הפוך לדף הבית
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
כתבות
ראשי  /   היסטוריה  ספרות  שפה ושיח  תרבות 
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
 
 
 
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
הטענות כלפי בג"ץ על - בכיוון הלא-נכון
22/09/2017   |   יוסף אליעז
 
 
 
קרב שיירת חולדה (ד'): הערבים התעללו בגוויות לוחמי פלמ"ח
22/09/2017   |   אורי מילשטיין
 
 
 
פצצת-זמן מתקתקת
22/09/2017   |   עמי דור-און
 
 
 
תרופות אנטי-דכאוניות - סיכון למוות מוקדם
22/09/2017   |   יפעת גדות
 
 
 
האם ההיי-טק מיועד לבני עשירים בלבד
22/09/2017   |   יהודה קונפורטס
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
משורר שלא המריא
אלישע פורת, אליהו הכהן
משולש מסקרן: משה ליפשיץ-שטפן וולפה-נתן אלתרמן!

חלילי-רוח ותקליטורים מנצנצים
אלישע פורת
בסוף שנות השלושים, בתל אביב הקטנה, צמחה ידידות הדוקה וקצרת-ימים בין לאה גולדברג, יצחק שדה ומשורר היידיש הנשכח משה ליפשיץ. דרך ארוכה עשה ליפשיץ, מסוכן סובייטי - עד לסייען של ארגון ה"הגנה". מותו החטוף, בפסח ת"ש, אפריל 1940, כשהיה רק בן 46, קטע את המשך הסיפור. הוא נטמן בבית העלמין של נחלת יצחק בלוויה מרגשת, שזכתה לסיקור מרגש ביומון "דבר"
לרשימה המלאה

משה ליפשיץ (1940-1894) היה משורר יידיש, שלא המריא סיבות שונות, שהעיקרית שבהן היא מהלך חייו העקלקל, לא אפשרו לו לפרוח כמשורר ספר שיריו היחיד "דב מרקד", ביידיש, יצא לאור כשהיה בן 28; בספר נדפסו 29 שירים כיום ידועים לנו כ-45 שירי יידיש שלו, שמחציתם אינה מכונסת

▪  ▪  ▪
כשהגיע משה ליפשיץ ארצה, בשנת 1934, ניסה לרכוש את העברית במהירות ולכתוב בה שירים. הנה עדותה של לאה גולדברג על כישלונו:

  • "...ותמיד הפגישה האינטנסיבית עם הזמן. עם מאורעותיו שהיו נוגעים בו בכל פעם נגיעה ישרה ביותר, אישית ביותר. הזמן פוגע פגיעה רעה. הקרבה לשתי השפות של העם [היידיש והעברית]. רומאן ארוך ומאושר למדי עם יידיש, ספרותה, והתיאטרון שלה. ובימים האחרונים, לבטי הלשון העברית. בשנה שעברה ניסה לכתוב שיר בעברית. הטכניקה כבר הייתה משוכללת למדי, את המוסיקאליות של הלשון הספיק לתפוס בחמש שנות ישיבתו בארץ. אולם משהו היה פגום בשיר הזה. זו הייתה שירת מעבר. הוא ידע זאת, והניחו - לא גמור. ויתר בכאב רב..."


במספדה עליו, ביומון "דבר", בראשית מאי 1940, היא מציינת בשנה שעברה, כלומר 1939, ארבע שנים לאחר הגיעו ארצה. אז רק העז לנסות לראשונה לשורר בעברית. בהמשך נראה שעל הפרוזה העברית השתלט טוב יותר. כזכור, עם הגיעו הצטרף לחבורת משוררי 'יחדיו', ביניהם היו אלתרמן ושלונסקי, וכך זכה גם בתרגומים הבודדים משיריו לעברית.

משיריו המתורגמים:

הרהורים / (פארקלערט), מתוך דב מרקד, א בער טאנצט, פון מוישע ליוושיץ, ריגע, לעווין, ריגה 1922. מיידיש: אברהם שלונסקי.

