החצר האחורית של ישראל

הצלע השלישית שאמורה לתמוך במיגור בעיית המסתננים והזרים היא משרד המשפטים. על-פי החלטת ראש הממשלה לעצב מדיניות הגירה לישראל, משלים בימים אלה משרד המשפטים תיקוני חוק שאמורים להתמודד גם הם עם הגירת העבודה. 'הצהרת הנאמנות' עליה הוחלט לפני שבועות אחדים, ואשר מילאה לא פחות משלוש ישיבות ממשלה, היא חלק קטן ולא מרכזי ממכלול תיקוני החוק.

השינויים המהותיים יותר הם הערמת קשיים בפני כל מי שמבקשים להפוך לאזרחים ישראלים שלא מכוח חוק השבות. כל למשל קובע החוק החדש כי כל מי שמבקשים להישאר כאן בשל נישואין, בשל היותם פליטים או מבקשי מקלט ושלל תירוצים – כולם יעשו זאת כשהם מחוץ לישראל. המצב הקיים כיום בו רגע לפני שאדם מועלה על מטוס מגלים לו עורכי דין אינטרסנטיים שבעצם הוא פליט אמור להיפסק.

סעיף אחר נותן מענה לתופעה הנפוצה במגזר הבדואי בה נושא גבר אחד מספר נשים, לעיתים קרובות פלשתיניות, ותובע אזרחות ישראלית להן ולעשרות צאצאיהן. החוק החדש קובע כי נישואי ביגמיה ימנעו קבלת אזרחות מהאם ומהילדים. ועוד סנקציה: מבקשי מעמד קבע בישראל יצטרכו להוכיח איתנות כלכלית. התנאי הזה נועד כמובן לוודא שאינם מהגרי עבודה עניים וערמומיים אלא אנשים שבאו ארצה מסיבה שאינה כלכלית.

חבילת חוקי ההגירה נמצאת בדיונים אחרונים במשרדי המשפטים, הפנים, הביטחון וראש הממשלה. היא אמורה להגיע לשולחן הממשלה בשבועות הקרובים. אחר כך תידון בכנסת במשך כמה שבועות לפחות. בהנחה ש'ארגוני זכויות האדם' יעשו את הטררם המקובל תפרוץ סערה תקשורתית שתמתח את הדיונים עד סוף כנס החורף של הכנסת. ובקיצור, אם הקשחת חוקי ההגירה תיכנס לתוקף לפני האביב הקרוב, תהיה זו הפתעה.

מרכיב נוסף שלא נרשמו בו תוצאות ד כה הוא ההיבט המדיני. צוות אחר בראשות המנכ"ל גבאי, ובסיוע משרד החוץ, התבקש לבדוק פתרונות מדיניים לסוגיית המסתננים מאפריקה. רעיונות שונים הועפו לאוויר, אך פתרונות קונקרטיים עדיין אין.

ויש עוד סוגיות שלא נרשמת בהן התקדמות. חרף מחאות התקשורת והשמאל החליטה כזכור הממשלה (בצדק) להחזיר לארצותיהם את העובדים הלא חוקיים המגדלים ילדים בישראל. כל האינדיקציות מראות כי העובדים משתמשים בילדים כסוג של תעודת ביטוח. ישי ונתניהו, החליטו להבהיר שהילדים אינם כאלה. בפועל-אף לא ילד אחד הוצא או אפילו נתפס בידי הרשויות.

ברשות ההגירה מסבירים את העיכוב בכך שעדיין לא אותר מקום הולם להחזקת הילדים והוריהם בתקופה שבין תפיסתם לבין הוצאתם מהארץ. ההנחה היא שיתפתח קרב משפטי ממושך נגד פינוי המשפחות. כדי להימנע מהפסד טכני, כגון שחרור העצורים בשל תנאי מעצר בלתי הולמים, עושים ברשות את ההכנות לכך שהקרב יהיה אלגנטי. ישי עצמו שב והתחייב השבוע למהלך והבטיח שגם אם ראש הממשלה יורה לו למסמס את ההחלטה הוא לא יאפשר זאת.

