רוצחים בעל-כורחם: הצוואה של גיא הירשפלד

לפני כחודש ימים, בשעת בוקר מוקדמת, יצא גיא הירשפלד למקום עבודתו. באותו הזמן, בכיוון הנגדי, חזר ממקום בילוי נהג שיכור ורצח אותו. משפטנים מלומדים יתקנו ל"הרג" אותו. מכבסת המילים מסוכנת לא פחות מהתופעה הבזויה, ה"פתוחה", ה"מודרנית", שתחילתה ברפיון חינוכי וסמכותי, בהפקרה של דור חדש אל מסרים אלקטרוניים מסוכנים, חלקם ברבריים, המשכה בגזילת נפש הילד, וסופה (גם) ברצח בכביש. הדור החדש הוא קורבן של מיליונרים מודרניים עמוסי תאווה ויצרים שרק בהמות נגועות בהן. מותר האדם מן הבהמה? אבל, הוא גם קורבן של דור של הורים שקונה לו שקט תעשייתי תמורת הפקרה של שעות בכל יום מול נוחות רגעית. האם יש קשר בין תחושת ההפקרות הכללית וההימנעות מחינוך יסודי, אמיתי, שלא נגוע בפוסט-מודרניזם חולני לתופעות חדשות בקרב בני נוער?

רותם הירשפלד, אח של גיא, מצא ברכבו דברים שכתב. צמרמורת עברה בגופי. רותם חשף את הכתבים של גיא ז"ל. מסמך מצמרר, גיא שם את האצבע על חולאים של חברה, והכי עצוב – הוא ,דווקא הוא, ביקש לתקן:

"הלימודים בשבילי הם תקווה, מקור אור. הסיבה שבאתי ללמוד הייתה צורך פנימי לייצר שינוי בחברה. צורת החיים המערבית הקפיטליסטית שלנו לא הולכת לדעתי לכיוון הנכון. וחייבים לעשות שינוי. ואני רוצה לתרום את חלקי...".

רותם הירשפלד החליט לקיים את רצון אחיו והקים את ארגון "דורשים שינוי". כך כתב בדף הפייסבוק שהקים:


"הנה הגענו לסוף השנה האזרחית ואנו מחליפים ספרה, כולנו מלבד אחי ז"ל. אזכור אותך תמיד גיא אחי היקר, למענך ובשמך החלטתי להקים את היוזמה שתשנה את המדינה. חלק ממני ממש לא רוצה לעבור לשנה החדשה כי כך ב 2010 אנחנו עדיין חולקים את אותה התקופה. אך אין אני אלוהים ואת השעון לעצור או להחזיר בזמן איננו יכולים. אפרד ממך לשנה זו במילים של תקווה... כי יוזמתך לשנות את החברה רואה את התחלתה היה שלום אחי הגדול אוהב אותך יותר מכול".

לפני זמן לא רב צפיתי (במקרה) בפרסומת באחד הערוצים המסחריים. אחד מהם. אני עדיין לא מצליח להבדיל בין זה לזה. על מסך הטי.וי נראתה אמא חדשה, עצובה וחסרת אונים, על כך שבנה הקטן מחליט לאיזו הצגה הם ילכו. נדמה לי שיובל המבולבל הוזכר שם. האימא המבולבלת צהלה. קיבלה את מה שהיא רוצה. שמעתי אנשים מתלהבים מהפרסומת. מבחינתי, זוהי השתקפות קלאסית לתופעת אובדן הסמכות שנחקרה באנגליה עוד בשנות השישים. דור ההורים החדש הוא "דור יובל המבולבל". "מה אתה כבד", יש ודאי שלוחשים. אני מכיר את זה. אני לא כבד, גם לא חרדי. אפילו לא דתי. מצטער שהרסתי את התיזה. אני לא חרדי – אני חרד מהתמונה הכוללת שמובילה לרצח. דבר נוסף: אני גם לא חושב ש"מבחן הכבדות", או הרצינות, או הבדיחות, או איזה שהוא מבחן עובר דרך המסך החדש, המנוכר, המכוער, האינטרסנטי, חסר האחריות, הבהמי, הברברי, המסך הנוצץ, והדינאמי והדק והמחייך חיוכים פלסטיים אל עבר ציבור כנוע המגדל ילדים כנועים החיים על אוטומט. השתן הזהוב של המדיה החדשה מתרוקן ערב ערב בסלון של מיליוני הורים חדשים, מהנהנים אחרי "כוכבי תרבות" נחותים ונבובים חסרי השכלה או תרבות מסוימת או משהו אחר שתבחרו פרט ל"היי", "ביי","דאי" "שיואו", "מאמי", ועוד מיני הבלים. הבלים מודרניים. "וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל, וַיֶּהְבָּלוּ" [ירמיהו פרק ב, ה].

מותר להם, לכוכבי התרבות, להיות כאלה. אבל האם מותר לגדל דור שלם על הכסילות הזו? הרי זה יכול להוביל (גם) לרצח!, ועוד לא דיברנו על אחוזי הגיוס הנמוכים בקרב הציבור הכללי.

לאחר שנחשפתי לסיפורו הקשה של גיא הירשפלד ז"ל, בן טובים אמיתי, אב לארבעה בני טובים, ובעל לאישה בת טובים, ואח לרותם בן הטובים, החלטתי לקום, לצאת מהארון הפוסט-מודרני המקולל, לצאת מהסלון המהולל ולעשות מעשה: להגשים את צוואתו!