הַעוֹד בְּבֵית אָבִי אֶזְכֶּה לְהִתְאָרֵחַ?
לִרְאוֹת צַלְמִי בִּיְגוֹן עֵינֵי אָחוֹת-וָאֵם?
בִּזְבַּזְתִּי אֶת הוֹנִי בְּעֶשֶׁן הַמַּרְזֵחַ,
פָּרַשְׂתִּי מִכְמָרְתִּי בַּיְאוֹר שֶׁנִּסְתַּמֵּם.

זוֹ אֲסִיפָה הוֹמָה נִמְשֶׁכֶת כִּי בֵּינְתַּיִם
כַּפַּיִם רוֹעֲשׁוֹת, וְהִתְּנַצְחוּת אֵין-דַּי.
וּבֵין כִּבְדֵי-הַפֶּה וּקְהַל פּוֹשְׂקֵי-שְׂפָתַיִם
עַד גְמִירָא אֶת עַצְמי שָׁתַקְתִּי בַּחֲשַׁאִי.

מֵרוּסִיָה אֲנִי, מִלִיטָא, מֵאוּקְרָינָה.
לִי וִינָה חֲבִיבָה. וְאֶל טִירוֹל אֶכְסוֹף.
אַיֵהִי הַגָּדֵר, אֲשֵׁר אֶת עַצְמוֹתַי נָא
מִתַּחַת לָהּ אַטִּיל-אַצִּיעַ לְבַסּוֹף?

אַדֶּרֶת אֶעֱטוֹף, מִצֶּמֶר וּמִמּוֹךְ הִיא,
וְזוּגַתִי תַקְרִיב לִי תֵּה חָרִיף וָחָם.
לִשְׁנֵי בָּנַי אֶהְיֶה אָב נֶאֱמָן אָנֹכִי.
אוֹתָם בְּכָל לִבִּי אֶשׁמוֹר נָא וְאֶרְחָם.

וּמַה כַּאן הָעִקָּר, וּמַה כַּאן לֹא עִקָּר הוּא,
וּמָה נִגְזַר עָלַי וּמָה אֵינֶנוּ גְזָר.
יָמִים שֶׁיִתְפַּכְּחוּ, יָמִים שֶׁיִשְׁתַּכְּרוּ,
אַבִּיטָה אַחְרֵיהֶם - בְּבַת-צְחוֹק, מְהֻרְהָר.


נדפס לראשונה בשבועון "השומר הצעיר", 16 במאי 1940.

השיר לא תורגם במלואו. שתי שורות לפחות, הכתובות בשחצנות, הושמטו ממנו. ליפשיץ כתב בהן, בערך כך: אני יודע שאני משורר גרוע ממאני לייב, אך אני בטוח שאני טוב בהרבה ממלך ראוויטש...

כמה מילים בשולי השיר:

השיר נכתב בצעירותו, בווינה, בעת נישואיו הקצרים, 1918, והולדת שני בניו. אגב שניהם הגיעו ארצה. הבכור, יחזקאל ולנטין ליפשיץ ז"ל, היה פרופ' לכימיה אורגנית באוניברסיטה העברית בירושלים, והשני, אלכס ליפשיץ, שליט"א, שהיה בין מייסדי קיבוץ המעפיל, שומר ונוצר את מורשת אביו עד היום. מתוך תקווה שלא כמו שנכתב לעיל, כן יקרה הנס ומשה ליפשיץ יזכה להכרה מחדש...

השיר פותח בגעגועים לבית הוריו, בעיירה באוקראינה, ומזכיר את חייו ההוללים, הוא בהחלט אהב את "החיים הטובים": שתייה חריפה, נשים מחוזרות, הימורים ובזבזנות ולבוש יקר. וכן הוא מזכיר את חיי הסרק שחי, באמונה מסונוורת בצדקת הקומוניזם. הוא מונה את תחנות נדודיו: רוסיה, לטוויה, (שלונסקי תרגם - ליטא, כנראה משיקולי משקל) אוקראינה, אוסטריה ועוד. והוא תוהה היכן ימות וייקבר. הוא מזכיר את שני בניו הקטנים ואת חיי הבית עם אשתו, שבעצם לא התקיימו אלא זמן קצר מאוד בלבד. הוא נטש את הבית, נטש את אשתו וילדיו, 1927 סופית, ויצא לחיי נדודים מתישים אך מרתקים.

