הפוך לדף הבית
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
כתבות
ראשי  /   ספרות  ספרים  עיתונאי-אורח  תרבות 
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
בג"ץ נגד כחלון, ההקדמה
08/08/2017   |   רפי לאופרט
 
 
 
טעויות שטראמפ (עדיין) לא עשה
08/08/2017   |   אריאל י' לוין
 
 
 
מי שהשמאל חפץ ביקרו
08/08/2017   |   בעז שפירא
 
 
 
הלובי של ההיי-טק בכנסת
08/08/2017   |   יהודה קונפורטס
 
 
 
סלאח שבתי וכחלון - יחסי ציבור בע"מ
08/08/2017   |   חיים שטנגר
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
דוד אסף ונעם נדב [צילום: יעקב בר-און]
המדרש החילוני של מאנגר לתנ"ך
חוקר החסידות פרופ' דוד אסף סבור שרבים זוכרים את יצירתו של איציק אמנגר, 'שירי המגילה', בעיקר בגלל המוזיקה ולא מפני שהבינו אותה באמת עתה, עם הוצאת המהדורה המחודשת שלה בתרגומו ובתוספת הערותיו, הוא מבקש להסביר אותה לכולנו

>
ומה שבדמיונו הפורה, יש אומרים פרוע לעתים, לא העלה המשורר איציק מאנגר, שהגרסה העברית החדשה ליצירת הדגל שלו, "שירי המגילה", תיוולד משום מה ב...בריכת-שחייה ירושלמית. ומעשה שהיה, כך היה. דוד אסף, פרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב והמאייר נעם נדב, מרצה בכיר ב"בצלאל", הם חברים טובים ושכנים למגורים באותו בניין, בשכונת גאולים, בקעה בפי העם, האוהבים ללכת יחד לבריכה הסמוכה. את פעילותם הספורטיבית בה הם נוהגים לתבל בשיחות על דא ועל הא. מהן פרץ מאנגר, נישא על המיית געגוע ועל כנפי זכרונות ילדות.

מהם צץ אצלם מאנגר עד כדי רצון למעשות משהו עם יצירתו, או "לצחצח את המנורה הבוהקת שמעט החלידה", כפי שהם כותבים ב"ראש דבר" לספר "שירי המגילה", מהדורה דו-לשונית, מוערת ומאוירת, שהם הוציאו בימים אלה בהוצאת "חרגול". אסף, 54, הוא הקטר שמושך את רכבת ההפתעות שלהם, אבל די הוגן כדי לציין ש"נעם חלם על 'המגילה' קודם ורצה לעשות סרט-אנימציה על בסיס הסיפור".

"לרעיון של סרט-אנימציה על-פי 'המגילה' כמובן לא הגעתי יש מאין", מצטרף לשיחתנו נדב, השכן מהקומה העליונה. "כילד ירושלמי בן שמונה, אני זוכר את הוריי חוזרים בהתלהבות מהצגת 'המגילה', ביפו".

אסף: "ההורים שלי לא ראו את ההצגה".

נדב: "בעקבות ההצגה, הוריי קנו את התקליט שלה ושמענו אותו בלי סוף בפטפון המונו שהיה מוסתר בתוך הכוננית. לתקליט הזה חזרתי לא פעם גם בגיל מבוגר".

מה לצבר ולשירים ביידיש?

"המנגינות של דובי זלצר שבו את לבי. אחרי הצבא התחלתי לברר עם אבא ועם סבתא מה שרים שם, ב'מגילה'. כעבור שנים רבות, עלתה בי המחשבה שאני מספיק זקן (הוא בן...53, י. ב-א) לעשות משהו שאני באמת אוהב והתחלתי לצייר 'סטורי-בורד' לפי שירי 'המגילה'. מזה הגעתי לספר עם דוד".

אתה דובר יידיש?

"לא, אבל היא מצטלצלת לי. סבא וסבתא שלי, ככל שהם התקדמו בשנים, הם דיברו ביניהם יותר יידיש ופחות רומנית ועברית. הייתי קרוב אליהם ומבלה אצלם בחופשות. מהשיח שלהם קלטתי דברים. כעבור שנים, כשעלה הרעיון הציורי, באתי לאבי ההיסטוריון, ד"ר מרדכי נדב, שיידיש שפת-אמו, שיסביר. הוא תרגם לי מילולית שירים כמו 'טווס הזהב'. כשדוד, כיאה לשכן טוב, ראה מה שאז התחיל להתבשל אצלי, כבר אי-אפשר היה לעצור אותו. דוד לא כמוני. אצלו דברים הולכים מהר. כשהוא מחליט משהו, הוא עושה. במקרה של 'המגילה' כל הזמן הייתי בתמונה ודסקסנו הרבה את השירים".

