורסמת של משפחת קוקיא, אותו ארמון שערגנו אליו, הרסו מזמן והפכו הכל למגרש חניה. כיום על מגרש החניה הזה בונים מגדל. נותר רק הבית הצדדי - ועדיין אפשר לראות מאחורי קיר הבית הישן את הציור המרהיב של תולדות האליאנס. דמותו של נסים בכר, בנות כיתה לומדות, סמלי האליאנס.

המגרש של קוקיא הוביל למחנה יהודה. שכונת מחנה יהודה הוקמה ב-1887 על-ידי שלושה יזמים: יוסף נבון (אחי סבו של יצחק נבון), הבנקאי יוהן פרוטיגר (שהיה לא יהודי) והעסקן הציבורי שלום קונסטרום (שבנה גם את שכונת "סוכת שלום").

מימין לנו אנו רואים את רחוב יפו המוביל משער יפו בעיר העתיקה אל...יפו (מכאן שמו "רחוב יפו"). זו הדרך שהובילה במשך מאות שנים ליפו. ורק ב-1867 נסלל שם כביש מסודר בפקודת השולטן עבד אל עזיז לכבוד ביקורו של הקיסר פרנץ יוזף ב-1869, ומובן שהקיסר טייל בירושלים במרכבה!

הרצל חקק כתב את השיר "שעון הלב, תיקון הזמן" (מתוך "הזמן הגנוז", 2003). השיר מצייר את האחוזה של משפחת קוקיא, שעמדה כאן ממול ואת חלומותינו כילדים מול ארמון המלכות. כיום תראו מאחורי גדר הבית את ציור ההיסטוריה של האליאנס על הקיר הצופה למשטרת מחנה יהודה. הנה נסים בכר האגדי, וזהו אלברט ענתבי מנהל בית הספר, הנה בנות כיתה בבית ספר אליאנס לבנות בתלבושת אחידה, שמלות כחולות, סמלי התקופה...

קטע מהשיר של הרצל:

• מֵעֵבֵר לַשְּׁקִיעָה הָיִינוּ כָּאן בָּעֶרֶב
  צוֹפִים בָּאֵשׁ שֶׁמְּלַטֶּפֶת בַּיִת שֶׁל חֲלוֹם
  מִבֵּית הַסֵּפֶר אַלְיַאנְס הָלַכְנוּ כָּאן בָּרֶגֶל
  וְשָׁמַרְנוּ עַל אוֹצַר הַיוֹפִי וְהַתֹּם - - -
  פֹּה נָשְׁמוּ בַּשֶּׁמֶשׁ שֶׁסֶק וְתִפְרַחַת
  בֵּית הַקוּקִיָא שָׁלַח הֵד לְבָבוֹת וְשָׁר.

בצאתנו מבית הכנסת "מנחת יהודה" למורד רחוב יפו, אנו מביטים על הרחוב לפנינו. משמאל אנו רואים את המבנה של שכונת "בית יעקוב" (שנבנתה ב-1877). שם נמצא "התנור" של עבאדי, ומדי יום שישי הבאנו כל תושבי השכונות אליו את מאכלי השבת. בבוקר שבת לאחר תפילת "שחרית" היינו נוהרים אליו והוא היה מכניס את מרדה העץ פנימה לתנור ושולֶה כל פעם סיר אחר, ועל-פי סימן ההיכר בסיר היה נותן אותו לבני המשפחה שחיכו לו בכליון עיניים.

ברחוב יפו שלפנינו רואים מימין שורת בתים. זוהי שכונת "אבּו בַּסל", שנבנתה ב-1894 על-ידי יצחק ליפקין (סבו של אמנון ליפקין-שחק) ושותפו רחמים מזרחי. מדובר בעצם בשתי שכונות צמודות - "אוהל שלמה" ו"שערי ירושלים", שאיש אינו קורא להן בשמותיהן הרשמיים. כולם בירושלים קוראים לשכונות בשם אחד "אבו בסל" על שמו של יצחק ליפקין, שזה היה כינויו, כיוון שעסק גם בעסקי ירקות ושיווק בצלים לירקנים בשוק. בשנה האחרונה (החל באפריל 2002) הרסו הדחפורים חלק גדול מן השכונה, לצורך פינוי מקום לרכבת הקלה. הלב דואב לראות את שברי הבתים. כאן היינו מבקרים לא פעם את אבא לוי, נכדו של שמואל לוי, מייסד בית שעוני השמש, והוא היה מראה לנו בפנים מוארות את אוסף הגיגיות שלו שבהן היה מפסל דמויות. היה זה מעין מוזיאון קטן בלב שכונת אבו בסל, ועם מותו פוזר האוסף בין בני משפחתו.

