לאחר שנים כה רבות, זוכר צפורי בבהירות כל פרט מעיסוקו בחפירות בנסיונות הבריחה מאפריקה: "זה היה כמו כמבצע דמיוני. במו ידינו, בכלים פרימיטיביים שאלתרנו בעצמנו, חפרנו וזחלנו מתחת לאדמה, בתקווה לראות את האור ולהגיע אל החופש ובחשש ממפולת שתעלים אותנו מבלי שוב".

בסרט הנוסטלגי נראים הגולים של אז תרים בגילגיל אחר המנהרה שדרכה קיוו להימלט ואינם מוצאים את מבוקשם. קרוב לשובם ארצה התגלתה ה"אבדה" דווקא מתחת לבית-חולים לחולי-נפש, שמאושפזיו אינם מודעים להיסטוריה שמפעפעת מתחת לרגליהם.

הגולים הוחזרו ארצה באיחור, ביולי 48', "לאחר שהממשל החדש בארץ לא במיוחד תמך בנו, בפרט בן-גוריון שהייתה לו שנאה פתלוגית כלפינו". צפורי זוכר את המפגש המחודש עם המדינה שלמען הקמתה סיכן את חייו. לדבריו, סממן החופש הראשון שהדגיע לאוזני הגולים השבים בנמל תל אביב היה ...שידור התעמלות הבוקר ברדיו, בהדרכת מיכאל בן-חנן ("ואתם, המתעמלים, היכונו!"). "לא רק זאת", מציין צפורי. "זה היה משהו בלתי רגיל לראות מאוניית הגירוש הבריטית פריגטה של חיל הים הישראלי באה להצדיע לנו. חזרנו הביתה, אל קרקע המולדת..."

צפורי, שלמחרת התגייס לצה"ל, הוא פתח-תקוואי בדם. מלבסי מה שנקרא. זוכר את השומר האגדי אברהם שפירא כאילו פגש בו אתמול. ראשית דרכו, עד כמה שקשה כעת להאמין, הייתה בנוער העובד ובהפועל – "אפילו השתתפתי בחגיגות אחד במאי ושרתי בהתלהבות גדולה את שיר האינטרנציונל בהתלהבות גדולה" - עד שחצה ב-39' את הקווים לבית"ר ולאצ"ל בעקבות העלאתו לגרדום בעכו של שלמה בן-יוסף, ראשון הרוגי המלכות. בין השאר נטל חלק בפשיטה על רמאללה ובהתקפה על משטרת קלקיליה. הוא היה בחוליה שעמדה לחטוף את הנציב העליון הרולד מק-מייכל, שבימיו נקבעה מדיניות הספר הלבן.

מפקד הפעולה שנמנעה ברגע האחרון היה איתן לבני, מי שנודע כקצין המבצעים של אצ"ל. ובתו, ציפי לבני? – "היא בהחלט בחורה לעניין, אבל אני מתנגד לחבירתה לשרון ולכל מה שקשור לקדימה. אם הייתה נשארת בליכוד, יכלה להגיע לעמדה בכירה לפני ביבי ולפני אחרים".

לדבריו, הוא וחבריו התקבלו בצה"ל בהסתייגות. "אצלניקס', כך קראו לנו וזה לא הרפה ממני עד היום שבו פשטתי את המדים", הוא קובל. "באיזשהו שלב עשיתי חושבים והבנתי שעלי להפסיק לשים לב לדברים האלה. אמרתי 'לעזאזל, זאת לא מדינה שלהם וזה לא הצבא שלהם, הרי כל החיים חלמתי על צבא עברי ועל אפם ועל חמתם אתקדם בו'. רק כך יכולתי לפעול. הם שנאו אותנו. החינוך הבסיסי שלהם היה למלחמת-אחים".

בין לבין היו רגעי-נחת. חיפה. מצעד צה"ל במלאת שמונה שנים למדינה. "רק תריסר שנים קודם לכן, כשהובלתי על-ידי הבריטים כבול באזיקים מלטרון לכלא עכו, עברנו ברחוב הראשי של חיפה ולא זכיתי ולו למבט אחד של אהדה מהאנשים שצפו בנו באדישות", הוא משחזר. "והנה באותו הרחוב אני צועד בגאווה בראש המצעד, מיד לאחר הנגנים. הייתי כחולם..."