הוא שהה בגרמניה, באותן שנים מוקדמות, מ-1928 עד 1933, אך עם עליית הנאצים לשלטון, הוא לא שיער שיהפוך מיד לפליט נרדף, יהודי אירופאי, הנמלט מכל משטר. הוא נמלט והגיע לפריס, חולה, מותש, וחסר פרנסה. וממש ברגע האחרון נקרא ארצה על-ידי תיאטרון "הבימה". הייתה זו ידידתו משכבר ומעריצתו, מרגוט קלאוזנר, שניהלה את התיאטרון אז. אמור היה לשמש הדראמטורג של בית "הבימה", אך הסתכסך עם התיאטרון עד מהרה. רישיון ישיבתו הקצר בארץ פג, והוא עמד להיות מגורש בחזרה לצרפת בידי המשטרה הבריטית. מרגוט קלאוזנר הכל-יכולה באותם הימים, השיגה את ה'סרטיפיקט' עבורו, רישיון ישיבת הקבע בארץ. איך השיגה ודרך מי? אלו הם עוד מסודותיה של האישה המופלאה מרגוט קלאוזנר.

חשוב לציין, שממש כעת, 2010, 2011, נכתבות עליו כמה עבודות אקדמיות, בגרמניה ובאוסטריה. אך רק על יצירתו ביידיש ובגרמנית. על סיפוריו, שיריו, פזמוניו ובעיקר על עיבודיו למחזות של מחזאים גדולים, כגון ארנסט טולר וגיתה. גם שנים רבות לאחר מותו, ועם שוב מעט העניין בו וביצירתו, ליפשיץ אינו נתפס כיישות ספרותית שלמה, אלא מחולק למרבה הצער, בין החוקרים על-פי הלשון שיצר בה. הוא היה פוליגלוט מדהים, רב לשונאי מבריק. אבל הכשלים והמעקשים שבאופיו ובדרך חייו - ולאה גולדברג עמדה על כך יפה בדבריה! - חסמו בעד יצירתו מלהמריא לגבהים שהייתה ראויה להם.

כנראה שכתב עוד כעשרים שירים ביידיש, בנוסף לשירים שיצאו בספרו "דב מרקד". הם נדפסו בכתבי עת יידישאים, באירופה ובארה"ב. אך לא כונסו בספר. כך שסך יצירתו השירית ביידיש מונה כ-45 שירים. ביניהם גם שירים פציפיסטיים, פלקטיים, כרזתיים, שכתב נגד המלחמה ונגד הניצול של אדם בידי אדם. נתן אלתרמן תרגם אחדים מהם לעברית.

שים שלום, או שיר הגננים במקור, (דעם גערטנערס ליד), שיר שהפך לשיר-זמר. תרגם נתן אלתרמן. הלחין סטיפן וולפה. נדפס לראשונה בשבועון "השומר הצעיר", דפים לספרות, 16 במאי, 1940.

שִׂים שָׁלוֹם לָאִילָן הַנּוֹתֵן לִי טוּבוֹ
וְאֶהְיֶה לוֹ מָגֵן מִבָּרָד וּמִסַּעַר.
אַל תָּבוֹא מַגֵּפָה, מִלְחָמָה אַל תָּבוֹא
לְשַׁסֵּעַ אוֹתִי וְאֶת בְּנִי הַנַּעַר.

הַקָּטָן בָּאָדָם מַה תִּרְצֶה, מַה תִּשְׁאַל? -
רַק חוֹמַת עֲבוֹדָה וְצֵל גַּג מֵעָלֶיךָ,
שֶׁתִּשָּׂא בְּרָצוֹן אֶת הַרְבֵּה הֶעָמָל
וְתֹאכַל בִּמְנוּחָה אֶת מְעַט הַלֶּחֶם.

