חוזרת בתשוקה

"הממסד הרבני כממסד לא מתקשר עם העם", מתריסה הדר גלרון, שב'פסטיבל אישה', בחולון, חנכה את המופע החדש שלה, 'חוזרת בתשוקה'. "כשאנחנו מסתכלים על הביטוי שהממסד הרבני מקבל בתקשורת, שהיא סוג של השתקפות, אז אנחנו בצרה צרורה. עולה בי המחשבה שאוי ואבוי אם זה נראה למישהו שהרבנים האלה עושים יחסי-ציבור לאלוהים שבטוח לא מינה אותם. הכל עניין של שליטה ושל כוח, עם כל מיני דרגות ותחומים של ניצול, בין אם זה כספי, בין אם זה מיני".

"כשאני יוצאת עם חוזרת בתשוקה, אני תוקפת את שני הצדדים", ממחישה גלרון את הקטרוג שלה. "זאת, הן את הצד שהכניס את התשוקה לאיזה ארון וניסה להתכחש לקיומה, הגם שמי שמתכחש לתשוקתו, סופו ליפול בה והן את התקשורת שנתפסת למעין פורנוגרפיה עיתונאית, איך שטוחנים בה כל מקרה עם פרטי-פרטים שמטעמי צניעות לא נפרט אותם כאן".

על העיתונות היה להימנע מלפרסם את תעלולי קצב?

"יש הבדל בין לפרסם ידיעה לבין לגלוש לרפש ולנתח כל תנוחה לגופה. למה להם להכניס את הראש שלנו לתוך מכנסי הניצב/שר/נשיא, מי שזה לא יהיה? בעיניי מה שעושים שלנו זו הטרדה מינית ולדעתי אולי היה מקום לשקול תביעה ייצוגית של העם המוטרד הזה הן על-ידי הרבנות, הן על-ידי התקשורת".

שוב התקשורת אשמה...

"כשם שיש רבנים אחדים שאני יכולה להעריך מאוד את דעתם, כן יש עיתונאים שאני יכולה להעריך את התנהלותם העדינה ואת הפרשנות המעמיקה שהם מעניקים לדברים, כשהם נזהרים מלגלוש לצהוב. ככל שצד אחד פרוץ ופתוח, תמיד צץ צד שני שמנסה לנעול ולסגור".

גלרון, דווקאית מדופלמת, ממשיכה להתגרות כשהיא מספרת על המופע החדש שלה: "התשוקה היא כוח מניע וגם כוח מכלה - ובידיה החיים והמוות. אני הולכת במופע דרך סיפורן של נשים צדקניות שבזכותן נגאל עם ישראל, ביניהן אסתר המלכה, תמר אשת ער ו...רחב הזונה".

כדתייה, אינך חשה מוגבלת כשאת קוראת תיגר על המקום שאת באה ממנו?

"אם לא נדע להיות ביקורתיים גם על המקום שאנחנו נמצאים בו, אז מה נהיה - עדר? אני לא רואה את עצמי בעדר כזה או אחר. אם זה עושה אותי אאוט-סיידרית בעיני חלק מהאנשים, אז בסדר".

איש לא יפיל עלייך את חיתתו.

"בהחלט לא, גם אם ניסו. אפילו יצאו נגדי בירושלים עם איזה פשקוויל ולא ייאמן איזו פרסומת אדירה זה עשה לי לקראת ההופעה שם בשכונה חרד"לית והגיע מבול של קהל".

והבורא, שם למעלה?

"אני בקשר מצוין איתו. אין לי מה לפחוד. אני הולכת למקום של האל-פחד. את הפחדים יצרו בני האדם עם כל האל-תעשה ככה. נראה לי שבתקופת התנ"ך לא פחדו מפני התשוקה והיא הייתה שם, חבל על הזמן".

עם במאי המופע שלך, שמואל וילוז'ני, יש לך רומן ארוך.

"אמנם כעת זו הפעם הראשונה שאנחנו עובדים יחד, אבל שמוליק היה זה שאי אז בשנות ה-90 פתח בפמח נויה מנדל ובפניי את שערי מועדון ה'קאמל קומדי קלאב', שם הגשנו את 'בידור כהלכה', מופע ראשון מסוגו של שתי בנות דתיות של שתי בנות דתיות. נשארו לי מאז זכרונות טובים ממני. כששאלתי אותו אם יהיה מוכן לקחת חלק במופע החדש, הוא נענה בשמחה".

איך וילוז'ני בחזרות?

