"אלפי דונמים של חקלאות יהודית בסכנה"

ההפקעה בסוסיא, מכעיסה ככל שתהיה, היא כנראה רק קצה קרחון. "סוסיא היא משל", אומר צביקי בר-חי, ראש מועצת הר-חברון. "ברשות הפלשתינית יש רצון לייצר מצב שבו השטחים הפתוחים עוברים לחזקתם. בנוסף לפעילות הפלשתינית, יש פעילות של ארגוני שמאל, ארגונים כמו 'רבנים למען זכויות אדם' ו'תעאיוש', שנוקטים כל מיני צעדים משפטיים כנגד החזקת הקרקעות של תושבי סוסיא, ובכלל".

מלבד זאת, יש ענן נוסף המרחף מעל ראשם של החקלאים הישראלים ביו"ש, המגיע דווקא מכיוון המדינה – עתירה בעלת חשיבות מכרעת שזכתה לכינוי 'עיבוד וחזקה'.

מדובר בעתירה נדירה, שבה עתרה המדינה כנגד אחד ממוסדותיה היא – ועדת העררים הצבאית של המנהל האזרחי. העתירה עוסקת בזכות על קרקע חקלאית ביו"ש, הנקנית כתוצאה מעיבוד שלה במשך עשר שנים לפחות מבלי שמישהו תבע עליה בעלות במשך התקופה. החקלאים המעבדים זכאים לאחר עשר שנים לחזקה ללא צורך בהוכחת בעלות נוספת.

מציאות זו מבוססת על החוק העות'מאני, וזכתה לאישור במספר פסיקות של בתי משפט ישראלים, ביניהם בית המשפט העליון. העתירה הנוכחית מבקשת עתה לשנות זאת, ולקבוע כי העיבוד הממושך בלבד אינו מהווה הוכחת בעלות מספקת.

"יש כאן עניין עקרוני מאוד. המדינה מערבת את בג"ץ ומנסה לשנות סדרי עולם", אומר עו"ד דורון ניר-צבי, המייצג את 'הקרן שליד מדרשת ארץ ישראל'. המקרה הספציפי שנדון השבוע בבג"ץ נוגע לחלקות שהיא ביקשה לרשום על שמה על בסיס עיבוד.

אם תתקבל העתירה, הכרם של דויטש עלול להיות רק יריית הפתיחה. אלפי דונמים של מטעי זיתים וגפנים ביו"ש, שמהם מיוצרים שמנים ויינות משובחים הנמכרים בארץ ובעולם, עלולים להיות בסכנת עקירה והפקעה.

יו"ר הקואליציה, ח"כ זאב אלקין, אמר ל'מקור ראשון' כי הוא "מודאג מאוד" מהעתירה הזו ומהאפשרות התקדימית הטמונה בה. "זה יפתח פתח. אני מנסה לעשות כל מה שתלוי בי כדי לעצור זאת", אומר אלקין.

"אנו עומדים בפתחה של קטסטרופה", אומרת אורית סטרוק מארגון זכויות האדם ביש"ע. "המשמעות בפועל יכולה להיות אובדן של אדמות חקלאיות בהיקף של אלפי דונמים, ועקירת מאות דונמים של עצי פרי, כל אלה בלב-לִבה של ההתיישבות ביהודה ושומרון. הגישה המדינית-פוליטית העומדת בבסיס העתירה, ושאותה העתירה מבקשת לקבע, היא שמדינת ישראל היא 'כובש' באזורי יהודה ושומרון, ולכן לאזרחיה אין זכות לרכוש ולרשום קרקע באזורים אלה. מובן שגישה זו סותרת לחלוטין את עמדת ממשלות ישראל לדורותיהן, ובוודאי שאת עמדת הממשלה הנוכחית. העתירה היא הקצנה חמורה של שיטת דוח טליה ששון, אשר היום ידוע לכול שהוא צבוע בצבעים פוליטיים שאינם תואמים את עמדת הממשלה הנוכחית. הדרג הפקידותי, בנחישותו להדיר את רגלי החקלאים היהודים מאדמותיהם, מנסה לייצר חקיקה רטרואקטיבית שתמנע את רישום הבעלות על הקרקע אפילו במקום שבו היא מוחזקת שנים רבות אחורה ללא עוררין".

סטרוק מוסיפה כי יש כאן גם אפליה: "בזמן שטענות של פלשתינים בדבר בעלות על בסיס עיבוד וחזקה מתקבלות על-ידי הפרקליטות דבר יום-ביומו, למשל בנוגע לבית אלירז פרץ הי"ד בשכונת היובל בעלי, טענה דומה של חקלאים יהודים אינה מתקבלת".