אסף: "כמובן, אם עליתי על איזה חידוש, ישר הייתי מוכר לנעם, כמו זה שבעניין של פסטריגתא, מסתבר שמאנגר לא היה הראשון שכתב כי לאסתר היה אהוב שקדם לאחשורוש. עגנון כתב על זה בסיפור מוקדם שלו 30 שנה לפניו. במובן מסוים נעם היה שפן הנסיונות שלי".

אם החיבור של נעם למגילה מובן, מה האליבי שלך?

"הוקסמתי וככל שהתעמקתי בדבר, גיליתי שיש בסיפור משהו טראגי. מצד אחד מכירים אותו רבים בזכות ההצלחה המסחררת שהייתה להצגה על-פי היצירה שהעלתה משפחת בורשטיין באמצע שנות ה-60 בתיאטרון 'החמאם' ביפו. מצד שני, ככל שההצגה נצרבה בזיכרון, הרבה בזכות המוזיקה הנהדרת של דובי זלצר, לא רבים ממש הבינו את מה שהלך בה, סיפור מחוספס שהתחזה להיות פורים-שפיל והיה אצל מאנגר חלק מ'מיזם' שכלל גם את 'שירי החומש' שלו, ספר שהוציא ב-35', שנה קודם ל'שירי המגילה" ובהמשך - שירים אחרים שלו שהתייחסו לתנ"ך".

"זה המדרש החילוני של מאנגר לתנ"ך", מוסיף אסף. "בכך הוא המשיך את מה שעשו חז"ל, הפייטנים וגם דרשנים לאורך הדורות, כשהתכתבו ביצירותיהם עם מה שנכתב בתנ"ך. מאנגר לקח, בעצם, את גיבורי התנ"ך מתוך הרגשה כמי שהוא בן-חורין לעשות מהם כרצונו ושתל אותם במציאות שהכיר במזרח אירופה. חשבתי שאם להביא את זה לקורא הישראלי של היום, לא די בתרגום, אלא חשוב שזו תהיה שירה מוסברת".

כאן חושף אסף פרט מפתיע. ליצירתו של מאנגר, שנכתבה כאמור ב-36', אם נתעלם מהגרסה המומחזת של הבמאי שמואל בונים להצגת 'המגילה' ב'חמאם', היה עד כה רק תרגום אחד, מעשה ידי מרדכי אמיתי, מעורכי "משמר לילדים", שהופיע בהוצאת "ספרית פועלים' ב-53'. "התרגום שלו, בעברית מליצית וגבוהה, התיישן עם השנים", שח אסף ושולף מספרייתו את התרגום הלז. יש בו לא מעט מילים וביטויים הדורשים כיום תרגום, או לפחות, הסבר משלהם. בהם "רנדבו עם שטן", "כתרי נא זעיר", ו"שער הקרת" ואף..."חייטוט", כפי שכונה שם החייט.

אגב, כדי לתרגם מיידיש, יש לשלוט בשפה הזאת, הלא כן?

"אני קורא ומבין יידיש ובשפה הזאת נגעתי בפרסומים שלי על תולדות החסידות ואם משהו לא ברור, יש מילונים. החלק היותר קשה היה בחריזה שבה לא עסקתי עד כה".

דוד אסף [צילום: יעקב בר-און]

השוואת גרסאות

בטרם ניכנס לגן הקסום של "המגילה" ונתבשם מעלילותיו, אני מציע לאסף שנעשה השוואת גרסאות. הוא, איש של הומור, שטותניק עם קבלות, היודע שבהשוואה כזאת עלולים לצוץ מוקשים, נכנס בחיוך לכוננות-ספיגה. אני מציע לו שניקח כדוגמה את שיר הפתיחה של הספר. "דאס ליד פונאם לויפער", קרא לו מאנגר. "פזמונו של האחשתרן", תרגם אמיתי מתוך נאמנות למגילה המקראית. ואסף? - "שירו של הכרוז". כלומר, הוא הפך את "לויפער", הרץ למעשה, לכרוז ואפשר שכך היה.