נתניהו מצידו לא הורה למסמס אבל בהחלט מונע תהליכים מקריני עוצמה. "הרחקת השוהים תיעשה טיפין-טיפין, ואין תאריך יעד להרחקה", אומרים במשרדו. ובקיצור, לאט ובזהירות חוזר נתניהו על תקדים נוסף של קודמו. ממשלת אולמרט החליטה בשעתה לסלק 258 ילדים אך בפועל לא מימשה ולו צו גירוש אחד. נתניהו גורר את הדיון על ילדי הזרים למעלה משנה. יהיה מעניין לראות מתי תצא מכאן המשפחה הראשונה.

מעל כל ההתרחשות הזו מרחף כצל כבד החלק הרגיש ביותר והחשוב ביותר של מדיניות ההגירה והיא סוגיית 'איחוד המשפחות' בין ערבים ישראלים לערבים מיו"ש. לכל ידוע ש'איחוד המשפחות' הוא שם קוד ל'זכות שיבה זוחלת'. כלומר ערבים ישראלים רבים ניצלו את הסעיף המתיר להם לאזרח את בני זוגם כאמצעי להכניס לישראל מסות של פלשתינים.

בשנים האחרונות בלמה המדינה את התופעה באמצעות 'הוראת שעה זמנית' שחודשה מעת לעת. הנימוק הרשמי למניעת 'איחוד המשפחות' הוא החשש הביטחוני שכניסת המוני פלשתינים לישראל תביא עימה זליגה של תאי טרור. גם אם יש לא מעט בטענה הזו ספק אם היא תעמוד במבחן בג"צ. בפני שופטי העליון תלויות ועומדות עתירות של ארגוני זכויות אדם – איך לא - המבקשות לבטל את ההוראה הזמנית.

במשרד המשפטים יודעים שבמקרה הזה זמני לא יכול להפוך לקבוע, ועל כן גיבשו נוסחי חוק חלופיים. כיוון שהוראת השעה תפקע בתוך חודשים אחדים חייבת הממשלה להשלים את תהליכי החקיקה בפרק זמן קצר יחסית. חרב בג"צ מאיימת עליה. אין שום ספק שגם על העניין הזה תתעורר סערה. בשונה מעניין הצהרת הנאמנות, הוויכוח על 'איחוד המשפחות' באמת ייגע באופייה היהודי של המדינה והוא צפוי להיות מעניין. אך חשובה יותר השורה התחתונה:

מג"ב לא מונע את חדירת המסתננים; המכשול בין ישראל למצרים מתמסמס והולך; חוקי ההגירה ייכנסו לספר החוקים לכל המוקדם באביב; פתרונות מדיניים טרם נמצאו; אף ילד לא הועלה על מטוס וגם כשיתחיל התהליך הוא יתנהל "טיפין טיפין"; מאות אפריקנים משוחררים בפאתי הערים כדבר שבשגרה; 1,000 מסתננים לפחות פוסעים מעדנות לישראל מידי חודש; מאות אלפי עובדים לא חוקיים ממשיכים לשהות בישראל, והסוף לא נראב באופק.

"קטסטרופת עולם מה שהולך פה", אומר אילן חדידה קצין הביטחון של אילת. "רק באילת יש 3,000 או 4,000 מהם.בתחילה היו פה רק גברים. בהמשך הצטרפו הנשים. לאחרונה באים גם ילדים, חלק מהם ללא הורים (ברשות ההגירה מאשרים את קיום התופעה, א"כ). כולם מדברים אבל לא עושים כלום. אין שום שינוי במצב", מתמצת חדידה את התמונה.
בחדרי שופטי המשמורת נמשכת השגרה. "עבדאללה עבד אל רחמן חסן, אל נור מוחמד עיסה, אדם יחייא עבדאללה, קוברום פאסה, מנדה טקלי" והרשימה נמשכת והולכת. בינם לבין עצמם תוהים שופטי המשמורת מתי ואיך ייעצר השיטפון. חלקם מעלים רעיונות משל עצמם.