לאחר שבמלחמת ששת הימים פיקד על חטיבה 14 המשורינת בקרב אום-כתף, במערכה על סיני, נבעת בהמשך מהתופעה שכונתה "קו בר-לב". אם הדעות בנושא חלוקות עד היום, דעתו של צפורי נחרצת. "מהתחלה הייתי בעד הגנה ניידת בסיני. אמרתי שיש להציב ביצורים רק בפתחים של המיתלה והג'ידי ולהשאיר את התעלה (סואץ) פתוחה ולאיים על המצרים. השקיעו שם מיליארדים. חלק מהסיאוב של הארץ הזאת התחיל בקו בר-לב!"

במלחמת יום כיפור אפופת קרבות הגנרלים שירת כקצין שריון ראשי בדרגת תת-אלוף, אחד מתשעת תתי האלופים הראשונים בצה"ל. צפורי, שבעיניו אף יכול היה להיות רמטכ"ל מצוין, ראה קצינים צעירים ממנו מקודמים לדרגת אלוף בעוד התקדמותו נבלמה. "כשאני מסתכל מהיום לעבר הרמטכ"לים שהיו, נראה לי שעם יד קשורה יכולתי להתמודד עם כל אחד מהם," הוא קובע בביטחון. ואריק (שרון)? - הוא מצביא גדול, אבל גם פוליטיקאי שהביא אסון על עם ישראל".

אז הוא, האופוזיציונר המובהק, חש בצבא על זמן שאול. תפקידו האחרון במדים היה כעוזר ראש אג"ם במטכ"ל, הרצל שפיר, לפי בקשתו של זה. "ידעתי מה מצבו של הצבא לאחר המלחמה והכרתי את האיש. לכן, הלכתי איתו. כשמוטה (הרמטכ"ל מרדכי גור) לא מינה אותי כראש מה"ד, תפקיד שבו לא היה מועמד מתאים ממני, עזבתי את הצבא בטריקת דלת ולא הלכתי אפילו לקבל את צו השחרור שלי. זה ניתן לי בהיותי סגן שר הביטחון..."

ההכנות לבחירות 77' תפסו אותו בשנת הפרישה שלו מצה"ל, מרחיק בלימודיו אל ההיסטוריה של הצלבנים. בדרכו לפוליטיקה לא עבר צינון. "זה לא חיוני", הוא סבור ואולי קורץ אל הרמטכ"ל הנוכחי. "מי שהוא בן-אדם, נשאר בן-אדם ומי שאיננו בן-אדם, לא יהיה בן-אדם גם כעבור שלוש שנים".

כשקפץ אל מי הפוליטיקה הגועשים, לא התלבט. "ביקשתי פגישה עם בגין", הוא נזכר. "באתי אליו ואמרתי לו 'מנחם, אני עומד לרשותכם ורוצה להצטרף לליכוד. במפלגה אין בקיא בצבא כמוני'. 'תן להתייעץ עם החברים', הוא אמר. בגין התייעץ ובאסיפה הראשונה הודיע – 'מרדכי שלנו שב הביתה".

צפורי נהיה סגנו של יו"ר מטה הבחירות של הליכוד, עזר ויצמן. במבט לאחור הוא מתייחס אליו באהדה רבה. "זה נגע לתקופה מסוימת", הוא מעיר. "לא לתקופה מאוחרת יותר שלו".

לקראת המשא-ומתן הקואליציוני ניסה לשכנע את בגין למשוך את ידיו מסיעת שלומציון הקטנה ומהעומד בראשה, שרון. "בכל מקום שהוא נכנס אליו, אריק הוא פצצת-זמן", אמר למנהיג הליכוד. "שום דבר לא עזר", מצר צפורי." בגין היה מוקסם מגנרלים – וזה קבר אותו".