"במאי מאוד רגיש בפרטים הקטנים ובניואנסים הדקים. חשוב לו שארגיש נוח במה שאני עושה. בחזרות הוא מצחיק בטירוף לא רק אותי, אלא גם את אריאל קשת המקסים שהלחין, מנגן, מלווה ושר איתי. בכתיבת החומר צרפתי אלי את גיסי, השחקן אהרן פוירשטיין. תוך כדי עבודת-צוות היה לי חשוב ליצור משהו שלא יהיה מניפסט פמיניסטי. כלומר, לשמוע גם את הצד של הגברים ולא לקפח אף אחד".

עם וילוז'ני כבמאי, אין חשש שהוא יואשם ב...אונס תוך כדי.

"אנחנו שומרים על גבולות, אל תדאג. אם אתה מתכוון לחנן גולדבלט, שביים אותי בעבר, לא היו לי שום חששות בעבודה איתו. אני בקשר, נוסעת לבקר אותו ולמעשה אני לא מאמינה לכל האשמות שיוחסו לו".

נזכיר שלא היסס לארח אותו בביתך כשהוא נשלח למעצר-בית.

"אז גרנו עם אבא של בעלי, בירושלים והבית שלנו ברמת-גן עמד ריק. חלק מהזמן הוא היה שם".

איך את רואה את מה שקרה מחנן שנפל מאיגרא רמא לאן שנפל?

"בגדול נראה לי ששינו את הכללים, אבל שכחו להודיע לו. אף פעם לא אצליח להאמין שהאדם הזה הוא אנס. ואני חוזרת - אנס הוא לא. במשפט שלו המציאו מחדש את הפרשנות למילה 'אונס'. יש הרבה פרוטוקולים מהמשפט שעד היום יש צו איסור-פרסום לגביהם מפני שיש שם מחדלים איומים. הרי צו איסור-פרסום כזה הוצא למעט תיקים. בנוסף לכל, גם מי שלא מכיר אותו יכול היה לראות במשפט שהוא לא אדם כוחני. נכון שהוא צ'ארמר. תמיד היו סביבות בנות. לרוב נשים התחילו איתו ולא הוא איתן".

את משוכנעת בחפותו?

"אני משוכנעת שהוא לא אנס".

כשאת כל-כך דואגת לו, קורה שאת חושבת על אלה שהוא אולי גרם להן סבל?

"מפאת כבודן של חלקן, שאותן אני מכירה,אני מעדיפה לא לענות".

גלרון, 40, אשת-שיח מרתקת, איננה חדלה מלהפתיע. זה מתחיל בשורשיה. היא נולדה בלונדון לאם ילידת אנגליה ולאב שנולד במרוקו, עלה ארצה ויצא ללונדון כאיש-חינוך. מכאן ההדר שבשמה בא מאדרי. "אני מאוד מחוברת למשפחה המרוקאית שלי", מצהירה גלרון. כשהיא נשאלת איזו ילדה הייתה על גדות התמזה, היא משיבה: "האמת שלא משהו. מזג האוויר הבריטי לא מתאים למזג שלי. כשעליתי ארצה בגיל 13, הרגשתי שהגעתי הביתה".

האם עוד בהיותך בלונדון התגרית במצוות?

"ככל שהייתי ילדה מאוד פחדנית, גם הייתי אמיצה. כל הזמן בדקתי שם את הגבולות. עך החינוך הנוקשה שספגתי שם, גם בריטי וגם דתי, כלומר שתי דתות על הראש, מצאתי עצמי קצת נעולה וסגורה. היו לי שם שנים מאוד דוסיות, כשלמדתי בבית-ספר לבנות אבל המרדנות שלי התחילה שם. אני תמיד נגד לקבור גוויות מתחת לבלטות. לא אחנך ככה את הילדים שלי".

לדבריה, חוותה סוג של הלם-קרב במעבר מבית הספר בלונדון לתיכון 'צייטלין', בתל אביב, ש"גרם לזעזוע מאוד מעניין בחיים שלי". לאחר ששירתה כמורה-חיילת בקרית-עיקרון, למדה תיאטרון קהילתי באוניברסיטת תל אביב. להוריה שציפו שתלמד משפטים, הבטיחה ללמוד הרבה משפטים בעל פה. היא נשואה לדניאל פוירשטיין, משפטן העוסק בגישור ובנו של חתן פרס ישראל, איש החינוך והפסיכולוגיה פרופ' ראובן פוירשטיין.

אתם שומרים על המצוות?