השופט אלעד אזר, שהיה בעבר יועץ לשר הביטחון וחיבר עבודה אקדמית בנושא, מציע לשתף פעולה עם האו"ם. לימוד הנעשה במדינות אחרות גילה לו שהאו"ם דווקא מביא קבלות בעניין הזה. השופט דן ליברטי סיפר לחבריו כי אם רק יקימו מחנה מגורים למסתננים שהם עצמם ייבנו אותו, ייצא להם החשק להגיע הנה. אולי כן ואולי לא.

בינתיים, שניים עד שלושה מיליון מחפשי עבודה אפריקנים סובבים את קהיר ומהווים מאגר מסתננים פוטנציאלי. צריך להתפלל שלא יתחשק להם לשחזר את יציאת מצרים.

"מה שקורה כאן מדהים ומבהיל", אומר אמנון בן-עמי, מנהל רשות האוכלוסין וההגירה, תוך כדי סיור במתקן 'סהרונים'. רק עשרה חודשים הוא בתפקיד "ובכל פעם שאני בא לכאן אני נדהם מחדש. המתקן הזה מרוחק ממרכז הארץ ולכן לא מייחסים חשיבות למה שקורה אך בכל פעם שאני מגיע המספרים רק עולים. ב-2010 יש לנו עלייה של 300% לעומת 2009. זו סכנה אסטרטגית. לסהרונים בלבד הגיעו בסוף השבוע האחרון 400 איש. המספרים האלה מדהימים בכל קנה מידה, לא רק ישראלי אלא גם בינלאומי".

הגוף שבן-עמי עומד בראשו, "רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול", הוא למעשה הירייה האחרונה במאבק שמנהלת מדינת ישראל נגד תופעת השהייה הבלתי חוקית בתחומיה. הרשות החלה לפעול ביולי 2008. קדמו לה משטרת ההגירה שפעלה בשנות ה-90 ומנהלת ההגירה אותה החליפה הרשות הנוכחית. הסיבה לשינויים המבניים התכופים היא הבנת הרשויות שהגופים הקודמים לא השיגו את התוצאות הרצויות.

ממשלת אולמרט החליטה להקים גוף אחד שירכז את כלל הטיפול בתופעת השהייה הבלתי חוקית. זו, חשוב להבהיר, מורכבת מכמה סוגיות נפרדות שהציבור נוטה לבלבל ביניהן. אין קשר למשל בין ההסתננות ממצרים לבעיית העובדים הזרים הלא חוקיים. עובדים זרים נכנסים לארץ כחוק, אם כעובדים ואם כתיירים, וכשפגה האשרה שלהם אינם עוזבים אותה. אם וכאשר הם נתפסים ניתן בדרך כלל לגרשם.

סיפור המסתננים הפוך. הם נכנסים לכאן בניגוד לחוק אך מרגע שחדרו קשה מאוד להוציא אותם, במיוחד אם הם מסודן ואריתריאה, והם משם. רק 30% מהמסתננים אינם משתי מדינות אלה ועל-פי נוהל חדש שאמור להיות מופעל בימים אלה הם יישלחו היישר ממתקני הכליאה לנתב"ג בחזרה לארצותיהם. זו לפחות התוכנית של בן-עמי. הבעיה היא שהנותרים, שהם הרוב הגדול כאמור, נשארים בארץ.

סודן היא מדינת אויב ועל כן אי-אפשר להסכים עם ממשלתה על הטסתם לחרטום. אריתריאה מוגדרת על-ידי האו"ם כמדינה במלחמה (אף שזו שככה מזמן) ולפי האמנות עליהן חתומה ישראל חל איסור להחזיר לאזורי הקרבות אזרחים שנמלטו מהם. ארגוני 'זכויות אדם' עוקבים בשבע עיניים אחר פעולות המדינה בנדון ודואגים להציף את בתי המשפט בבקשות מגוונות, על-מנת שלא ניתן יהיה להחזיר את מהגרי העבודה הללו למקומותיהם.