לְכִבְשַׂת הֶעָנִי, לְבֵיתוֹ וְלַגַּן
שִׂים שָׁלוֹם מִשּׁוֹדֵד וּמִזְּאֵב טוֹרֵף טֶרֶף.
כּוֹחַ תֵּן וּבִינָה לָאָדָם הַקָּטָן לַעֲמֹד
מוּל נוֹשְׂאֵי הַנִּצּוּל וְהַחֶרֶב.


שים שלום היה שיר אהוב בתנועות הנוער ובתנועה הקיבוצית. למשל בקיבוץ מזרע הוא התקבל כשיר חובה בקריאה בערב ליל הסדר. למען האמת הוא מושר עד היום. ראו עליו והאזינו לו באתר הנפלא "זמרשת". שנים רבות היה מתרגמו של השיר עלום. לאחרונה גילינו שהמתרגם הוא נתן אלתרמן. מוטיב "האדם הפשוט", שהיה ערך פואטי ומסר סובייטי קומוניסטי אופייני לתקופה, מודגש גם כאן. ויוזכר כאן שירו של אלכסנדר פן "הוא היה אדם פשוט", וכן המחזה שליפשיץ כתב וביים עם שולמית בת דורי, "כשיצאת איש פשוט לדרך", 1935.

ועוד משיריו הכרזתיים הפציפיסטיים:

פתיחה / מתוך הבלדה על החיילים האלמונים / מיידיש: נתן אלתרמן.

השיר נדפס לזכרו של משה ליפשיץ, חודש לאחר מותו, בשבועון "השומר הצעיר", דפים לספרות, 16.5.1940. אלתרמן הוסיף ותרגם עוד שלושה חלקים מהבלדה.

זֹאת הִיא הַבַּלַּדָה עַל הַחַיָּלִים הָאַלְמוֹנִים,
יְסֻפַּר בָּהּ עַל עוֹלָם אֶחָד גָּדוֹל וְאֵין-אוֹנִים,
עַל עוֹלָם גִּבּוֹר לִסְבּוֹל וְרַךְ-לֵבַב לָשֵׂאת גְּבוּרָה
וְצוֹעֵד, סַהֲרוּרִי, אֶל תְהוֹם אוֹרֶבֶת פְּעוּרָה.

הַיָּמִים עוֹלִים פּוֹרְחִים, בְּשֵׁלִים יוֹתֵר, יָפִים יוֹתֵר,
הַמֶּרְחָק עַד פִּי-הַתְּהוֹם הוֹלֵךְ הָלוֹךְ וְהִתְקַצֵּר,
וְאוּלַי נוֹתַר עוֹד רֶגַע, וְאוּלַי פְּסִיעָה נוֹתֶרֶת -
וְעוֹלָם אוֹבֵד יָעוּף בְּמַעֲרְבֹּלֶת מִסְתַּחְרֶרֶת.

בֶּחָזֶה אֵימָה נִלְחֶצֶת, וְהָרֹאשׁ בִּכְפוֹר עָטוּף,
אֵין אֲוִיר לִנְשׁוֹם... לְפֶתַע מִתְבַּרְזֶל הַדָּם בַּגּוּף,
וּבוֹקַעַת מַחְשָׁבָה, פּוֹעֶמֶת כְּפַטִּישׁ מוּרָם -
לַעֲצוֹר, לִשְׁמוֹר הַפַּעַם, לְהַצִּיל אֶת הָעוֹלָם!

בֹּקֶר שָׁב, מַגִּיעַ עֶרֶב, הַשָּׁעוֹת נוֹבְלוֹת כַּגָּן.
אֵין רָצוֹן מִפֹּה לָלֶכֶת. תְּנוּ לְהִשָּׁאֵר עוֹד כָּאן.
מַה לִצְעוֹק? לְאָן לָרוּץ? וּמִי יִשָּׂא לַפִּיד מִנֶּגֶד
לָעוֹלָם לִקְרוֹא: עֲמוֹד, כִּי לְרַגְלֶיךָ תְּהוֹם שׁוֹתֶקֶת.