  • כך כתב מאנגר בארבע שורות הפתיח: "זייט זשע יידן, שא און שטיל!/מיר פאנגען אן דעם פורים-שפיל.//א פורים-שפיל אין גראמען,/וואס האט טויזנט טעמען".
    כך תרגם אמיתי: "הסו יהודים ונתחיל/ במשחק "הפורים שפיל"/חיזיון נציג הפעם/שבחרוזיו יש אלף טעם".
    וכך תרגם אסף: "שקט, יהודים, נתחיל/ בהצגת הפורים-שפיל//מין פורים-שפיל כמו פעם,/עם חרוזים וטעם".

קל להבחין שהשניים עשו "דיאטה" למקור השמנוני של מאנגר (20 מילים) והידקו אותו - אסף עד כדי 14 מילים ואמיתי אף עד כדי 13 מילים בלבד. שניהם התעלמו מכפל ה"שקט" אצל מאנגר. אם אצל אמיתי נעלם כפל הפורים-שפיל מהמקור, אצל אסף נעלם האלף (טויזנט במקור היידי) כלא היה.

"אתה צודק", מודה אסף, ללא כוונה להשמיע את נאום הסנגוריה. "לא התכוונתי לעשות תרגום חופשי, אבל יש מתח מתמיד בין הרצון להעביר את המילוליות ולא להחמיץ שום דבר לבין הצורך הכפוי שזה יהיה בחרוז וגם שקול. היה חשוב לי לשמור על כמה שיותר אלמנטים שהיו במקור, כלומר שהתוכן יישאר כמה שאפשר, אבל במסגרת של חרוז עברי שקול. האלף, כאן ביטוי של הגזמה, לא הסתדר לי וחשבתי שאפשר לוותר עליו. לדעתי, זה שינוי הגיוני, לעומת כאלה שהפכו את רומיאו ויוליה לרם ויעל, או את אותלו לאיתיאל הכושי. אמיתי הפך את פסטריגתא ל...בר-סריגתא. זה לא מוצדק לטעמי ובשום פנים ואופן לא הייתי נוהג כך".

ברשותך, נעבור לבית השישי בשיר הפותח. כה כתב מאנגר: "אחשורוש, דער קעניג,/ וואס ויפל ער טרינקט איז אים וייניק". וכך תרגמת: "המלך השיכור אחשורוש,/ תמיד צמא ליין תירוש". איך הפכת את כמה שהוא שותה, זה מעט בשבילו - ל"צמא ליין תירוש"? חוץ מזה, יודעים שהיה שיכור מועד. למה להוסיף ולזרוק למסכן בפנים?

"אתה צודק. זה לא נמצא אצל מאנגר. אבל איך היית מתרגם את זה?"

אני רק בעמדת המראיין...

"יכולת לקחת שירים בלתי אפשריים לתרגום, שבהם כן נשארתי נאמן למקור".

באותו שיר אתה מוסיף אפילו ממד אקטואלי והופך את "ויזתא, דער רעדאקטער", ויזתא העורך, כדברי מאנגר ל"ויזתא, עורך המקומון". א. מדוע הוספת?; ב. היו מקומונים בימי המגילה?

"את המקומון הוספתי כדי שיתחרז עם...הקומקומון, כפי שתרגמתי בשורה הבאה את אל תבלבל לי ב...קומקום. באשר לגופו של עניין, קרוב לוודאי שבימי המגילה אומנם לא היו מקומונים, אבל מאנגר העביר את העלילה למזרח אירופה, שם היו מקומונים לרוב, לא כל שכן כאלה, שהלמו את ויזתא, המוצג על-ידי מאנגר כדמות פרובינציאלית לגמרי".

מאנגר ידע עברית?

"למיטב ידיעתי - לא"

אם ניקח את המקור היידי של מאנגר ל"מרדכי השתדלן", שאת הצדיק שלו השתמטת - "מרדכי הצדיק דער שתדלן", זו הכותרת שמאנגר נתן לשיר - נבחין שיש בו מילים עבריות לרוב כמו טובה, קרובה, חמורים, גיבורים, גזרות, מלך, מלכה, מרחץ, שונאי-ישראל.

"ההגדרה שלך לגבי העברית שגויה. אצל מאנגר זו לא העברית, השגורה בפינו כיום, אלא מרכיב ביידיש שנקרא 'לשון קודש', מה שכולל אוצר אדיר של מילים עבריות וארמיות מהמקורות".