הנקודה האחרונה היא החשובה ביותר. בעוד השיח התקשורתי-ציבורי עוסק כל העת ב'פליטים', תחקירי רשות ההגירה מלמדים שמדובר אך ורק במהגרי עבודה. מתוך 3,000 סודנים שנחקרו נמצאו רק שלושה שעשויים להיות ראויים למעמד פליט. כל השאר אמרו גלויות כי באו לעבוד. ישראל מבחינה זו לא שונה מכל מדינה מערבית אשר תושבי ארצות נחשלות נכספים לחיות בה. לאיטליה יש את הלובים. לאמריקה את המכסיקנים. לנו את הסודנים. זה בתמצית המצב.

צריך להודות ביושר שמדינות המערב מתקשות להתמודד עם התופעה וישראל מבחינה זו אינה יוצאת דופן. ארה"ב, לשם השוואה, גירשה רק ב-2010 קרוב לארבע מאות אלף מכסיקנים שחדרו לתחומה. כמובן שיש רבים אחרים שטרם נתפסו. איטליה החלה לאחרונה לשלם כסף לממשלת לוב על-מנת שזו תתפוס את אוניות המהגרים כבר בנמלי המוצא. נתניהו בוחן כעת רעיון דומה אך אין עדיין החלטות.

על כן, תשובת ישראל לפי שעה לשטף המהגרים היא בעיקר שינויים מבניים. כל הגופים הקשורים לתופעת השהייה הבלתי חוקית הוכנסו תחת קורת גג אחת של "רשות האוכלוסין וההגירה". האיחוד אמור לקצר את הביורוקרטיה ולייעל את ההתמודדות. "מתן אשרות שהיה לזרים, ואכיפת החוק בדבר שיהיה בלתי חוקים מול גורמים ומשרדים אחרים, ניהול מאגרי הנתונים של קבצי 'מרשם אוכלוסין', 'דרכונים', 'ביקורת גבולות', רישום, רישוי ואכיפה בנושאי עובדים זרים ועובדים פלסטינאיים" - את כל הפונקציות האלה ממלאת כעת רשות אחת.

הקו שהובילה בשנה אחרונה היה בעיקר הקשחת הענישה כלפי מעסיקים. הנחת המערכת היא שאם לישראלים לא ישתלם להעסיק עובד לא חוקי אזי העובד פשוט לא יהיה כאן. לכן הוטלו קנסות כבדים על מי שמעסיקים עובדים לא חוקיים ונעשה מאמץ מכוון לאתר מפורסמים שעוברים על החוק. 'למען יראו וייראו' הייתה המטרה.

"אנחנו בכיוונים טובים", אומר בן-עמי כשברמקול מאחוריו מהדהדת קריאה למסתננים להתייצב לספירת הצהרים. "האכיפה טובה בהרבה ממה שהייתה, בעיקר נגד מעסיקים", הוא אומר.

אך בכל הקשור למסתננים גם בן-עמי מודה כי לפחות "אנחנו בקושי מחזיקים מעמד מול השיטפון וברור שקצב הפתרונות לא מדביק את קצב השיטפון. אנחנו פועלים באווירת חירום אך איני יודע אם זה המצב במשרדים האחרים".

147 מיליון ש"ח לשנה. זה הסכום שמוציאה מדינת ישראל על קליטת המסתננים ואחזקתם במתקן 'סהרונים' בלבד. ביום ראשון צפויה כנראה הממשלה לאשר הקמת מתקנים נוספים ל'סהרונים' ול'גבעון'. "זו בעיה אסטרטגית" שב ומתריע שר הפנים אלי ישי. "עלינו לעצור את גל ההסתננות המאיים לשטוף את המדינה, ושחלקו כבר שטף אזורים וערים לישראל", כתב לאחרונה ישי לשר הביטחון ברק. האחרון לא ממש מתרגש וממשיך לגרור רגליים.

