בין חנה ארנדט לחנן קלנבורט-אילתי

לפני כשנה יצאה לאור הביוגרפיה הגדולה שלה בעברית. אליזבת יאנג-ברוהל "חנה ארנדט, בשל אהבה לעולם, ביוגרפיה", בהוצאת רסלינג, 2010. ובספר הזה מובאים דברים נוספים, מאירים באור חדש-ישן, את ידידותם רבת-השנים של הסופר "הפולני", ה"אוסט-יודן", "היידישאי" - חנן איילתי; ושל חנה ארנדט, 'אחד ההוגים הפוליטיים החשובים במאה ה-20', כפי שנדפס על העטיפה האחורית.

תום שגב, העיתונאי והסופר, שסקר את הספר ב'הארץ', באוגוסט 2010, קבע נחרצות שהספר אינו ראוי כספר אסמכתא, כיוון שלא נכללו בו האינדקסים ההכרחיים. "אבל הדבר המעצבן ביותר, בהפקה המעצבנת הזאת, הוא שהוצאת רסלינג מצאה מקום לתשעה עמודים של פרסומת עצמית, לרבות מספר טלפון וכתובת אי-מייל, אבל לא לאינדקס. בלי אינדקס הספר הזה אינו ראוי למאכל אדם", כלשונו החריפה של שגב.

אין ספק שדבריו של שגב נכונים. יחד עם זאת, כמי שהציץ באיש אחד בלבד ובגורל אחד ויחיד, במסכת העצומה הזו, של הביוגרפיה הכבירה, מצאתי כמה חידושים -ישנים מרעננים. ואנסה לקשור כאן את הקצוות, כיוון שדומני שגם הביוגרפית האמריקנית לא ידעה על פרקים קודמים בחייו של חנן איילתי, ובוודאי שהמתרגם והעורך של הוצאת רסלינג לא ידעו דבר.

חנן איילתי הגיע כזכור ארצה כחלוץ צעיר, 1929, חניך השומר הצעיר מהעיירה סופוצקין, אך לא הצטרף לחבריו מהשומר הצעיר, מביאליסטוק וסביבתה, אלא דווקא לקיבוץ איילת השחר, שבין מייסדיו היה אחיו הגדול, יהודה קלנבורט ששינה שמו לעברית - איילתי. בארץ הפך את השקפתו, ומציוני אדוק, הפך לאנטי-ציוני, הצטרף למפלגה הקומוניסטית הנרדפת - הפק"פ - ולאחר לילה מלא אלימות, של "מכות הרצח בגן שמואל", חמק מהבולשת הבריטית. הוא זייף מסמכים ונמלט באניית נוסעים מחיפה למרסי ומשם המשיך לפריס. בפריס הוא הצטרף לחוגים יהודיים שמאליים יידישיסטים, ויצר קשר גם עם הפליטים הקומוניסטים, יהודים ושאינם-יהודים, שברחו מגרמניה הנאצית.

באחד החוגים הללו הוא פגש את חנה בליכר-ארנדט, פגישה ששינתה את חיי שניהם. כותבת על כך אליזבת יאנג-ברוהל, בביוגרפיה: "למן הרגע שהייתה לה משרתה בחקלאות ואומנות, הייתה חנה ארנדט מסוגלת להרוויח כסף די הצורך כדי לפרנס את עצמה ולעזור לגינתר שטרן, היא אף הייתה מסוגלת להציע עבודה לכמה יהודים נודדים. [מכאן לקחתי את הכינוי היהודי הנודד המודרני, למאמרי הגדול על איילתי].

האחד היה פולני שהגיע זה לא כבר לפריס מפלשתינה, חנן קלנבורט, אדם שנשאר ידיד לה למשך כל ימי חייה. חנן, שכלכל עצמו בחורף של שנת 1934 בתפירת סוליות למגפיים בחדרו במלון עבור בית חרושת פריסאי, בעודו כותב סיפורים קצרים תחת שם העט איילתי, התקבל לחקלאות ואומנות [ארגון צרפתי-יהודי, שסייע גם לעליית הנוער וגם לפליטים יהודים בצרפת] כמורה לעברית וליידיש". (עמ' 174 - 175.)

