יש כאן מישהו מבת-עין?

לפני כשנה נשא אורבך את מיטל, שאותה הכיר לראשונה בפייסבוק. היא מורה בבית ספר יסודי, וחילונית, מה שהפך את הזוג הצעיר לכוכבי כל כתבה על נישואי דתיים-חילונים. "אין זוגיות שאין בה בעיות", אומר אורבך. "למזלי, אם לא היו בעיות לא היה לי מה לכתוב. גם כשהייתה לי חברה דתייה היו לנו בעיות. אבל לומדים להסתדר עם זה, אני לא מוריד מהדתיות שלי והיא לא מורידה מהחילוניות שלה.

"הרבה פעמים אנחנו מתפצלים בשבתות, היא אצל ההורים שלה ואני אצל ההורים שלי. האני העצמי של כל אחד מאיתנו צריך להישאר שלם, וזה רק מחזק אותה ואותי. פעם אחת היינו צריכים לצעוד עשרה קילומטרים כדי לא לחלל שבת, ומיטל עשתה את זה איתי כמו גדולה".

מה היית אומר לזוגות 'מעורבים' אחרים שמתלבטים אם להינשא?

"זה אפשרי, אבל צריך לדעת שיש בעיות, ושחייבים להקשיב זה לזו ולא להתעקש. אנשים שומעים 'דתי וחילונית' וישר חושבים שצריך להסכים על שלושה דברים – שבת, כשרות, וטהרת המשפחה. מבחינתם, בזה מסתכמת זוגיות דתית-חילונית. אבל זה הרבה יותר מורכב ודורש פתרון של הרבה נושאים. אם מספיק קשובים ואוהבים, אפשר להתגבר על הכול. אצלי אישית, הנישואין למיטל גורמים לי להיות דתי יותר.

"מה שחשוב לי זה שאנשים יידעו שגם חילונים הם בני אדם. דרך ארץ קדמה לתורה, ולא שווה כלום אם נשואים לאדם דתי שההתנהגות שלו לא בדיוק מתאימה לאדם דתי".

מלבד תובנות על המרקם החברתי בארץ, החתונה של אורבך תרמה למופע שלו קטעים על מוסד הנישואין. "כשעומדים להתחתן הכול נורא רומנטי ונורא יפה, ואף אחד לא באמת קורא את הכתובה לעומק. אתה לא באמת יודע על איזה חוזה אתה חותם. אף אחד לא אומר לך שמאחורי 'הרי את מקודשת לי' מסתתר בעצם 'הרי את נוטלת לי את זכות הבחירה בטבעת זו כדת נשים בישראל'. אני מתבגר, צובר ניסיון חיים, ויחד איתי המופע מתבגר ומשתדרג כי יש לי יותר ניסיון".

מה אתה רוצה לעשות כשתהיה ממש גדול?

"סטנד-אפ זה נחמד, אבל אתה לא יכול לשרוד שם לאורך זמן, לכן אני לא משקיע את כל-כולי רק בזה. כיום אני תסריטאי של 'נבחרת החלומות' בערוץ 1, שותף בכתיבת סיטקום ומקדם את 'קסאמבא'. אני מניח שאימא שלי הייתה שמחה אם הייתי רופא או עורך דין, אבל מה לעשות, יש דברים קורצים יותר".

אורבך (28) נולד ברעננה לאב עובד היי-טק ולאם מורה. הוא למד בישיבת בני עקיבא בנתניה, ולדבריו מעולם לא היה המצחיקן של הכיתה ולא כיהן כרב פורים. אם כבר, הוא כיהן כילד כאפות, "אבל זה לא הפריע לי. לילדי הכאפות יש חברים שגם הם ילדי כאפות, והם מבלים ביחד".