בשטח, בכל מקרה, זה נראה עצוב מאוד.

"אני מעבד את הקרקע כבר 15 שנים", אומר משה דויטש, בעל הכרם שנעקר. "לפני כן לא היה שם כלום. בקצה השטח נטענו עצי גודגדן כבר לפני תשע שנים". דויטש ידע כי על השטח הוצא צו 'מפריעים בקרקע', וכי בעקבות עתירה לבג"ץ של תנועת השמאל 'שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם', שתהתה מדוע הצו אינו ממומש, התחייבה המדינה לעקור את מעשה ידיו עד לתחילת חודש מאי.

"לא היה שום ריב על השטח. אף אחד שטען שזה שלו. ברגע ששתלתי את הכרם הגיעו פעילי שמאל וערבים והתחילו לעשות בעיות", הוא אומר. "אין להם בעלות על השטח. הם טוענים שיש להם 'מאלייה'- (זכות עיבוד על-פי רישומי תשלום מיסים לפי החוק העות'מאני, הכ"ח), אבל גם המאלייה שהראו מדברת על שטח שנמצא מעבר לכביש".

מעבר לכאב הלב, מדובר גם בהפסד כספי לא מבוטל. "בענף היין מעריכים הקמה של דונם בשנים-עשר אלף שקלים, וכאן מדובר על 15 דונם. יש גם תחשיב של יבול עתידי שלא יהיה", מפרט דויטש, אך מוסיף מיד שלא הכסף הוא העניין כאן. "עשיתי את זה בשביל גאולת הקרקע, לא בשביל הרווח הכספי", הוא אומר.

"זה אסון ממש. אי-אפשר לתאר מה המשמעות של זה עבור חקלאי. אמרתי לשופטים: 'בואו תראו את ערימות האבנים שסיקלנו מהשטח, ותבינו שלפני כן לא היה שם כלום'. נוער סוסיא נטע את הכרם הזה במו ידיו. זו מכה קשה עבורם", אומר דויטש.

ראש המועצה בר-חי מוסיף: "ברוב הקרקעות שלגביהן קיים סכסוך, אנחנו מחזיקים ומעבדים כבר 15 או 25 שנה. במערכה על הכרם של דויטש הפסדנו.

"אנחנו מתחילים לייצר מערכה במספר תחומים כדי לעצור את הסחף. אנחנו הולכים ליזום מהלכים משפטיים, לדוגמה, כנגד הבתים של הערבים שגרים בצורה לא חוקית בשטח. אי-אפשר שיטפלו בדרישות שלהם לגבי הקרקעות, ולא יטפלו בבתים הבלתי חוקיים שלהם. הייתה מציאות של 25 שנה שבה כל הזמן התקדמנו, ועכשיו שינו את כללי המשחק. מי ששינה את המצב הם ארגוני השמאל שפועלים עם הפלשתינים, ומערכת המשפט שנותנת להם גב".


תגובת דובר צה"ל: "הטענות שבכתבה נוגעות למקרקעין הנמצאים באזור המכונה טוומאין, דרומית ליישוב סוסיא. ביום ה-23 במרס הוכרזו מקרקעין אלו על-ידי מפקד פיקוד המרכז כשטח צבאי סגור שאליו אסורה כניסת ישראלים. זאת בתום בחינה שנערכה, שממנה עלה כי מדובר בשטח פרטי המצוי בבעלות מספר משפחות פלשתיניות הגרות במרחב. החלטת מפקד פיקוד המרכז התקבלה לאחר שנשקלו כלל השיקולים הביטחוניים הרלוונטיים. צה"ל מחויב לשמירה על ביטחונם של תושבי היישוב סוסיא ועושה כמיטב יכולתו להגנת היישוב ותושביו".

יש לציין כי גם במצב הקיים, הליכי רכישה ורישום של קרקעות בלתי-מוסדרות ביו"ש בידי ישראלים הם עניין ביורוקרטי סבוך ומייגע. מבקש הרישום צריך בין היתר להוכיח את זכויותיו על הקרקע בפני גוף המכונה 'הוועדה לרישום ראשון'. בשל שלל בעיות בתחום, מינה המנהל האזרחי בשנת 2003 ועדה בראשות פרופ' אייל זמיר לבחינת הליכי רישום הקרקעות ביו"ש. אחת ההחלטות המשמעותיות שקיבלה הוועדה הייתה כי במסגרת הליכי 'רישום ראשון' יש להביא מקור חוקי נוסף המוכיח בעלות על הקרקע, מלבד הזכות הנובעת מהעיבוד במשך השנים.