בסיור שערכו בשבוע שעבר ישי ואנשי צוותו הם שמעו לראשונה כיצד עובדת שיטת ההברחות. אם היה מי שחשב שהמסתננים מגיעים לכאן באופן עצמאי או במקרה, הרי שתחקור רבים מהם מגלה כי מערך ארגוני מסודר מביא אותם מסודן, צ'אד ואריתריאה, עד לישראל.

מערך ההברחות מובל על-ידי קואופרציה של שני שבטים בדואים, 'קראבין' שבסיני ו'אל ראשידיה' שבסודן. בני 'אל ראשידיה' מאתרים עוד בסודן ובמדינות אפריקניות נוספות מועמדים פוטנציאליים להברחה. הם גובים מהם בין 400 ל-6,000 דולר לראש ומלווים אותם בחלק הראשון של המסע לישראל. אגב הדרך לא בהכרח אורכת זמן ממושך. לפעמים חולפים לא יותר מעשרה ימים בין תחילת המסע לסופו.

בסביבות קהיר תופס את הפיקוד שבט קראבין. תוך העלמת עין של שלטונות מצרים מובלים האפריקנים לגבול עם ישראל. בקטע הדרך הזה, על-פי עדויות המסתננים, עוברים חלקם התעללויות קשות בכלל זה קצירת איברים, מעשי אונס ואלימות.

סמוך לגבול מתדרכים המבריחים את המסתננים כיצד לנהוג. על-פי רוב הם מכוונים אותם היישר למתקן סהרונים הסמוך לגבול. כמו פרפרים הנמשכים לאור מתקדמים המסתננים אל תאורת הלילה המבהיקה שלו. במקרים אחרים מציידים אותם בני קראבין בטלפון סלולרי עם כרטיס SIM ישראלי, ומלמדים אותם לחייג למספרי החירום הישראלים.

המסתננים ממלאים הוראות. הם עוברים את הגבול בהליכה רגלית. יש סיכוי שהחיילים המצרים יירו בהם אך הוא אינו גבוה. עם חציית הגבול הם מחייגים 100 ומספרים למוקדן כי הם במצב קשה, מיובשים, מורעבים וכיו"ב.

המשטרה מאכנת את מקומם ומעבירה את המידע לכוחות צה"ל. אלה אוספים את מהגרי העבודה ומעבירים אותם למתקני המשמורת 'סהרונים' ו'גבעון'.

במתקני המעצר מקבלים המסתננים סל שירותים ראוי. מזון, לינה, בדיקות רפואיות וחיסונים, גנים לילדים ואולפני מתנדבים ללימוד עברית. גולת הכותרת היא טלפון ציבורי באמצעותו הם מספרים לקרוביהם בניכר כי הגיעו לישראל. מבחינתם המאמץ השתלם.

בן-עמי אינו היחיד שפועל באווירת חירום. האדם הבכיר ביותר במערכת, זה שאמור היה לחסום את המוני המסתננים, אכן הלחיץ את הכפופים לו. ראש הממשלה בנימין נתניהו קיים בשנה האחרונה לא פחות מחמש ישיבות ממשלה וקבינט העוסקות בתופעת ההגירה הבלתי חוקית לישראל, תוך התמקדות בצורך הדחוף להקים מכשול בגבול מצרים. גם השבוע כינס את הקבינט כדי לדון בנושא. "במה שצריך, אל תהססו לרתום אותי" אמר לנוגעים בדבר. הוא קבע כי הקבינט ידון מידי שלושה חודשים בקצב הביצוע של ההחלטות. "הנושא הזה חשוב ממדרגה עליונה", אמר באחת הישיבות.

אך הדחיפות ששידר נתניהו לציבור ולשרים לא חלחלה כנראה לדרגי הביצוע. הראשונה לצפצף עליו היא מערכת הביטחון. השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ' הורה לתגבר את נוכחות מג"ב בנתיבי המסתננים אך הצעד הזה לא השיג תוצאות וקצב כניסתם רק גובר.

