ילדים עם קושי בויסות חושי

הדרכים לטפל רבות ומגוונות, ומותאמות לרגישות הספציפית של הילד. כל ילד כזה צריך לעבור "דיאטה סנסורית", כלומר, ניתוק מהגירויים המכאיבים, ואחר-כך, בהדרגה, לחזור למינון קטן ונסבל וללמד בהדרגה את החושים להכיל את העולם.

בנוסף, קיימות שיטות טיפול ספציפיות, כגון: פיזיותרפיה מורכבת לילדים עם קושי שמיעתי המשפיע גם על איזון ושיווי משקל, ריפוי בעיסוק, עיסוק בספורט התורם לאיזון גופני, שיטת "טומטיס" המתבססת על גירוי צלילי, ועוד. עבור ילדים מסוימים, מתקבלת הקלה משמעותית בעזרת התאמת הסביבה לילד, או ציודו בכלי עזר שכה חיוניים עבורו. אוזניות, אטמי אוזניים, משקפי שמש כהים או קסדה: לכל אלו יכולה להיות תרומה עצומה על איכות חייו של הילד.

הקושי באבחון הבעיה, שמקורה טרם הוכח אך הסברות נעות על הסקאלה שבין ליקוי תורשתי (אב או סב עם בעיה דומה), לידה קשה וממושכת, או זיהום סביבתי, מקשה רבות על הילד, שלא מקבל את הטיפול הראוי, וגם על ההורים, שרובם חמים ותומכים, אך ניצבים חסרי אונים לנוכח ההתנהגות העקבית הבלתי מוסברת של ילדם. חוסר המודעות הכללית לבעיה גורמת לכך שמרגע החשיפה לבעיה ועד שניתן להודות בה, מצליחה הבעיה לצמוח.

לפרחי ההוראה שלי במכללת אוהלו אני מנחילה את הידע על קיומה של הבעיה, ובעיקר את המודעות בצורך להיות רגישים באבחון ילדים. כמכללה לחינוך חרטנו על דגלנו את נושא האבחון במסגרות החינוכיות כמרכזי בחשיבותו ובהשפעתו על הפרט. במחקר שבחן את הצלחת מערכת החינוך בפינלנד נמצא, כי תחום האבחון הנכון זוכה אצלם להתייחסות מיוחדת. הרעיון הוא לפתוח לאנשי חינוך, גננות ומורות כאחד, את העיניים, להגביר מודעות ולמנוע אדישות לסימפטומים ולאותות מצוקה של הילדים.

אז איך בכל זאת ניתן לאבחן ילד הסובל מהבעיה?

דרך פתרון בעיית המשמעת של הילד עשויה לעזור לנו לזהות ילד עם קושי בעיבוד חושי. ילד "נורמלי" שיוצר בעיית משמעת, יירגע כשלוקחים אותו על הידיים. ילד עם קושי בעיבוד חושי לא בהכרח, וייתכן שמצבו יחמיר. ילד עם קושי בעיבוד חושי יירגע רק כשמקור הכאב או הגירוי יעלם: הרעש, המוזיקה, הבד המכאיב יוסר או הריח הבעייתי ייעלם. חשוב להדגיש, כי הבעיה קיימת גם בקרב ילדים גדולים, בני נוער ומבוגרים. במקרים הללו קל יותר, כמובן, לאבחן, מכיוון שהגדולים מתארים במילים את שעובר עליהם.

היעדר מסגרות לימוד מתאימות לילדים הסובלים מהבעיה הביאה אותי לחקור במסגרת מיזם ניסיוני ילדים הזקוקים לסוג כזה של גן (ה"פיילוט" אינו פתוח לילדים נוספים בשלב זה) בדרך של ניסוי ותהייה. גן חוש חש הוא "דמו-גן" שמדמה אפשרויות להעניק לילדים בעלי קושי בויסות חושי את הסביבה המתאימה להם. הניסוי בתחילת התהליך, וכבר עולות בעיות מאוד מהותיות לגבי השאלה האם טוב יותר לשלב ילדים אלו בגן רגיל כאשר הגננת תקבל הכשרה מתאימה שתאפשר לה להעניק לילדים אלו את התנאים לשרוד, (כמו חדר שקט לשעה שהילד אינו יכול להכיל יותר את הגירויים סביב, והבנה למרחב הפיזי שהילדים זקוקים לו), או לחילופין, ליצור גן מיוחד שמשלב ילדים בעלי רגישויות שיכולות לדור בכפיפה אחת.

בגן הניסיוני רגישים לרגישות הילדים, ומטפלים בהתאם. כך, למשל, עם ילד הסובל ממעברים מאור לחושך, יקפידו על חבישת משקפי שמש ומעבר הדרגתי מחדרי הגן לחצר. לילד המתקשה לבלוע סוגי מזון מסויימים עד גיל מאוחר בשל המרקם, יתנו מזונות מתאימים בלבד. ב"חוש חש" גם קולטים את הילדים לאט לאט ותקופת הקליטה בגן ארוכה מהרגיל. הקשר אל הילדים האחרים מאוד איטי ונשמר מרחק שנדרש על-מנת שהילדים לא יחושו מאויימים זה מזה, כאשר ההתאמה של כל ילד חדש נבחנת בקפידה על-מנת שזה לא יהפוך לאיום. באופן כללי, מוסבות כל הפעילויות הרגילות בגן בהתאם ליכולת ההכלה של הילדים ובשיתוף המידע שההורה מביא. מה שברור כבר עתה הוא שילדים אלו זקוקים לליווי ארוך יותר של ההורים בגן, כי הם היחידים שיכולים לתווך בין הילד לצוות הגן, כך ניתן יהיה להבין היכן עוברים הקווים האדומים של הילד, כמו שמירת מרחק מילדים אחרים, מידת ההשתתפות בפעילות מוסיקלית, או בפעילות יצירתית "מלכלכת".