"דניאל (קרובו של שולי רנד - י.ב.) לא הולך בדרך כלל עם כיפה, אבל מתפלל כל בוקר. אני אומרת שהמרנו את הדת ב...אמונה. אנחנו שומרים על שבת וכשרות וילדינו לומדים בממלכתי-דתי".

ככל שאת מוכרת קודם כל כמופיענית, היו לך שתי 'יציאות' מובהקות בהצגת 'מקווה' ובסרט 'סודות', שלא הופעת בהם, אבל כתבת את המחזה ואת התסריט. בוער בך משהו שמניע אותך להוציא החוצה את סודות החברה הדתית?

"יש בי משהו שדוחף אותי לברור דברים, להתנקות, לשאול. אני עושה את זה מתוך העולמות שנלחמים בתוכי מתוך צורך בשינוי, העומד מול הפחד להרוג את הפרח יחד עם העלים שנבלו. הניגוד בין הרצון לשנות לבין הרצון לשמר מהווה מרכיב מרכזי בתוך הנפש שלי".

הן ב'מקווה', הן ב'סודות', היו קטעים נועזים ביותר. זה לפי ההלכה?

"כפי שהבנת עד כאן, מזמן הפסקתי לרוץ כל פעם אל הרב ולשאול אם מותר לי או אסור לי. אני משוכנעת שהן במאי 'מקווה', מיכה לבינסון, הן במאי 'הסודות', אבי נשר, עשו עבודה יפה מאוד. העירום ב'מקווה' היה באור מעומעם. אבל כשיצא לי לביים אחר כך את 'מקווה', הן ב'בית צבי', הן בהפקה דוברת אנגלית בארץ, לא היה עירום. עשיתי בחירה אחרת שבעיניי הייתה לא פחות אפקטיבית. ואם מישהו דאג להופעה שלי ב'ברוריה', הסרט של אברהם קושניר שלו כתבתי את התסריט, הרי כאן שיחק מולי ברוך ברנר, שחקן שהוא גם רב בהכשרתו ושמר עלי בסרט".

גלרון תסרטה תוכניות 'גאון של אבא', בכיכוב יהורם גאון, שלו גם כתבה שירים וכן לדין-דין אביב. זה עורר אצלה את התיאבון וב'חוזרת בתשוקה' ישמעו אותה בנוסף לכל נותנת את קולה בשיר. ממש בימים אלה היא עסוקה בבימוי הצגה על אימהות בביצוע תלמידות 'בית צבי', שותפותיה בתהליך. ביניהן היא משתפת גם תלמיד אחד "מפני שאנחנו בעידן שבו הרבה גברים שמתפקדים כאמא". באשר לעתיד, גלרון מבטיחה שלא להרפות מהקצב המסחרר. היא תסרטה את 'מקווה' וכמי שכדרכה בקודש עובדת עם הטובים ביותר, דאגה שהבמאי אלי כהן יביים את הסרט.

עוד משהו?

"כן, כתבתי באנגלית את התסריט לסרט שיהיה קופרודוקציה ישראלית-פולנית לסרט על...חכמי חלם, שיצולם בפולין ובישראל וישוחק בפולנית וביידיש. בעלילה, המכוונת לראשית מלחמת העולם, עולה השאלה מי צריך שכל בעולם שאין בו היגיון".

שנפטור אותך לבסוף מהשאלה כיצד נורית הדר-פוירשטיין (לבית אדרי) הפכה להדר גלרון?

"לא צריך פטור. אני הדר גלרון כבר שמונה שנים וכשביצעתי את השינוי כחוק בתעודת הזהות, זה היה אחד הצעדים הכי אמיצים שביצעתי בחיי, חוץ מ...ללדת בלי אפידורל. זה התחיל לבעבע אצלי מגיל עשרים בערך. בכל מיני הזדמנויות אמרו לי, כולל מקובל אחד, שאני זקוקה לתיקון שם. נורית הדר, אפעס, לא צלצל להם משהו".

ואת, ילדה-טובה-ירושלים, רצת למשרד הפנים!

"חכה, לאן אתה ממהר? שאלתי את הורי מה העניין. הם סיפרו לי שכאשר נולדתי, לא ידעו איך לקרוא לי. לקחו כמה שמות, ערבבו בתוך כובע, יצא נורית ומיד החזירו אותי לבית החולים בלונדון בגלל בעיה רפואית. אבי התייעץ עם רב וזה כבר אז אמר שהשם שנתנו לי לא טוב. סחבתי את ההתלבטויות הרבה שנים עד שהחלטתי לעשות להן סוף. הפך את שם המשפחה מהבית לשם הפרטי, הוספתי גלרון ובא לציון גואל".