הצעת חוק: לבטל כליל התיישנות על גילוי עריות

מציעי החוק מודעים לכך שההתיישנות, טעמיה עימה, ומסבירים מדוע שיקולים חברתיים חשובים יותר גוברים על שיקול ההתיישנות:

• "...בבסיס ההצעה עומדת התפיסה כי האינטרס הציבורי בהעמדה לדין של בני משפחה שהתעללו מינית בילדים גדול יותר מאשר בעבירות אחרות, משום שקיימת בהן פגיעה בערכים המוגנים ביותר, תוך ניצול פערי הכוחות, האמון והתלות של מערכת היחסים הראשונית והבסיסית ביותר בחייו של כל אדם וזריעת הרס חסר תקנה".

מציעי החוק מסבירים כי ביטול מוחלט, ולמפרע, של התיישנות בעבירות של גילוי עריות, נהוג גם במשפט המשווה:

• "...בספרה של ד"ר לימור עציוני, "גילוי עריות" (תשס"ט) היא מציינת כי במדינות שונות בארצות הברית כדוגמת וואיומינג, דרום קרוליינה, מרילנד קנטאקי, אלבאמה וירג'יניה ואחרות, אין התיישנות על עבירות פליליות חמורות כדוגמת גילוי עריות.
  
  עוד מוצע להחיל את התיקון המוצע שעניינו ביטול ההתיישנות בעבירות מין במשפחה – למפרע. בארצות הברית נתנו את הדעת לכך ובשנת 2003 מדינת קליפורניה הרחיבה את תקופת ההתיישנות של עבירות מין בילדים וביטלה רטרואקטיבית התיישנות של עבירות מין שבוצעו בקטינים. במקביל חוקק הקונגרס האמריקני חוק להגנת קטינים, אשר בו נקבעו כלים ותרופות כנגד ניצול של ילדים. חוק זה הרחיב את האחריות הפלילית במקרים של עבירות שמועד ההתיישנות שלהן פג על-ידי ביטול רטרואקטיבי של תקופת ההתיישנות בעבירות מין בקטינים. במקרה STOGNER שהגיע לבית המשפט העליון בקליפורניה ודן בשאלת הרטרואקטיביות ועיקרון החוקיות קבע השופט קנדי כי ביטולה הרטרואקטיבי של ההתיישנות אינו בלתי הוגן משום התאמתו הספציפית והמכוונת לטראומה הנלווית לסוג זה של פשע, המתאפיין לעיתים תכופות בדיווח מאוחר. על כן לדידו של השופט קנדי ביטול רטרואקטיבי זה הוא אינטרס המדינה.
  
  מדינת ניו המפשיר בארצות הברית התמודדה עם בעיה דומה של שינוי תקופת ההתיישנות ובתוך כך פגיעה באיסור על רטרואקטיביות. כך גם בשורה ארוכה של מקרים שונים בעשורים האחרונים בארה"ב שבהם נדונה שאלת הרחבת מועד ההתיישנות של עבירות מין בקטינים. ובאופן עקבי קבעו בתי המשפט שהוראה אשר מרחיבה את מועד ההתיישנות של עבירות מין היא הוראה אשר אינה מפרה את עיקרון החוקיות. כמו-כן מחסום אי הרטרואקטיביות הקיים הינו מחסום שמפורש בצמצום בארה"ב (המידע לקוח מספרה של לימור עציוני, "גילוי עריות")".

המשפט מציג טעמים רבים להתיישנותן של עבירות וביניהן מחילה לעבריין, אי-יכולת לזכור את מה שאירע לפני שנים רבות, אי-רצון חברתי להתעסק עם אירועים שחלף זמנם. ועם זאת, פגיעה מינית במשפחה, לא משנה מה יאמרו מחוקקים של מדינות שונות באשר להתיישנותה, אינה מתיישנת. אך ורק ראשית ההתמודדות עימה אורכת זמן כה רב, שבמהלכו חולפת תקופת ההתיישנות ה'רגילה' המצויה בחוק.

באתר 'מקום' (www.macom.org.il) מרוכזת רשימה של תופעות אשר קורבנות גילוי עריות סובלים מהן במשך כל חייהם, ובין היתר: סיוטי לילה, פחד להיות לבד, ניכור מהגוף ואי-דאגה לצרכיו, הפרעות במערכת העיכול, בעיות גיניקולוגיות, כאבי ראש, כאבי פרקים, הפרעות אכילה, התמכרויות, פגיעה עצמית, אובדנות או מחשבות אובדניות, שליטה נוקשה במחשבות, כעס תמידי, דיסוציאציה, חוסר יכולת ליתן אמון באחרים או לחילופין - אמון טוטאלי באחרים, פחד מאיבוד שליטה ולחילופין – נטילת סיכונים בלתי סבירים, התנהגות מינית קורבנית וחוסר תחושה של הכוח והיכולת להציב גבולות לזולת מבחינה מינית, קשיים באינטימיות, פלאשבקים חוזרים ונשנים, הכחשה, תחושה שאתה 'מסומן', 'משוגע', 'נושא סוד נוראי' ועוד. זוהי רשימה קצרה ולא ממצה של התופעות שקורבנות של גילוי עריות נאלצים להתמודד עימן כל חייהם; את הרשימה המלאה ניתן לראות בקישור זה: [קישור]. (מידע נוסף על התופעה ניתן למצוא כאן: [קישור]).