רק בסוף התיכון, כשהזדמן לו פעם לספר סיפור בסניף בני עקיבא, הוא הבחין שהסובבים אותו יושבים מרותקים, והבין שיש לו יכולת לגרום לאנשים להקשיב. "אני לא זוכר אפילו מה היה הסיפור. כל שבת היינו עומדים במעגל, מישהו מספר איזה סיפור והאחרים מגיבים או יורדים עליו. אנשים הקשיבו לי וגם צחקו, וחשבתי לעצמי: איזה מגניב, אנשים ירדו עליי, ואני ירדתי עליהם בחזרה, וזה היה מצחיק. קיבלתי ביטחון עצמי. זו הייתה הפעם הראשונה שקלטתי שאני יכול לדבר על דבר אחד ולחשוב על משהו אחר. גם היום, תוך כדי המופע אני חושב מה אגיד אחרי הבדיחה הזאת, מה אעשה בסוף הערב".

לאחר שנות התיכון התגייס לגרעין נח"ל ("ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיים"). דווקא בתקופה שבה טיפל במשפחות השכולות בחטיבת הנח"ל, הוא התגלגל, ממש במקרה, לעולם הבמה. באחד הערבים הלך לראות מופע ב'קאמל קומדי קלאב', מועדון סטנד-אפ שבין היתר מאפשר לאמנים מתחילים לנסות את כוחם מול קהל. "הסתכלתי, צחקתי, נהניתי, ואמרתי לעצמי: גם אני יכול לעשות את זה. אחרי כמה שבועות עליתי לבמה, אבל התרסקתי לגמרי".

מה קרה שם?

"זו הייתה כאפה, אחת הגדולות שקיבלתי. שבוע לפני כן הייתה ההופעה השנייה שלי בסך הכול, והיא הייתה מעולה, גם בסטנדרטים של היום. צחוקים בכל הפאנצ'ים ומחיאות כפיים, שבשביל ערב חובבים זה מכובד מאוד. להופעה השלישית הזמנתי כבר חברים ומשפחה. שיראו, שיתגאו. עליתי עם ביטחון בעננים, סיפרתי בדיחה - וכזו דממה אין גם בימי זיכרון. זה הרגיש יותר כאילו בישרתי בשורת איוב. ולא רק בבדיחה הראשונה, בכל הקטע. נורא. שבוע אחר כך לא ויתרתי לעצמי, עליתי שוב כדי להתגבר על הפחד, והיה בסדר".

כעבור שנים אחדות, עם פרוץ עידן הריאליטי, הפנתה אותו אמו לאודישנים לתוכנית 'האקדמיה לצחוק' ששודרה בערוץ 2. "אם היא הייתה יודעת שייצא ממני סטנדאפיסט, אולי היא לא הייתה עושה את זה", מעיר אורבך. בתחרות הוא קיבל את הציון הגבוה ביותר מהקהל באולפן, אך נופה בחצי הגמר.

"תוכנית ריאליטי נותנת לך זה את הביטחון שאתה יכול", הוא מסכם את החוויה. "אבל בעולם הדתי זה לא נתן לי קרש קפיצה, ואפילו חשבתי לנטוש את התחום. אחרי כמה חודשים התחלתי לעבוד בשדה התעופה, ושם קיבלתי תגובות מאנשים שראו את התוכנית. אמרו לי 'מה אתה עושה כאן, לך תופיע'. אמרתי טוב, יאללה, אני אחזור להופיע. אבל לא היו לי חומרים. אז חשבתי - למה שלא אכתוב מופע לדתיים?"

כך מצא עצמו אורבך יושב עם חברים וכותב מופע סטנד-אפ מגזרי. הבעיה הייתה שלא היה לו על מי לעשות סטאז'. "לחילונים יש מועדונים שבהם אפשר לבדוק אם החומר עובד. לי לא היה דבר כזה. ההופעה הראשונה שלי הייתה בגני התערוכה, פורים, מול 2,000 איש. על הבמה קטורזה, שלישיית 'מה קשור', נויה מנדל ואני - שאמור להעביר חצי שעה חדשה מול 2,000 איש. דווקא עליתי נורא רגוע. הבדיחה הראשונה הצחיקה, וזה נתן לי ביטחון, ובאמת 90 אחוז מהחומר עבד".