במכתב ששלחו לפני כשנתיים עורכי הדין משה גליק ודורון ניר-צבי לשר המשפטים יעקב נאמן, הם מתארים את ההחלטות הסותרות שקיבלו בנוגע לשני מקרים, שבהם מחד-גיסא נדרשה בעקבות ועדת זמיר הוכחה נוספת לבעלות, אך מאידך-גיסא ערר שהוגש לוועדת העררים ביטל זאת. "בהחלטה מנומקת ומפורטת היטב (המשתרעת על פני 25 עמודים) קיבלה ועדת העררים פה אחד את הערר, הפכה את החלטת הוועדה לרישום ראשון וקבעה כי על-פי הדין החל אין צורך בהוכחת מקור חוקי כאשר מדובר בהליך רישום ראשון המבוסס על הוראות סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מאני, וכי בכל מקרה לא ניתן לבצע שינוי כה מהותי באופן רטרואקטיבי", כותב ניר-צבי לשר, ומתאר כי בעקבות ההחלטה, הוגשה העתירה הנוכחית לבג"ץ:

"שישה חודשים לאחר מתן ההחלטה הגישה פרקליטות המדינה, במהלך חריג ונדיר, עתירה לבג"ץ כנגד ההחלטה. במסגרת העתירה טוענת הפרקליטות טענות שונות כשביניהן משולבות גם טענות פוליטיות ומדיניות בקשר ליכולתם של ישראלים לרכוש בכלל קרקעות בתחום איו"ש בהיות האזור שטח כבוש", ממשיך ניר-צבי. "טענות הפרקליטות בבג"ץ מהוות שינוי מדיניות מהותי ביותר, ובעקבותיהן גם נטען לצורך בשינוי משפטי, וזאת כאשר שום גורם ממשלתי או מדיני לא היה מעורב בשינוי האמור והוא כל כולו פרי יוזמה של גורמים משפטיים מסוימים שספק רב אם הדבר היה בסמכותם".

ואכן, מעיון בעתירה שהגישה כאמור המדינה עצמה עולים ציטוטים שנדמה כי הם חורגים מהתחום המשפטי גרידא. בעתירה מפורט כי עלול להיפתח כאן "ערוץ של שימוש לרעה בהליכי רישום ראשון לשם השתלטות על קרקעות וגזילתן מבעלי הזכויות בהן".

בעתירה מוסבר כי "בעקבות מלחמת ששת הימים עזבו תושבים פלשתינים רבים את האזור, והם עתה נפקדים... נפקדים אלה אינם יכולים להתגונן מפלישות וגזל", ולכן, על-פי העתירה, על המדינה לשמור על זכויותיהם של הפלשתינים שעזבו ב-67', כמו גם על אלו של פלשתינים שמסיבות ביטחוניות הגישה אל שטחים מסוימים נמנעה מהם בשנים האחרונות.

בנוסף, מביאים העותרים את עמדת המשפט הבינלאומי. "המקור לסמכותו ולכוחו של המפקד הצבאי באזור (יו"ש) מצוי בכללי המשפט הבינלאומי הפומבי. סמכויותיו של המפקד הצבאי הן זמניות בלבד... עליו להביא בחשבון כי שהותו בשטח היא זמנית", נטען בעתירת המדינה.

מלבד העתירה העקרונית, בשנים האחרונות נוצרו ביו"ש כלים משפטיים המאפשרים למנהל האזרחי לפעול כנגד מי שמשתמש בקרקע פרטית לכאורה גם בהעדר תלונה של מי שטוען לבעלות עליה. כזה הוא צו 1586 - 'צו איסור שימוש מפריעים בקרקע', שבמסגרתו יכולה המדינה לפנות חקלאים מקרקע במקום להתייחס לעניין כאל סכסוך אדמות שאמור להתברר בבית משפט, ובו יציג כל אחד מהצדדים את טענותיו. אגב, הצו המקורי קבע כי אם האדם מעבד מזה שלוש שנים את הקרקע אין להפעילו לגביו, אך הדרישה שונתה לוותק של חמש שנים – שינוי קריטי לגבי הכרם שנעקר בסוסיא – כרם שנשתל לפני ארבע שנים. כלי נוסף שבו משתמש המנהל הוא 'צו איסור כניסת ישראלים', שבאמצעותו ניתן למנוע כניסת חקלאים יהודים לחלקות מריבה, כפי שקרה כעת בסוסיא.