ישראל נמצאת במקום השני בצריכת אלכוהול בקרב ילדים בני 11. כיתה ו'. מחלה לאומית. זה מוביל לרצח.

מושגים חדשים נכנסים לעולמנו. מושגים רעים כובשים את תרבותנו. מושגים חדשים מחליפים את המושגים הישנים, בלי הסבר, בלי חקירה, ככה סתם כאילו כלום. ככה כי זה ישן. כאילו היה ג'ינס קרוע ובלוי. כאילו פג תוקפה של תורת המוסר. והכלום הזה, הריק הזה, מוביל (גם) לרצח. חד וחלק. ילדים טובים, שכל עולמם התרבותי מתחיל ב"לייק", ונגמר בסמיילי, לא בחיוך אמיתי, נאנסים ע"י תרבות חלולה ואובדנית, שותים מ"בור ריק שאין בו מים – נחשים ועקרבים יש בו" [חז"ל]. ילדים טובים הופכים רוצחים - רוצחים בעל כורחם.

נקודת המוצא בתקופה הפוסט-מודרנית היא ששום דבר אינו רציני ולכן ניתן להטיל ספק בכל דבר ,עד להפיכת האמת, את האור לחושך ואת החושך לאור. לא מדובר בסוג הספקות שמבקש הפילוסוף רנה דקארט להטיל.

נדמה כי הגישה של החירות לכאורה, דווקא מביאה לבלבול וחרדה דה-פקטו. בשם הדמוקרטיה וחופש הביטוי ניתן לכתוב, לומר ולעשות ככל העולה על הדעת עד כדי בניית עולם "תוכן" שלם. מנגנון ההבעה של הדור החדש הפך אחיד ובעיקר שונה. הוא מציג פריקת עול סדרתית, שספק אם יש לה סיבה אמיתית.

תופעת השתייה, למשל, של בני נוער איננה רק אמצעי ביטוי לפורקן והנאה – אלא אמצעי ביטוי למשהו נוסף, שהרי ילדים קטנים אינם זקוקים לפריקת עול, ובטח שלא באופן כזה, בעוצמה כזו - אלא אם כן זה חלק מאווירה. אווירה אשר נשענת על המדיום האינטרנטי, על המדיום הטלוויזיוני-הברברי החדש, על אווירת דלדול הערכים המובילה ל"בוא נרד מהארץ", או "בשביל מה להתגייס", ומנוצלת משום מה לכלי ביטוי שלילי של נושאים לא מתאימים לגילם של המשתמשים כמו: סקס מעוות ולא טבעי, עידוד לשתיית אלכוהול, אלימות מינית, הוצאת דיבה, לשון הרע והרבה (הרבה) שפה דלה, לעיתים מנותקת. הפרסומות של הערוצים המסחריים נגד צריכת אלכוהול בנהיגה, אינם אלא בבחינת 'טובל ושרץ בידו'. מה קרה לנו שעסקנים מחליפים אותנו בחינוך ילדינו?? מה אתם חושבים על הפרסומת שבה נראה ילד גוער בהוריו ומזכיר להם ש"חגורה חוגרים גם מאחור"??? למה אנחנו חושבים שילדים שמקלידים מהר ועוקרים את אצבעותיהם מול המסך, איזה שתבחרו, הם חכמים יותר? מבינים יותר? אחראים יותר? מה הקשר????

ועדת שרים אישרה לאחרונה כי 'סלאב', ידוענים בעברית, לא יפרסמו מוצרי אלכוהול. יום חג לטוקבקיסטים; התלהמות אלקטרונית הסבירה את שמתרחש: הינתקות מוסרית וקיצונית, הבאה לידי ביטוי ב"חופש היצירה", שהוא אינו אלא יצירת החופש עד כדי התפקרות מוסרית המובילה לרצח. בכתבה לעיל מגיב מספר 5 כתב "מה זה השטויות הללו", ומייד נצבע באדום. ברברים-מודרניים, כבר אמרנו?

אווירה של לגיטימציה של מושאי תרבות נחותים הנערצים על בני נוער ודאי תורמת משהו להינתקות המוסרית. ידוענים חושפי בורות וטפח הנגועים בעברית נמוכה ומחשבות אובדניות הפכו "IN". הסטנדרטיים החדשים נמוכים: לא קללת – לא עשית; לא שתית (הרבה) – לא היית; לא עישנת (סמים) – לא חווית. הגיע הזמן להשיב ימינו, לסור מרע ולעשות טוב, לקחת את גורלנו בידיים, לחזור לתפקד כהורים במשרה מלאה, אפילו אם אין לנו זמן.

והשאלה שלי: וכשיש זמן, מה אנחנו עושים איתו? ודאי, יושבים עם ילדינו האהובים, שכל כך ציפינו לבואם, ואין לנו מושג מה לעשות איתם כל אימת שיש הפסקת חשמל, או אם חלילה יובל המבולבל חולה ולא יכול "לתפעל" את הרובוטים הקטנים, ורואים את הזיון של סער ואיילה. סליחה, סהר. אבל ביננו, מה זה משנה?

הילדים השיכורים, הם קרבן. קרבן למסרים. קרבן של אופנה. קרבן של הורים חדשים שחושבים שמישהו יעשה להם את העבודה. הילדים השיכורים הם רוצחים. אל תביטו על זה אישית. הביטו על זה חברתית. חשבו כאילו גיא ז"ל הוא אח שלכם. רק ככה זה עובד פה.