משם המשיך להופיע בתוכניות טלוויזיה. יומטוב, עובר כל גבול, ובעיקר "כל תוכנית של דוסים" - מוצ"ש בראשון, הבית היהודי, חמישה בעקבות פרשה ועוד. אחרי תקופת כתיבה ארוכה הוא יצא עם המופע 'קרנבל ברשות התורה', שזכה להצלחה בקהילות הדתיות. ב-2007 החליט לנצל גם את המדיום האינטרנטי ככלי לקידום, ושחרר את הקליפ 'רוצה מצוות', פארודיה על השיר 'רוצה בנות'. מאז השקתו צבר הקליפ יותר ממיליון צפיות, והוא מכהן עד היום כסרטון האהוב ביותר בכל הזמנים של האתר Flix.

פרויקט אחר שהעסיק את אורבך בתקופה האחרונה היה 'קסאמבא' – סרט קומי שביים במהלך לימודיו לתואר ראשון בקולנוע ובטלוויזיה במכללת ספיר. הסרט הוקרן בפסטיבל קולנוע דרום ובפסטיבל הקולנוע בירושלים, ואף זכה בתחרות שערכה זכיינית ערוץ 2 'רשת'.

אלו קומיקאים אתה מעריך?

"בעולם - פבלו פרנסיסקו, כריס רוק. בארץ אני אוהב בעיקר את הדור השני של הסטנד-אפ - יונתן ברק, אורי חזקיה וקובי מימון, בעיקר בזכות המימיקה".

הוא חובב מושבע של סיטקומים. "מנשואים פלוס, דרך סיינפלד וחברים וכלה ברמזור. יש לי אפילו התחלה של סיטקום לעולם הדתי, סוג של סרוגים, אבל מצחיק".

אתה מרגיש בשל לכתיבת מופע לקהל הכללי?

"בוודאי. אני עובד על זה כבר הרבה זמן, ועדיין מצפה לי עבודה רבה. כשיש עשרות סטנדאפיסטים בשוק, לוקח זמן לכתוב חומרים מקוריים ומצחיקים. אבל אני לא דואג, תוך שנתיים-שלוש והמופע הזה ייצא לדרך. מבחינה טלוויזיונית, כבר עכשיו אני כותב סיטקום לזכיינית ערוץ 2 'קשת'".

ההנאה של הקהל היא המטרה המיידית, אבל מעבר לזה יש לאורבך במופע שהוא מעלה גם מטרה הרבה יותר מרחיקת ראות: ההנאה של בנו או בתו, שאמנם טרם נולדו, אך ביום מן הימים הם ייאלצו להסתפק בסרט במקרה הטוב, או ב"לשבת בסלון של חברים ולרכל על חברים אחרים" במקרה הפחות-טוב. מתוך דאגה לעתידו התרבותי של הדור הבא החליט אורבך לקחת סיכון ולצאת לסיבוב הופעות תקדימי: לראשונה, אמן סטנד-אפ דתי 'פותח קופה' – כלומר מוכר כרטיסים, להבדיל מהופעה מוזמנת מראש.

"אנחנו חייבים לפתח את התרבות שלנו, כדי שלדתיים יהיו עוד אופציות לבלות", הוא מסביר. "עד היום האופציה הייתה לצאת לסרט או לבית קפה, שזה טוב ונחמד, אבל בעידן שבו לאנשים כבר אין סיבה לצאת מהבית - הם ספונים עם מערכת הקולנוע הביתית או יושבים על הפייסבוק - אני רוצה שאם הילדים שלי ירצו לצאת, יהיה להם לאן".

מפחיד לפתוח קופות?

"כן. כי כמו כל זוג צעיר שהתחתן רק לפני שנה, אנחנו נלחמים על כל שקל, ויש כאן סיכון כספי גדול. הסיבוב הזה הוא לא רווחי. הופעה מוזמנת בפני בית כנסת, ועד עובדים וכו' היא יותר משתלמת, אבל מבחינתי, זה הצ'אנס האחרון של הציבור הדתי לבוא ולהגיד 'מגיעה לנו עוד אופציה תרבותית'. אנחנו משקיעים הרבה כסף, זמן ומחשבה כדי להעלות את המופע, ואני עושה את כל זה כדי ללמוד האם משתלם לפתוח קופות או לא".