הסטטיסטיקות גורסות כי כל אישה שביעית ואחד לאחד-עשר גברים היו קורבנות להתעללות מינית בילדות. נשים שהיו קורבנות של גילוי עריות בילדותן נמצאות בסיכון לזנות ולקורבניות מינית חוזרת. אחוז ניכר מן הנערות במעונות כגון 'צופיה', ומן הנשים המרצות עונשן בכלא נווה תרצה, וכן מן הנשים שהידרדרו לזנות – עברו גילוי עריות בילדותן, מה שמעיד על עוצמתה של הפגיעה, על התמשכותה, על היקף הנזקים הטמונים בה, ועל חוסר-הצדק להתיישנות בעבירות מסוג זה.

ההתמודדות המשפטית עם גילוי עריות אינה פשוטה במובן נוסף: בשל עוצמתה של הטראומה, מרבית הקורבנות מדחיקים – לעיתים כליל – את הטראומה, ונזכרים בה, באופן מקוטע ובלתי רציף וקוהרנטי, אך ורק שנים רבות לאחר התרחש האירועים, לרוב בעקבות טריגר בבגרות, או טראומה חוזרת ונשנית.

תופעת ה'זכרונות המשוחזרים' היוותה נושא לדיונים ולוויכוחים בעולם האקדמיה, ויש המכנים אותם "זכרונות מושתלים" ומטילים ספק באמינותם. הקושי להתמודד עם זיכרון שאינו רציף, מקוטע ולא קוהרנטי, ואשר מותקף על-ידי מומחים מסוימים, ואשר עולה לרוב בבגרותו של אדם, ולעיתים משתחזר אך ורק בעקבות טיפול פסיכולוגי ממושך, מהווה משוכה נוספת, אשר קורבנות גילוי עריות מתמודדים עימה. למותר לציין כי תהליך ההיזכרות והשחזור אורך לעיתים שנים, לעיתים זמן רב לאחר חלוף ההתיישנות. רק לאחרונה הנושא עלה לדיון בבית המשפט העליון כאשר אב שהורשע בגילוי עריות בבית המשפט המחוזי זוכה בבית המשפט העליון, שכן הובאו עדויות מומחים המטילות ספק בזכרונות המשוחזרים של הבת, אשר נזכרה באירועים לאחר טראומה נוספת שעברה.

מפעם לפעם מתפרסם בתקשורת סיפורה של אישה אשר נאבקה בממסד בכדי להתגבר על מחסום ההתיישנות בגילוי עריות.

חלק מן הקורבנות אזרו אומץ ונחשפו באופן מלא בתקשורת, הכל בכדי לכונן צדק לקורבנות הבאים של השיטה החוסמת נפגע גילוי עריות למצות את עניינו הצודק עקב ההתיישנות (שהיא דיונית, אך רחוקה מאוד מן המציאות של הקורבן, הכל כאמור לעיל).

בסוף יוני שנת 2009 התפרסם סיפורה של אורלי פרוינד, שנאבקה בפרקליטות המדינה בכדי שזו תעמיד לדין את הדוד שפגע אנושות בה ובאחותה. המאבק של אורלי היה כפול: הן מאבק בהתיישנות והן מאבק במשוכה נוספת - הטראומה שהדוד הסב לה הייתה כה קשה עד שהיא לא הייתה מסוגלת להעיד מבלי 'לחזור' מנטלית לילדות, מה שהקשה על עדות קוהרנטית ורציפה. בסופו של יום היא העידה, עם כל הקשיים (של החזרות והפלאשבקים לעבר) והדוד הורשע ונדון למאסר.

בשנת 2001 לערך, אישה שנשאה את השם הבדוי 'איה', נחשפה בתקשורת (אומנם בטשטוש זהות, אך כך שקרוביה יוכלו לזהותה) כקורבן גילוי עריות: אביה הודה, בהיותה בשנות השלושים המאוחרות לחייה, בפני כל המשפחה כי ביצע בה עבירות מין משום שהיא "פיתתה אותו", אולם היא הייתה מנועה להתלונן נגדו במשטרה בגין התיישנות. היא יזמה עצומה אינטרנטית ומאבק חברתי להארכת תקופת ההתיישנות על עבירות מין, מאבק שנשא פרי והוביל להארכה חלקית של תקופת ההתיישנות לנפגעי גילוי עריות לפני כעשור. עצומה נוספת התפרסמה באינטרנט בינואר 2010, כי אין די בהארכת ההתיישנות שחוקקה בעבר.

בסוף יולי השנה שבתה נפגעת גילוי עריות, ורד לב, במשך חודש – מול הכנסת, שביתה שהולידה מחאה של אמנים וזמרים, דיונים בוועדת הכנסת, והצעת חוק דומה של ח"כ ציפי חוטובלי.

מסתבר כי נשים אמיצות אשר החליטו למנף את פגיעתן האישית לכדי שינוי חברתי, זרעו את זרעי התקווה, והגענו "לזמן הזה" אשר בו הכנסת לוקחת ברצינות הראויה את הסוגייה הקשה והבוערת הזו, אשר אינה מרפה מקורבנותיה שנים ועשורים לאחר התרחשות הפגיעה המקורית.