אך המחדל העיקרי נוגע למכשול בגבול מצרים. כבר לפני שנה החליט נתניהו להקים את גדר, חכמה וטיפשה, לאורך הגבול – ממש כפי שעשו קודמיו, אריאל שרון ואהוד אולמרט. כשם שהחלטתם לא קרמה לכדי גדר במציאות כך אצל נתניהו. מערכת הביטחון שטרפדה אז את הקמת המכשול עושה זאת גם עתה.

מישהו במשרד הביטחון החליט על דעת עצמו לשנות מן היסוד את תוואי הגדר כפי שאושר בממשלה ולבטל חלק מן האזורים בהם אמורה הייתה להיבנות גדר. התקציב שיועד לפרויקט הועבר לתשלום משכורות לעובדי תעש. ולמען הסר ספק כי משרד הביטחון רואה עצמו גוף ריבוני שאינו כפוף לממשלה הורה מנכ"ל משרד הביטחון, אודי שני, לכפופים לו ולצה"ל שלא להתייצב לדיון בנושא הגדר במשרד לעניינים אסטרטגיים. מערכת הביטחון לא מוכנה שמישהו אחר יכתיב לה החלטות – כך זה היה מאז ומתמיד.

לאור כל ההתפתחויות הללו הודיע בימים האחרונים מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אייל גבאי, כי הגדר אם תיבנה לא תיתן מענה לבעיית המסתננים ובכל מקרה לא תסתיים במועד המקורי.

"אבקש להבהיר לקבינט כי אין ביכולתי להבטיח שהמכשול עליו החליטה הממשלה ייבנה באופן שהוצג מלכתחילה על-ידי מערכת הביטחון, כי המכשול שייבנה ייתן מענה לבעיית המסתננים וכי המכשול יעמוד בלוחות הזמנים שקבעה הממשלה", כותב גבאי לשרי הממשלה הנוגעים בדבר. לאור מכתבו כינס השבוע נתניהו את הקבינט לדיון בנושא. בעת כתיבת שורות אלה לא ידועות עדיין תוצאות הדיון.

במשרד הביטחון על כל פנים טוענים שהם דווקא מקיימים את החלטות הממשלה. "במרס הייתה החלטה. מיד החל התכנון. המכרזים יצאו במאי ונסגרו באוגוסט. בשבוע שעבר היה סיור קבלנים ובשבועות הקרובים יתחילו העבודות. מי שמצפה לקצב מהיר יותר כנראה לא עסק מעולם בפרויקטים בעלי סדרי גודל כאלה", טוענים במשרד הביטחון. אך יש אמירה נוספת היוצאת ממערכת הביטחון והיא שמשקפת כיצד באמת רואים שם את הדברים.

"בעיית המסתננים אינה בעיה ביטחונית אלא אזרחית חברתית", אומר גורם במשרד ומוסיף כי "ככזו היא מצריכה טיפול של מספר גורמים. אנו את חלקנו עושים. אין גדר אינסטנט". ובמילים אחרות, המסתננים אינם בעיה שלנו, חפשו את הפתרון אצל האחרים.
האחרים, כמעט באותן מילים, מגלגלים גם הם את האשמה מאחד לשני. אמנון בן-עמי אומר כאמור כי הרשות שלו עושה את המקסימום ופועלת באווירת חירום. גם השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', טוען כי הוא עושה ככל יכולתו ומתריע בשער כבר חודשים. מי שללא ספק ובלי ציניות, מנהל מערכה לעצירת ההסתננות הוא שר הפנים אלי ישי. השבוע סייר ישי לאורך הגבול הדרומי כדי לעמוד מקרוב על התופעה והשתתף בישיבת מועצת העיר אילת בנושא.

אלא שישי נותר כמעט לבד במערכה. הוא שילם מחיר תקשורתי כבד על עמדותיו. שרים חילוניים מתרחקים ומסתייגים מהקו הלוחמני שלו מחשש שיוקעו בתקשורת. באווירה הזו קל למערכת הביטחון להתחמק מאחריות.