ילדי שכונת אבו בסל היו באים לשחק בשכונה שלנו, ומשה סבג היה חבר לכיתה שלנו באליאנס. יחד היינו נפגשים בשבת בשכונת בית יעקב, שם היה משכן החמין השכונתי במאפיית עבאדי. לאחר התפילה היינו מגיעים למאפייה, וכל השכנים זיהו את הסיר שלהם, לפי צבע הסרט שהניחו עליו. יום אחד הגענו עם הסיר של החמין, ובבית חיכה לנו הסבא יצחק חבשה, שכיבד אותנו בפסוק מענג: "טועמֶיה - חיים זכו...טועמֶיה - חמין זכו".

תהלוכת סירי החמין התפצלה, אנו הגענו לבתי סיידוף, והתהלוכה שנייה לשכונת אבו הסל. כיום נראית שכונת אבו בסל כמו שמוּרה היסטורית, ועל גדרות האבן של השכונה משובצים מספרים, כדי שנבין שגם משַבּרים וגם משַמרים, ויש "סוּבנירים" לזיכרון ולעדות.

בלפור כתב שני שירים על שכונת "אבו בסל", והם הופיעו בספרו "זריחה בין הזמנים" (2003).

הולכים ברחוב משיח ברוכוף עד סופו ופונים ימינה לרחוב אגריפס. עולים במעלה הרחוב, כשמימין לנו מלון הסוויטות "חלון לירושלים" ומרכז הקניות בניין כי"ח והנה ענו עומדים בפנייה לרחוב כל ישראל חברים. רואים ממול את שער שכונת "מזכרת משה". רחוב אגריפס 63. השכונה הוקמה מכספי קרן "מזכרת משה" שהוקמה ב-1882 כדי להנציח את שמו של משה מונטיפיורי בבניין שכונות. מונטיפיורי בנה את "משכנות שאננים", השכונה העברית הראשונה בתהליך היציאה מן החומות (1860), והוא זכה ששמו יונצח בשכונות ימין משה, מזכרת משה, אוהל משה, זכרון משה וקריית משה. בשכונה זו, הקרובה לבית הספר, גרו חלק גדול מן החברים שלנו לכיתה.

מזכרת משה היא זיכרון ומזכרת לחברים אבודים ולדמות בלתי נשכחת מרחוב שיריזלי: הנה צפה לעינינו דמותו של העלם התמים נסים לופז, שנפל כצנחן במלחמת ששת הימים, והוא נזכר גם בשירו של בלפור "אל מלכות התות". ואי-אפשר לשכוח גם את דמותה של זהבה -דורה חפץ שגרה שנים רבות בשכונה זו ונהנינו כל הילדים ממטעמי הבורקס שלה. היא גרה בשכונה זו ברחוב שיריזלי 19 והלכה לעולמה בשנת 1995. דמותה מונצחת בשירו של בלפור "השיר על זוהרה" (אגדת הדבש המר, עמ' 68, 1993).

קטע מן השיר:

• בִּקֱדֻשָּׁה קוֹלֶפֶת אֶת הַתַּפּוּזִים עַד הַבָּשָׂר
  וּמַשְׁרָה אֶת הַקְּלִפּוֹת בַּמַּיִם.
  - - - -
  בְּעוֹלָם שֶבּוֹ אֲנָשִׁים מַשְׁחִיתִים אֶת הָאוֹר
  אֶת הַמַּעְיָנוֹת, אֶת הַשָמַיִם שֶנוֹעֲדוּ לְצִפּוֹרִים
  לְמָה אֶפְשָׁר עוֹד לְצַפּוֹת.
  מִי הָיָה מַאֲמִין שֶׁאִשָּה קְטַנָּה יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת
  רִבּוֹת מִקְּלִפּוֹת.

לופז הלוחם וזוהרה הרוחנית, שתי דמויות המקרינות קדושה וגבורה - ורצון להחזיר את הגלגל לאחור.