עם העברית והארמית נראה שמאנגר די...התעלל במגילה המקורית.

"זה נשמע אולי קרימינלי מה שאתה אומר, אבל בוא נאמר שמאנגר עשה מה שהתחשק שלו, כולל הוספת הרבה אלימות לסיפור. כל הזמן מוציאם אצלו להורג בתלייה. ויש הרבה תוגה, קינות וגם הלב השבור של פסטריגתא, נעבעך, שאסתר לא נענתה לו. אבל בגדול האווירה ששורה על כל השירים היא קומית והגיבורים, מה לעשות, כולם לא מושלמים, אולי אפילו מוזרים".

איך, לדעתך, מאנגר אינו חוסך את שבטו אף מהדמויות היהודיות במגילה ומקעקע אותן ללא רחם?

"קל להסביר את זה. ההגחכה של מרדכי ואסתר איננה המצאה של מאנגר. ישנה מסורת הפורים-שפיל, כשלכבוד פורים מותר להציג הכל הפוך, כפי שנאמר - עד שלא ידע בין ברוך מרדכי לבין ארור המן. גם בלי לשתות לשוכרה, אנשים הרשו לעצמם לעשות בפורים מה שלא עשו כל השנה. לא כל שכן מאנגר, שהיה יהודי לא דתי עם השקפות-שמאל".

נעם, מה המטרייה שאתה מצמיד באיוריך למרדכי?

"בעיניי הוא מעין שדכן. הרי הוא זה ששידך את אסתר, קרובתו, לאחשורוש. בשיר 'אסתר מתכוננת לבוא לפני המלך', מאנגר בפירוש מתאר את מרדכי עם מטרייה ("דוד מרדכי/הולך עם מטרייה ביד")".

אסף: "המטרייה היא לא רק מעין סמל של השדכן, אלא ביטוי לפרובינציאליות של אנשים שמתיימרים להיות אנשי העולם, אבל הם בעצם אנשים של כפר קטן. זה משהו שנתן להם להרגיש חשובים. לפי התיאורים של שלום עליכם לגבי אנשי כתריאלבקה, זה היה אצלם חלק מהפק"ל".

בעניין של מרדכי אתה שופך שמן למדורה!

"אני?!"

כן, אתה! בשיר "מדוע נשא מרדכי הצדיק חן בעיני המלך" כתב מאנגר: "מרדכי הצדיק איז דער ייד,/דער ייד פון דער מגילה". אמיתי תרגם כפשוטו: "מרדכי הצדיק הוא זה היהודי/היהודי מן המגילה". ואתה, שומו שמים, תרגמת ל"מרדכי הצדיק מן המגילה/הוא-הוא היהודון".

"ייד זה לא יהודון?"

נדב: "אם כבר, יידלע זה יהודון".

זה נשמע אנטישמי!

אסף: "לא התכוונתי. חיפשתי חרוז לילדון, המופיע שתי שורות קודם לכן. לא כל דבר יש לראות במשקפיים של האנטישמים. נראה לי שברור שלא התכוונתי להוסיף שמן לשום מדורה. בסופו של דבר, אתה צודק. את היהודון הייתי צריך לייחס רק להיכן שמאנגר כתב ז'יד ולא ייד".

בקיצור, אתה זכאי מחמת הספק. כעת,הבה נבחן מה מאנגר מעולל לאסתר.

"היא לא יוצאת אצלו טלית שכולה תכלת. אם מצד אחד היא מסכנת את עצמה למען בני עמה, מצד שני היא זונחת את אהובה ומתמסרת למלך גוי ושיכור. יש לי הרושם שכאן מאנגר התבסס על הסיפור על אסתרקה, שבמאה ה-14 הייתה אהובתו היהודייה של מלך פולין, קז'ימייז' הגדול. מאנגר מתאר אותה כדמות מפוחדת וחסרת ביטחון עצמי, הנשלטת על-ידי הדוד שלה, המושך בחוטים.

"אסתר ומרדכי שייכים לעולם המסורתי, לעולם הישן. הם משתמשים בתפילה ובשתדלנות נגד הגזרות האנטישמיות של המן. מאנגר אף הולך לעולם המיסטיקה ומפגיש את מרדכי עם השטן שכמובן בכלל לא מופיע במגילה.