לֹא אֶחָד וְלֹא מֵאָה! הַחַיָּלִים הָאַלמוֹנִים!
בּוֹאוּ! פֹּה דְרוּשִׁים מִילְיוֹנִים! הֲמוֹנִים וַהֲמוֹנִים!
תִּתְיָצֵּב חוֹמָה מִִילְיוֹנִית, עוֹלָמוֹת שֶׁל חֵיל אָדָם -
לַעֲצוֹר, לִשְׁמוֹר הַפַּעַם, לְהַצִּיל אֶת הָעוֹלָם.


נדפס לראשונה ב"השומר הצעיר", 16 במאי 1940.

המקור ביידיש:

די באַלאַדע פֿון די אומבאַקאַנטע סאָלדאַטן
פּראָלאָג
אין פֿלאַנדערן בײַ בואַסאַן‬
דעם גערטנערס ליד
שטאַמען (תּל-אָבֿיבֿ, 1936-1939)

יוני 1936

הפרסום הזה, הוא המקור היידישאי לשיריו הפציפיסטיים המתורגמים.

לעניין שירי המחאה הפציפיסטיים של ליפשיץ, נוסיף את עדותו של אריה אהרוני (2009), שהעיד שליפשיץ קרא את המחזה "הבלדה לחייל האלמוני", בשנת 1937 בפני גדוד הבוגרים של קן יואש, גדוד "עין שמר", של תנועת "השומר הצעיר", על שפת ימה של תל אביב. על-פי אהרוני, קריאתו הייתה רהוטה ויפה.

שמואל בונים, לימים הבמאי הידוע, שהיה אז נער משכבת הבוגרים, עיבד את שירו הפציפיסטי של ליפשיץ "אוֹיָה לִי וְאוֹיָה לָךְ/וְאוֹיָה לְכוּלָנוּ/נָטוֹשׁ הָחֵיק/ הַתֵק יוֹנֵק/ הֲלֹא תֵדְעוּ מִי אָנוּ..." בנוסח של בונים, שהוצג והושר במסגרת גדוד הבוגרים של הקן הושר "אויה לי ואויה לך/ ואויה לכולנו/ אָבִיךָ מֵת אִמְךָ חוֹלָה, פְּרוֹלֶטָרִים אֲנוּ...". וכן הוסיף אריה אהרוני מן הזיכרון, תרגום מעניין אך מקוטע של השיר: בפלאנדריה ליד בואסאן (המקור ביידיש):

שָׁם בִּפְלַאנְדְרִיָה, לְיַד בּוּאַסַאן,
יֶשְׁנָה מִסְעָדָה עִם תַפְרִיט מְצוּיָין:
מָנָה רִאשׁוֹנָה, הִתְכַּבְּדוּ אֲדוֹנִים,
קְצִיצוֹת שֶׁל מֵעַיִים בְּמִיץ כִּידוֹנִים...

מָרָק שֶׁל 'דוּמְדוּם' וּשְׁנִיצֶל עוֹפֶרֶת


הנחתי היא, שאכן היה מחזה של ליפשיץ, בשם "חיילים אלמונים", אך לא ראיתיו עד היום. ייתכן שהיה מחזה קריאה. אני תמה האם הוא עדיין קיים באיזה ארכיון נידח. הוכחה חשובה לקיומו, הם דבריה של לאה גולדברג, במספדה לליפשיץ, ביומון "דבר", בראשית מאי 1940:

  • "...בין מחזותיו של ליפשיץ יש אחד: 'הבאלאדה על החייל האלמוני'. הנושא הידוע: הבנים שנפלו בשדה הקרב חוזרים אל אמם. הם חוזרים אליה כחיים ומדברים אתה על הדברים הקטנים שביום-יום והיא מקבלת פניהם כאילו היו חיים. (אגב, המחזה נכתב עוד לפני "הָאֵם" של צַ'אפֶּק). הוא אהב ביותר את מחזהו זה, התיחס אליו בחום מיוחד, אולי, דוקא, משום שידע כי אין המתים חוזרים לעולם...".