לדוגמה, בעוד שבגן רגיל הילולת יום ההולדת היא יום מרגש לו מצפים מרבית הילדים, הרי שילד הלוקה בקושי החושי שמיעתי, יכול להרגיש נורא כאשר שרים או רוקדים, אפילו אם הוא מפגין בבית יכולות מוסיקליות גבוהות. בשבוע האחרון חוויתי בגן דוגמה מאלפת למצוקתו של ילד עם קושי בויסות חושי. סיפור המלחמה בין היוונים והמכבים הסעיר את מוחו של פעוט בן 4, וכשזה נשאל כיצד גרשו המכבים את היוונים מבית המקדש, הסביר הפעוט "המכבים השתמשו בשואב אבק". נשמע מוזר? בעולמו של פעוט עם קושי בויסות חושי, שואב אבק הוא כלי מאיים הרבה יותר מכל חרב אבירים, שילד רגיל היה בוחר בה.

חוסר היכולת להזדהות עם הבעיה מהווה גם את הגורם המרכזי לכך שחלק מהילדים בעלי הקושי בעיבוד החושי מתוייגים כילדים עם סקאלה שלמה של תיוגים בעייתים, החל מ"מפונקים", דרך "אלימים" ועד "אוטיסטים". כך, למשל, ילד הסובל מקושי בעיבוד חושי, רוצה "על הידיים" הרבה יותר מילד רגיל, ובגיל שכבר מצופה ממנו ללכת בכוחות עצמו. האבחון יהיה "הוא מפונק" ויעשה ניסיון להכריח אותו ללכת בכוחות עצמו, גם אם הילד ייכנס לפאניקה בשל כך. חוסר המודעות לבעיה לא מאפשר להורים להבין שהילד מבקש להיות על הידיים כי זה מרחיק אותו ממגוון התחככויות מכאיבות כמו: אנשים, ילדים, עשבים וכדומה.

ילד שרגישותו לריח מונעת ממנו להתקרב לאנשים, בדרך-כלל ישתמש באלימות כדי להרחיק אותם. כמובן שהתנהגות שלו תגרור תיוג כ"ילד אלים", ללא הבנה לשורשי הבעיה.

ילדים בעלי בעיות בחוש השמיעה כה רגישים לרעש, עד כי חלקם מסוגלים לשמוע מכשירי רדיו גם כשהם כבויים. ילדים אלו יהיו מבוהלים מכל קטנוע או מטוס שיעברו, והם יגיבו בצרחות כשמישהו שר בגובה צלילים שהוא בלתי נסבל על ידם, ואפילו יצרחו כאשר רמת הרעש במקום כלשהו תעבור את כושר הסבל שלהם. תגובת המבוגרים תהייה לרסן ולהעניש על הצרחות. קורה גם שילדים אלו עלולים לבלבל את המבוגרים, כאשר הם יימצאו דופקים בחוזקה ומפעילים צופרים של מכוניות צעצוע בקול רם, כאשר בפועל, הדפיקות החזקות הן הדרך של הילד למסך את הרעשים שסביבם.

צריך לזכור, שבעיות התנהגות בילדים עם קשיי ויסות חושי באות לידי ביטוי באופן ישיר וביחס מתאים, לדרך בה המערכת הנוירולוגית שלהם קולטת, מארגנת ומעבדת את המסרים החושיים שהם קולטים. כשמערכת זו אינה מתפקדת כראוי, אנו רואים הפרעה בתפקוד בצורה של "בעיות התנהגות".

בצד הילדים המגיבים באלימות כדרך להתמודד מול מתקפת החושים המאיימת עליהם, ישנם אחרים ה"משתבללים" ומתכנסים לתוך עצמם. ילדים אלו מגיבים ב"פריזינג", כלומר, הם קופאים על מקומם מאימת הגירויים שאין הם יכולים להתמודד עימם, וצופים קפואים על החיים מסביבם.

בעיות ההתנהגות בילדים עם קושי חושי יכולות להתחיל בדברים ברורים כמו: מכות, דחיפות, צעקות, מריבות עם חברים, קושי במעברים מפעילות אחת לשנייה, בעיות שינה, רמות כעס מופרזות, חוסר יכולת לשבת בשקט ובריכוז, סירוב לקחת חלק בהתנסויות ומשחקי ילדים, אכילה בררנית, התקפות זעם, ורגישויות קיצוניות. בצד כל אלו יכולה ההתנהגות הבעייתית להגיע גם לבעיות ייחודיות יותר, או בעלות אופי אוטיסטי כגון: שחיקת שיניים, נענוע קדימה ואחורה, זינוקים פתאומיים, חבטת הראש, שריטות או נשיכות עצמיות, סחרור או הכנסת חפצים לפה, המהום קבוע או יצירת קולות, השמעת קולות פריקה באצבעות, הקפצה או ניעור גפיים, או הרחה ורחרוח מופרזים.