כשהורכבה הממשלה, התמנה כסגנו של ויצמן, שר הביטחון ונשאר בתפקיד גם עם התפטרות הלה, בתקופה הקצרה שבה בגין החזיק במפתחות המשרד ו"אז הצלתי אותו מלא מעט מהמורות". לדבריו, צידד בהסכם השלום עם מצרים. "הסיכוי שלנו להישאר ביהודה ושומרון היה כרוך בהוצאת מצרים ממעגל המלחמה", סבר אז ונותר בעמדתו וכסגן שר פעל רבות למען ההתיישבות ביש"ע.

"לעייזר ולי הייתה תוכנית לשישה מרכזי התיישבות גדולים ביהודה ושומרון, בלי כל מיני גבעות שעד היום מביאות עלינו רק תסבוכות", הוא מגלה. "מי שהפריע לנו היה שר החקלאות שרון עם כל המחטפים שלו".

המציאות טפחה לא בפעם הראשונה על פני צפורי, נושא תווית האצ"לניק בימי מפא"י הלא עליזים. כשויצמן התפטר, ראה עצמו כסגנו מתאים למלא את מקומו. בגין לא רצה אותו ולמגינת-לבו העדיף את שרון. "בגין דחק הצידה את הקרובים אליו", הוא רוטן. "כך לא הכניס לממשלה את איתן לבני. זאת ההתנהגות של אציל פולני..."

הבקיעים סביב צפורי גברו עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, שבה ההומניטר שבו גבר על המצביא. "מהתחלה התנגדתי לכניסה ללבנון. ידעתי שהנוצרים שם נבלים ומושחתים שלא צריך להיות שום דבר איתם", הוא אומר.

מדוע בגין התפתה?

"בגין לבו היה עם החלשים. לגבי מה שהלך בלבנון הוא ראה כחלשים את הנוצרים, שאיתם היו קשרים במשך שנים, כולל ביקורים בלבנון של אישים בכירים מהארץ. נוצרה ידידות בדבר. אני הייתי מסויג. למכור להם נשק? – בבקשה. אבל שחייל ישראלי אחד לא יהיה מעבר לגבול. בגלל התמיכה שלנו בנוצרים הפסדנו את השיעים, שנחשבו למתונים".

"ככל שניסיתי להניא את בגין ללכת אחרי הצמד-חמד שמינה, שרון ורפול, זה לא עזר", מוסיף צפורי. "הוא חשב שאני מתוסכל מכך שלא מינה אותי כשר הביטחון. כל פעם שהייתי מתחיל לדבר, היה מהסה אותי ואומר – 'מרדכי, תפסיק עם ה-ואנדטה!"

לדעת צפורי, מלחמת לבנון הראשונה הייתה קו השבר הגדול של מדינת ישראל יותר ממלחמת יום כיפור ש"בה הייתה טעות בכוננות, אם כי בסופה היא התגלתה כניצחון הגדול ביותר שלנו". "למלחמה ההיא בלבנון לא הייתה כל הצדקה", הוא משוכנע. "ההרוגים אז מוטלים עלי ועל עם ישראל".

מדוע עליך?

"אני לא סולח לעצמי על שידעתי שאין טעם למלחמה הזאת ולא הצלחתי למנוע אותה".

באומרו זאת, מכוון, בין השאר צפורי לרגע שבו זאב שיף, הכתב הצבאי המנוח של הארץ, גילה לו את דבר הטבח המתחולל בסברה ובשתילה. זה אסון גדול, הבין. במקום ללכת לבגין, שלא שעה לדבריו, פנה דווקא לשר החוץ, יצחק שמיר. "כמי שהיה מהמכבדים אותו; אני לא יודע מה קרה לו כשלא עשה דבר עם המידע שהעברתי לו", הוא מעיר.

בגין דעך מול עיניו. "כל ידיעה על הרוג נוסף בלבנון הלמה בו כמו אבן", משחזר צפורי. "יכולת לראות איך האדם נשבר. למרות זאת, ניסיתי למנוע את התפטרותו. 'מנחם, הלכנו אתך כל החיים; אתה לא יכול להתפטר ככה ולעזוב אותנו כל עוד שיש לנו חיילים בלבנון', אמרתי לו ולשווא".