"מהפך מסתמן בשיר שבו אומן החייטים הזקן פונפתא בא אל חבריו ואומר להם שאסתר ביקשה מהם לצום, כלומר לקיים תענית אסתר והם מסרבים בתוקף. 'לא, לא ולא, מורנו!' הם אומרים לו. 'לא לנו הצומות!/ ולרוצחים - אם יבואו -/ נשבור את העצמות'. ואז בעוד שפונפתא נאנח בינו לבין עצמו 'לך דבר עם חייטים', מתגלה כאן היהודי החדש. דובי זלצר היטיב לבטא במארש את מרד החייטים".

מה עושה כאן טווס הזהב, שלא רק שהוא נעדר ממגילת אסתר, אלא גם אין לו זכר ב"שירי המגילה" של מאנגר?

"נטלתי כאן את חירות המתרגם כדי לכלול את השיר בספר, כמו שבונים הרשה לעצמו בזמנו תוך כדי בימוי ההצגה ב'חמאם' לכלול בה אותו ושני שירים נוספים ממקומות אחרים אצל מאנגר. 'דער גאלדענער פאווע' זה שיר שבעקבות ההצגה ההיא הפך לחלק מהקנון עם המוזיקה הכל-כך יפה של זלצר. לא יכולנו לסיים עם משהו מקסים יותר".

ואיך אפשר בלי אלתרמן. שנה לאחר "שירי המגילה", בהפקת תיאטרון "החמאם", יצא התיאטרון הקאמרי בהצגת "אסתר המלכה" מאת אלתרמן, שלא זכתה להצלחה דומה. "גם אם הטעין את המחזה שלו במשמעויות מודרניסטיות, הוא השאיר את אסתר ואת העלילה בשושן, בירת פרס", כל אסף. "מאנגר, לעומתו, עשה מעתק גיאוגרפי וזמני גם יחד, כשהעתיק את העלילה אל המאה העשרים ואל מזרח אירופה. זה מה שתפס".

כמה מילים על אסף, הנשוי לשרון, ד"ר לתולדות האמנות ואב לארבעה. הוא בנו של משה קרונה, עיתונאי במקצועו, מי שהיה מראשי המפד"ל והסוכנות היהודית, שלמרות מעמדו הבכיר במפלגתו לא הצליח להגיע לכנסת. "הוריי דיברו יידיש ותרבות יהודי מזרח אירופה הייתה משמעותית אצלנו בבית, אבל מאנגר לא היה נוכח בו", מציין אסף."את מאנגר הכרתי רק בלימודיי האקדמיים".

בגיל 15 עזב אסף את הבית בתל אביב ועבר להתחנך בקבוצת יבנה, שהוריו היו ממייסדיו. לאחר שירות צבאי כשריונאי בעקבות מלחמת יום כיפור, למד היסטוריה באוניברסיטה העברית ולדבריו, תוך כדי הלימודים הסיר בגיל 24 את הכיפה מראשו ו"הייתי מראשוני הדתל"שים".

פתאום?

"איפה! הושפעתי מהחשיפה לעולם האקדמי הביקורתי שאפשרה לי מבט אירוני כלפי מה שעברתי עד אז. באותו זמן גיליתי שאין אצלי יראת אלוהים. לכך התלווה גם צד פוליטי. לא רציתי שיזהו אותי עם מחנה מסוים שמצאתי בו ימניות פוליטית וקיצוניות דתית".

איך זה התקבל במשפחת קרונה?

"אבא שלי מאוד לא אהב את זה, אבל לא הוחרמתי ולא נודיתי".

והיום?

"כיום אני קורא לעצמי...דתל"ש דתי. העובדה שקיבלתי חינוך דתי משמעותית אצלי ואולי הביאה אותי לעסוק בהיסטוריה של עם ישראל. אני לא מתנכר למה שספגתי, אלא מרגיש שזה העשיר אותי. הייתי שמח לו שני ילדיי היו גם כן דתל"שים ומקבלים מה שקיבלתי, אבל מה לעשות. תוך כדי מחקר החסידות, שאני עוסק בו, שואלים אותי חבריי הדתיים, או החרדים, אם זה לא גורם לי רצון ל...חזור בתשובה. חזרתי בכיוון ההפוך, אני אומר להם".