הבה נחזור אחורנית לרגע: באותה שנה, תרצ"ד, 1934, יצא לאור הרומן הראשון בעברית של חנן איילתי "במחילות". ('במחלות', ספור, א. י. שטיבל, תל אביב, תרצ"ד). הוא חלם עם עלייתו להיות סופר עברי. אך עם בריחתו נגוז חלומו זה, והוא הפך לעיתונאי וסופר מוכר ביידיש. תחילה בצרפת, אחר כך באורוגווי, ולבסוף באמריקה.

הספר "במחילות" התחבב מאד על בני הארץ ותלמידי בתיה"ס התיכוניים. חנוך ברטוב העיד לימים, שנערי פתח תקוה החרמנים, מצאו בספר אפילו דיבור ישיר על סקס ומיניות, שהפכו את הרומן לספר נחשק. בעוד הסיפור מספר את סיפורם של כמה חלוצים צעירים, במחנה-הכשרה בפולין, בטרם עלייתם ארצה, העז איילתי להיכנס לתוך האוהלים והמיטות שלהם, וכתב על החלוצים בלשון שאיש לא העז לכתוב בה כך, מהסופרים העבריים הוותיקים. חנוך ברטוב העיד שהנערים העבירו את הספר מיד ליד וטמנו אותו מתחת לכריות. הם כינו אותו "באוהלים", ולא "במחילות". וזאת משום שנהגו אז ללבוש מכנסיים קצרים רחבים, שמחמת הגירוי שבספר, הפכו למעין אוהלים קטנים...

התשוקה להיות סופר עברי לא הרפתה מחנן איילתי עד יומו האחרון. הוא דאג שכל ספר מספריו, שנכתבו יידיש ואנגלית, יתורגם לעברית. הוא אף היה מוכן לשלם כסף רב עבור התרגומים הללו. ואכן הקורא המתעניין יוכל למצוא ארבעה מספרי איילתי מתורגמים לעברית. חנה ארנדט לא ידעה כנראה, אף על-פי שאיילתי לא הסתיר ממנה שהוא אנטי-ציוני, מדוע רדפה אחריו עד חורמה הבולשת הבריטית. היא לא ידעה על התא הקיצוני של הפק"פ שהסתפח אליו, שבין שאר פעולותיו גם הטיל פצצות בשווקים ערביים בארץ, כדי לחמם את האווירה, ולהביא את המתח היהודי-ערבי עד סף פיצוץ.

כותבת הביוגרפית:"היא שאלה אותו אם היה אנטי ציוני, משום שלא היה זה דבר שבשיגרה להעסיק אנטי ציונים בארגון שמסייע למהגרים לפלשתינה, אולם לאחר שאמר שהוא אכן אנטי ציוני, (עמדה שחזר בו ממנה מאוחר יותר), הציעה לו את המשרה בכל זאת...". (עמ' 175)

איילתי הסתפח אם כן לחוג המקורבים לחנה ארנדט והיינריך בליכר חברה לחיים. החוג הזה כונה, בחיים ובביוגרפיה, "השבט". היו בו פליטים מגרמניה, שלימים עשו להם שם בעולם. "חנן קלנבורט, ה"אוסטיודן" היחיד בקרב הברלינאים הללו..." (עמ' 178). הוא הכיר דרכם אנשי רוח רבים שעם אחדים מהם שמר קשר בשנות נדודיו ובארצות הברית. חנה ארנדט התייחסה אליו יחס מיוחד, כמי שמכיר באמת את מקורות היהדות, וכמורה ללשונות היידיש והעברית. לימים, עם פרוץ מלחמת ספרד, יצא איילתי למלחמה והיה שם עיתונאי וכתב צבאי, של עיתוני היידיש בעולם היהודי, ואף השתתף בלחימה עצמה. לימים אף פרסם ספר על שנות המלחמה, שלא תורגם לעברית. אבל הפגישה החשובה ביותר עבורו, בשבט המקורבים של ארנדט, הייתה פגישתו עם לוטה סמפל, לימים לוטה קלנבורט, שהפכה לאשתו ולאם שני ילדיו.