התנגדותו הנחרצת של צפורי למלחמת לבנון הראשונה והעדות שמסר בוועדת כהן וסיבכה לו בקריירה עלתה לו בקריירה הפוליטית שלו. היית לילד הרע של הליכוד, אני מעיר לו. "נהייתי לילד הרע של הליכוד, לאחר שעד אז הייתי חביב המפלגה, הוא מגיב. "לקראת בחירות 84', אני, שר התקשורת, מצאתי את עצמי מחוץ לרשימה לכנסת. הפעם עשו עלי ואנדטה. הבטחתו הפומבית של שמיר ולפיה אוכל לכהן כשר מבלי להיות בכנסת, לא כובדה".

והאמינות של שמיר?

"הוא נכנס לפוליטיקה..."

השר נותר מובטל לאחר הבחירות. כשבתו הבכורה, יהודית, כתבה לו באכזבה – 'אבא, לא בחרת במפלגה הנכונה', צפורי לא הסכים איתה. "לא יכולתי לבחור מפלגה אחרת", הוא בטוח.

צפורי, אז רק בן 60, מי שכשר התקשורת חתום על שני שינויים מהפכניים במשרד – "אני הקמתי את הבזק וגם הבאתי לארץ את הטלפונים הניידים" – חיפש תפקיד ונאלץ לרדת מתפקיד שר לתפקיד מנכ"ל הביטוח הלאומי. כשהוא מתבקש לסכם את תשע שנותיו בו, צפורי מתמצת אותן במילה אחת – "אנושיות". "דרשתי שהעובדים במוסד יאמרו לכל מבוטח מהן זכויותיו והשתדלתי להכניס לראשיהם שהם משרתי הקהל", הוא מעיד. "מי שלא הבין זאת, התנהגתי איתו ביד מאוד קשה".

מ-93' צפורי הוא גמלאי, שעמותת השריון בלטרון היא בין העמותות שבהן הוא פעיל. כעבור שש שנים התאלמן מטובה, אהבת נעוריו ואם ארבעת ילדיו. "מלהיות עסוק בענייני ציבור, עברתי עסוק בעצמי", הוא מעיד. "שומע הרצאות, קורא ובעיקר מתרגז הרבה על מה שהולך כיום".

מה הקשר שלך כיום לפוליטיקה?

"אין לי שום קשר אליה. כשביבי התמנה ב-96' לראש הממשלה, כתבתי לו 'אתה יודע מי אנוכי ומה עשיתי; אני מוכן לעמוד לרשותך בכל דבר ועניין'. על המכתב הרשום לא קיבלתי תשובה עד עצם היום הזה. בזה גמרתי סופית את העסקים שלי עם הפוליטיקה".

אתה בוטח בו?

"ביבי הפכפך מאוד, אבל אני לא רוצה להציק לו היום מפני שאני לא רואה באופק מועמד טוב ממנו לראשות הממשלה, בליכוד ומחוץ לליכוד. כשאינך מוצא את הטוב המוחלט, לפחות תבחר את הטוב מבין הקיימים. אם הזכירו בימים האחרונים על צחי הנגבי כמועמד אפשרי לראשות הממשלה, כך אנחנו נראים".

אהוד ברק?

"זורקים עליו מספיק בוץ. מי שאמר לו בעבר את האמת בפנים, הייתי אני. יש שני ברקים – ברק של סיירת מטכ"ל, בחור אמיץ וחכם ויש ברק הפוליטיקאי, כולל הפוליטיקאי בצבא".

איך אתה רואה את עתיד יהודה והשומרון?

"בנושא הזה אנחנו לא מתנהלים בחוכמה. הייתי מכניס סעיף להסכם ולפיו כשם שיהודים חיים בניו-יורק ובלונדון, כן זכותם לחיות בארץ-ישראל. חיסול ההתיישבות ביהודה ושומרון לא בא בחשבון. שיהיה למתיישבים פספורט פלשתיני, העיקר לא לגעת בהם".

אתה אופטימי?

"אני סומך יותר על גורל ישראל מאשר על שכל ישראל. אם שרדנו אלפיים שנה בתנאים הרבה יותר קשים ןבלי בסיס מוצק באיזשנו מקום בעולם, היום, עם מדינה משלנו, אני מאמין בהחלט עתיד עם ישראל".