במחקריו מתרכז אסף בחסידות המאוחרת, מהמאה ה-19. "זה איום ונורא", כך הוא מגיב על התופעה של חסידי חב"ד, המבקשים להכתיר את הרבי מלובביטש, מנוחתו עדן, כמשיח. "העניין המשיחי הוא לא דבר מופרך במסורת היהודית. אומנם כל יהודי ירא שמים מאמין בביאת המשיח. אבל מכאן ועד הכתרת איש מסוים כמשיח, המרחק הוא עצום. ההקצנה הוולגרית שבכך תפלג במוקדם או במאוחר את חב"ד".

והפעילות המתעצמת סביב ר' נחמן מברסלב?

"זאת תופעה מרתקת. יוסף וייס, החוקר המובהק של של הנושא, מתייחס אל ר' נחמן כמי שהיה כישלון בחייו וזכה לרנסנס רק בדור האחרון. כמו כל דבר שנעשה המוני, יש כאן מידה רבה של וולגריזציה. הרי בין כל משתתפי הפסטיבל באומן יש נספחים שאינם מחסידי ברסלב ואינם שומרי מסורת. יצוין שבחסידות ברסלב יש קבוצות, המסוכסכות זו עם זו עד כדי מאבק בוטה, כשכל אחד והברסלב שלו. יחד עם זה אני לא שופך את התינוק עם המים. יש בתנועה הזאת צדדים יפים ותשובת-נגד לאלה שלאחר השואה נחפזו להספיד את החסידות בכלל".

יכול להיות שכעת, במאה ה-21, תצוץ פתאום חסידות חדשה סביב ר' שלמה קרליבך?

"עם כל הפופולריות הגוברת של קרליבך, לא נראה לי שתיתכן חסידות חדשה סביב אדמו"ר מת, כשם שבאגף המזרחי לא תיתכן חסידות סביב הבאבא סאלי שכבר איננו בחיים".

כהיסטוריון, חוקר חסידות, אתה מקים כעת אדמו"רות חדשה?

"אני?!"

אתה - עם איציק מאנגר!

(פורץ בצחוק) "מאנגר היה אומנם דמות נערצת כבר בחייו, גם היה מעין קלושאר ובוהמיין. אני מקווה שההערצה אליו תישאר בגדר יצירותיו".

משהשלימו השניים את מלאכת המרכבה של הספר, שני השכנים אוהבי המגילה היו, כביכול, מסודרים ולא נדרשו להתייגע בחיפוש אחר הוצאה שתוציא את הספר. אחיו של נדב, יהונתן נדב, המכונה חיליק, מבעלי הוצאת "חרגול", נטל על עצמו את מיזם הוצאת הספר, שאליו מצורף תקליטור ההצגה ב"חמאם" ואת עריכתו, כשבמימון השתתפו קרנות שונות.

מה הציפיות שלכם מהספר? שיהיו שישתמשו בו במקום במגילת אסתר?

"נראה לי שאם לא קרה דבר דומה ל'הימים הנוראים' של ש"י עגנון, חוששני שאין שום סיכוי. אבל אשמח מאוד שבמשלוח מנות בפורים במקום לשלוח במבה ורוגאלאך ישלחו במקום הזה את הספר, בהנחה שהוא יעשה שמח למי שיקבל אותו".

נדב: "אני עם המבט קדימה ומקווה שבעתיד אוכל לעשות סרט אנימציה לפחות לשיר או שניים מהספר".

אסף: "הציפייה שלי היא שכעת ידרבנו אותנו להמשיך עם 'שירי החומש' של מאנגר. בינתיים, כשאני מביט על מה שיצא, יש לי הרגשה שהוצאנו מתחת ידינו מסמך תרבותי. כהיסטוריון, הוצאתי לא מעט פרסומים בתחום שלי. זאת העבודה שלי. אל מאנגר באתי מאהבה".