לוטה סמפל הייתה בתו של תעשיין גרמני עשיר מווסטפליה, שקנתה לה השקפה וידידים מהשמאל הקיצוני בעת לימודיה באוניברסיטה. היא הייתה הפטרונית המממנת והדואגת לצרכי "השבט", בעת הגלות בפריס. היא הייתה, בין השאר גם אהובתו של היינריך בלכר, בעלה של חנה ארנדט. וכך נוצרה ההיכרות האינטימית ביניהם. לאחר שהיינריך בלכר וחנה ארנדט התאהבו והפכו לזוג מוכר, התקרבו גם איילתי ולוטה סמפל, עד לנישואיהם. בביוגרפיה מסופר הסיפור לפרטיו, ולפרטי פרטיו, אך אין ספק שהביוגרפית לא הכירה באמת את מוצאו משפחתו ונסיבות חייו של איילתי עד לגלותו בפריס.

היא כותבת: "לוטה סמפל, שהפסידה את בליכר לחנה ארנדט, קיבלה אותם בחזרה ביחד. חנה ארנדט הייתה למנחה שלה בפילוסופיה ובת לוויתה לטיולים בגני לוקסמבורג. בהצגה של קבוצת תיאטרון ביידיש ב-1938 שימש חנן קלנבורט מתרגם עבור ארנדט, בליכר ולוטה סמפל. לוטה סמפל סיימה את הערב עם קלנבורט, ובסופו של דבר נוצר השידוך הבלתי סביר, בין הבורגנית הגרמנייה הפרוטסטנטית ובין היהודי הפולני מהשטעטעל, שתוצאתו הייתה נישואים ושני ילדים." (עמ' 193). ורק הערת אגב, איילתי לא בא מהשטעטעל, ילדותו ונעוריו עברו עליו בערים הגדולות גרודנו וביאליסטוק...

מעניין איך התגלגל הסיפור בפיו של הסופר יוסל בירשטיין. זמן קצר לפני פטירתו עוד הספיק לספר לי, שחנן איילתי, שהיה לאחד מגיבורי ספרו "פנים בענן", כסופר יידיש מזדקן, טבע כולו בהערצת הזהב הכסף והבורסה. הוא סיפר לי שנישואיו עם הגרמנייה העשירה, הלא יהודייה, היו מזלו הטוב אך גם מזלו הרע בחייו. יוסל סיפר על סופר יידיש שאיבד את עניינו בספרות, יושב כמהופנט מול המסכים הרצים של שערי הבורסה הניו-יורקית.

הוא הביא תיאור מגוחך אך מוגזם, של פרידתו מסופר היידיש. שניהם ידעו ששוב לא ייפגשו. המספר - יוסל - מכין עצמו לחזרה ארצה - והסופר הזקן נפרד ממנו ליד הדלת, והולך אחורנית! כדי להשגיח שלא יגנוב האורח שום חפץ יקר בפרידתו! אבל גם יוסל בירשטיין הודה, שכספה של הגרמנייה העשירה, שימש, גם לתרגום ספריו של איילתי לעברית!...

עם הפלישה הנאצית לצרפת בא הקץ לחיי "השבט" בגולת פריס. אחדים מתוכו נהרגו בידי הנאצים, אחרים התאבדו והחזקים שרדו. חנה ארנדט וחנן קלנבורט-איילתי שרדו כל אחד בנסיבות מפליאות אחרות. כל אלה מסופרים בפרוטרוט בספר. הם נפרדו לכמה שנים. ארנדט ויקיריה הגיעו לאמריקה כבר ב-1941 והחלו שם בקריירות מזהירות. איילתי ומשפחתו הקטנה נדדו דרך ספרד לפורטוגל ומשם למונטוידאו באורוגווי. הוא שהה שם מ-1942 עד 1946. אז הגיע לניו-יורק, וחי בה את כל חייו עד מותו, 1992.

הוא חזר לכתוב בעיתונות היהודית, הן ביידיש והן באנגלית. וגם חידש את ביקוריו בישראל. אצל משפחתו, אצל ידידיו מימי תנועת הנוער, ואצל אחרוני סופרי היידיש שחיו בארץ. ומדי כמה שנים היה גם מגיע להוציא את ספריו בעברית. גם אני זכיתי לראותו כמה פעמים מבקר את הוריי, אך לא היה לי האומץ והשכל לפגוש בו ולשמוע את סיפורו. היום אני מצטער על כך צער רב.