למה כל ניסיון לעשות סטנד-אפ לדתיים עד היום, החזיקו רק מספר מועט של הופעות, וירד?

"יש משהו לא פתור בין דת לצחוק. אנשים לא יודעים: זה מותר? זה אסור? אולי זה כמו קטניות - מותר לספרדים ולא לאשכנזים? מדי פעם, כשנגמרות להם השאלות בשו"ת הסלולרי, שואלים אם מותר ללכת לסטנד-אפ, והרב עונה: 'לא, כי זה מושב לצים'. ואני שואל את עצמי האם אותם רבנים היו פעם במופע סטנד-אפ.

"זה תחום שעוד לא נטמע בתרבות שלנו. אנשים לא אומרים 'איך הייתי רוצה ללכת עכשיו למופע סטנד-אפ', כי אין בכלל מבחר של מופעים מתאימים. דתיים לא יכולים ללכת לסטנד-אפ של אמן חילוני, ולא רק בגלל הגסויות – שאגב, היום הן אאוט לגמרי. הסיבה היא אחרת: ברגע שדתי בא לכזאת הופעה, אוטומטית הוא הופך להיות קורבן".

ואצלך בהופעה אין קורבנות מקרב הקהל?

"אני לא רוצה להלבין את פניו של אף אחד. גם אם אני צוחק על מישהו במופע, זה איתו ולא עליו. אני מודע לכוח שיש לי כשאני על הבמה להפוך אדם לעפר ואפר, אבל אני לא מנצל אותו. מצד שני, מי שמגיע למופע סטנד-אפ יודע שיש מצב שיצחקו עליו. תמיד מרוב פחד השורה הראשונה ריקה. אני עולה לבמה ורואה אולם מלא - ושורה ראשונה ריקה. אפשר לחשוב, מה יקרה אם יצחקו עליכם? מותר להיות קלילים ולבוא בראש טוב. אני מצדי מבטיח לא להשפיל אף אחד. אני גם ממעט להעלות אנשים מהקהל לבמה, וכשאני מעלה אותם אני מבהיר להם שיהיה כיף, ומספר להם שיש סגולה: כל רווק שעולה לבמה בהופעה שלי, מתחתן. זה קרה כבר לכמה אנשים, ויש גם זוגות שהכירו בהופעה שלי, כך שמבחינת גן עדן אני מסודר.

"אני מעלה לבמה למשל בקטע על טרמפים. אני שואל אם יש כאן מישהו שהגיע בטרמפ, ומודיע 'קדימה, זה הצ'אנס שלכם לחזור הביתה'. כמובן, בכל אירוע מגזרי יש הרבה אנשים שהגיעו בטרמפים מכל מיני חורים, ועד סוף הערב הם כבר מסודרים עם טרמפ בחזרה. זה הופעה והסעה במחיר אחד, הכול כלול".

אם לא די בכך שהקהל הדתי לא רץ בהמוניו לקנות כרטיסים להופעה שכל תכליתה היא צחוק בריא, גם אלה שמגיעים לשם לא תמיד מבינים היכן הם נמצאים. "זה קהל שקשה לרצות אותו", אומר אורבך. "הגיעה אישה מבוגרת עם עוד ארבעה בני משפחה, ואמרה 'אני רוצה להיכנס לעשר דקות לראות אם זה מצחיק אותי או לא, ואז להחליט אם להיכנס לכל המופע'. אמרו לה שזה בלתי אפשרי, והיא קנתה כרטיסים כמו כולם. אחרי עשר דקות שבהן היא יושבת כמו צנון, אותה אישה הלכה לקופה ואמרה 'אני לא נהנית, אני רוצה את הכסף חזרה'. שמעת פעם על מישהו שהלך לקופה בקולנוע ואמר 'לא נהניתי מהסרט, אני רוצה את הכסף'?

"קרה גם שבא אליי אדם אחרי ההופעה ואמר לי 'הייתי בהופעה לפני שבועיים, והיום זה היה אותו דבר'. הוא חשב שבכל שבוע יש שעה וחצי חדשה. אנשים לא מבינים שלוקח שלוש שנים לכתוב מופע כזה".