דוד אסף ונעם נדב מחזיקים במגילה [צילום: יעקב בר-און]
פורסם במקור: דיוקן, מקור ראשון
תאריך:  14/03/2011   |   עודכן:  14/03/2011
יעקב בר-און

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
המדרש החילוני של מאנגר לתנ"ך
הודעות  [ 0 ] מוצגות  [ 0 ]  תפוס כינוי יחודי      לכל ההודעות         כתוב הודעה 
כותרת ההודעה שם הכותב שעה    תאריך
פורום: חגים ומועדים כתוב הודעה
+
ברברה123
3/05/17 13:43
 
צורי
24/05/17 14:19
+
מבין
10/05/17 21:52
+
יובלשםתפוס
1/05/17 11:19
 
ע_הראל
1/05/17 18:04
+
עטרה שגב קלימי
8/03/15 13:05
 
ע. בן-יוסף
11/04/15 03:15
 
לאורך שנים!!!
23/04/15 09:08
 
בבון זה קוף
10/05/15 11:04
 
מגיב ותיק
22/09/15 15:04
 
בבון זה קוף.
11/04/16 00:15
 
ב.ל
23/09/15 11:04
 
ב.ל
22/03/16 19:08
 
לשון וורודה
17/04/16 21:29
 
אלון לוי
23/04/15 09:18
 
מודד מוח
11/05/16 10:16
 
תומס
11/05/16 19:28
 
דוד לוי
22/04/15 04:53
 
עזרא מנצור
22/04/15 13:35
 
שוחר-שלום
22/04/15 21:16
 
אורי פ
23/04/15 10:46
 
ע_הראל
13/09/15 10:53
 
ע_הראל
7/12/15 23:58
 
כמה כסף?
22/04/15 15:40
 
jj
12/05/16 14:32
 
עזרא מנצור
12/05/16 20:30
 
ברכה נורדאו
19/12/16 20:46
 
סחלה
13/03/17 05:06
 
מחמוד עבאס
1/05/17 02:06
+
תרצה
5/04/17 13:01
 
שמין
12/04/17 08:22
+
קורןנאוה טבריה
13/03/17 10:17

תגובות בפייסבוק

ברחבי הרשת

רשימות קודמות
הבימאי אבי גיבסון בר-אל, שגם מנהל את תיאטרון הסימטה ביפו, ביים בצורה הקולעת ביותר את צוות שחקני המחזור המסיים בסטודיו של ניסן נתיב. מחזור משובח במיוחד. התוצאה של המשחק המתודרך כה טוב, ומשולב גם בכוריאוגרפיה שעיצב גיבסון, יוצרת תמונה עשירה של סצנות מרשימות.
14/03/2011  |  עליס בליטנטל  |  כתבות
בשנות השבעים המוקדמות לימד הצייר אבשלום עוקשי דְמִן עַכּוֹ את שוליות הציירים שלנו. עוקשי נולד בשנת 1916 בראשון לציון, ונפטר בעכו בשנת 1980. הוא היה נצר לתפארת יהדות תימן. הוא לימד אצלנו כשנה או יותר, אך החוג לציור שלו התבטל באלימות ובפתאומיות כשפרצה מלחמת יום הכיפורים.
14/03/2011  |  אלישע פורת  |  כתבות
המקום הרווחי ביותר בכל סופר מארקט הוא מקרר החלב, הגבינות והסלטים. תחלופת המוצרים הגבוהה יחסית כ-15 פעמים בחודש בממוצע ואף למעלה מזה. כלומר מוצר שוהה בממוצע במקרר רק יומיים - דבר שמביא את אזור הקירור - להיות "מכרה הזהב" של החנות.
14/03/2011  |  יובל לובנשטיין  |  כתבות
עוד כמה תגובות קצרות בדרך-כלל - גם מהמותן - בנושאים גדולים כקטנים, שהציקו לי, או עניינו אותי והפעם - העיתונות נגמרת בישראל; מחסור בש"גים בארצות-הברית; מי קובע את גובה להבות הטרור ופינה נעימה לאכול ברעננה
14/03/2011  |  אביתר בן-צדף  |  כתבות
לפני 13 שנה הועלתה בארץ האופרה "לידי מקבת ממצנסק"כהפקה משותפת עם תיאטרון קירוב (היום מרינסקי). הבכורה הוצגה בארץ ולאחר מכן פעמים רבות בסנט פטרסבורג. האופרה נכתבה על-פי סיפור מאת ניקולאי לסקוב.
13/03/2011  |  ליאון אלי  |  כתבות

פורומים
חגים ומועדים
מקור ראשון
ספרות
ספרים
עיתונאי-אורח
תרבות
כתבות מקודמות
מלון כורש
כורש - מלון בוטיק חדש
עמינח
הגיע הזמן להחליף מזרן
ביטוח ופיננסים
אלבר רכב
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
בי פטנט פתרונות מיוחדים
קלאב הוטל
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |  חדשות |  סדרות |  ספורט