תאריך:  22/02/2011   |   עודכן:  22/02/2011
אלישע פורת

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
משורר שלא המריא
הודעות  [ 3 ] מוצגות  [ 3 ]  תפוס כינוי יחודי      לכל ההודעות         כתוב הודעה 
כותרת ההודעה שם הכותב שעה    תאריך
1
איתן ק.
22/02/11 17:07
2
שושנה ויג
22/02/11 19:53
3
כולנואל
23/02/11 10:37

תגובות בפייסבוק

ברחבי הרשת

רשימות קודמות
חוק הפיקוח על גני הילדים הפרטיים, שעבר בקריאה ראשונה וסעיפיו השונים נידונים בימים אלו בוועדה לזכויות הילד בכנסת, הולך לבצע מהפכה של ממש בתחום. מדובר בתחום שפועל עד היום ללא פיקוח ממשי. מיותר לציין כי נושא הבטיחות בגני הילדים הינו אחד מהמרכיבים החשובים ביותר בהגנה על שלומם הפיזי של הילדים בגילאים אלו.
22/02/2011  |  אשר לוי  |  כתבות
ישראל נחשבת למעצמה בתחום ביחס למספר תושביה. הישראלים אוכלים כ-8,000 טונות בשנה המהווים כ-20% מסה"כ הכמות שאוכלים כל תושבי השוק האירופי בשנה. אכן כמות מרשימה. דג זה פופולרי מאוד אצלנו בעיקר בגלל מחירו.
22/02/2011  |  יובל לובנשטיין  |  כתבות
דבר השר, אהוד ברק:
22/02/2011  |  איתמר לוין  |  כתבות
"המקרה דנן הינו דוגמה מובהקת לזלזול מופגן של עיתון כלפי מקורותיו, שעה שהעיתון בחר לנהוג ברשלנות חמורה כלפי מקור שהביא לידיו ידיעה שהיוותה עבור העיתון סקופ ראשון במעלה, כמו גם להפר הסכמות שנכרתו בינו לבין אותו מקור", כך כותבים באי-כוחה של ליאורה גלאט-ברקוביץ' בסיכומים שהגישו בשבוע שעבר לבית המשפט המחוזי בתל אביב במסגרת תביעת גלאט-ברקוביץ' נגד עיתון הארץ, ברוך קרא, שמואל רוזנר ועמוס שוקן.
22/02/2011  |  אורן פרסיקו  |  כתבות
הביצוע החדש של תיאטרון באר שבע לקומדיה השייקספירית "הרבה רעש על לא כלום" (או כפי שנקרא בעבר - הרבה מהומה על לא מאומה), הוא ביצוע מפתיע הודות לשני דברים: 1.התרגום הגאוני של דורי פרנס, שממש עושה לכאורה שמות בשפה, תוך עיוות מילים שמגלגל אותך בצחוקים אדירים, אך למעשה יוצר מילון קומי חדש, כמעשי ניסים אלוני. 2. הבימוי של עידו ריקלין המתאפיין ברגישות למחזות איכות קלאסיים בינלאומיים. ריקלין חתך את המחזה לשניים. במערכה הראשונה - הכל אצילי, מהודר ואלגנטי. במערכה השניה נוטל את המושכות הקומיקאי המחונן יוסי צברי, שמסובב את הקהל סביב אצבעו הקטנה, תוך כדי המניפולציות הלשוניות שלו, שכל משפט מאלה הזרועים במערכה, היה יכול להוות בסיס לתוכנית טלוויזיה קומית שלמה.
21/02/2011  |  עליס בליטנטל  |  כתבות

פורומים
היסטוריה
ספרות
שפה ושיח
תרבות
כתבות מקודמות
אמריקן קומפורט
אל תתפשרו על כורסאות טלוויזיה
מלון כורש
כורש - מלון בוטיק חדש
ביטוח ופיננסים
אלבר רכב
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
בי פטנט פתרונות מיוחדים
קלאב הוטל
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |  חדשות |  סדרות |  ספורט