בעוד כניסה למופע סטנד-אפ במגזר הכללי עולה בין 90 ל-120 שקלים, כרטיסים להופעה של אורבך במכירה המוקדמת נמכרים במחיר נמוך בהרבה - "ועדיין יש אנשים שמתלוננים שזה יקר. קהל דתי צריך להבין שגם זו תרבות, ועל תרבות צריך לשלם. יש גם חברים שלא ראיתי שנים, ודווקא עכשיו, עם פרסום מסע ההופעות, הם נזכרו להתקשר. וזה הולך ככה: 'מה קורה, אורבך? שנים לא התראינו, מה אתה עושה היום? סטנדאפיסט? וואלה, מה אתה אומר. ואיפה אתה מופיע? אוי, אני גר ממש קרוב, יש מצב שיש לך בשבילי כרטיסים? 60 שקלים?! טוב, אחי, תהיה חזק".

קושי נוסף בפנייה לדתיים בלבד קשור לעלויות הפרסום הגבוהות כשמדובר בקהל ייעודי. "קחי למשל את עלוני השבת. אגב, הדבר שהכי מצחיק אותי הוא שכתוב בהם 'נא לא לקרוא בשעת התפילה'. מה נראה לכם, שאני אקרא את זה בזמני הפנוי? בכל מקרה, עברנו כבר את העידן שבו עלוני שבת הודפסו לשם שמיים ולמטרות הפצת תורה, היום זה אך ורק למטרות רווח. והאמת, זה לא כל כך מסובך. אתה רק צריך רב, מישהו שיכתוב איזה קומיקס, פינת שו"תים והופה - יש לך עלון שבת. הפרסום בעלונים הללו יקר מאוד. זו דרך טובה לפרסם לאנשים דתיים, אבל זה לא רווחי".

ומתברר שגם בעלוני שבת, כסף לא קונה הכול. "היה עלון שפנינו אליו כדי שיפרסם את המודעה, והם סירבו ואמרו שזה לא מכובד לשים פרסום לסטנד-אפ בעלון שבת. שבוע אחר כך ראיתי שם פרסומת לחיתולים למבוגרים".

גם חילונים מגיעים להופעה?

"הם מגיעים, ואפילו נהנים מאוד, רק שהם לא מבינים למה. הם צוחקים, אבל בזמן הלא נכון. יש משהו מצחיק מאוד בכך שמספרים בדיחה וכולם נקרעים מסביבך, אז הם יוצאים מבסוטים. כשחילוני שואל אותי אם לבוא להופעה, אני אומר מראש 'יש קטעים שלא תבין'. בדרך כלל הוא ישחק אותה נעלב כי 'סבא שלי היה רב, ויש לי מלא חברים דוסים'. גם מנסים להתגרות בי ושואלים 'מה אני לא אבין?'. אז אני נותן להם כדוגמה את הבדיחה על האנשים שמתקילים אותך בתפילה, אלו שעוקבים אחריך ובשנייה שאתה מסיים שמונה-עשרה הם שואלים 'יעלה ויבוא, אמרת?'. ואז החילוני אומר 'אהממ, הכול זה ככה?'

"בגדול, 90 אחוז מהבדיחות שלי הן מגזריות והשאר כלליות. יש דברים שהם באמצע, שכל יהודי עם קצת זיקה למסורת יבין. כמו הקטע על האמהות שנסחפות עם ה'יהי רצון' בראש השנה ומתחילות להוסיף: 'קיווי - שיהיו לכם מלא שערות על הגוף, אנונה – שתעלה לכם הארנונה' וכו' וכו'".

למה סטנדאפיסטים דתיים אחרים לא פותחים קופות?

"אני חושב שיש לאנשים רצון לעשות את זה, אבל הם לא מעריכים שהדבר משתלם להם. היו יוזמות קומיות כמו 'נסים ונישואין' או 'בעצב תצאי עם בנים', יש כמה אחרות, אבל הן לא קורות על-בסיס קבוע, כי זה לא משהו כלכלי".