המבע הרענן של בן טובים

לספרו של רענן בן טובים "על ספסל בטשרניחובסקי" קיימת הקדמה. כמה ספרי שירה ראיתם עם הקדמה מלומדה של פרופ'? לפעמים נמצא על גבו של הספר משפט קצר אותו הואיל לתרום חוקר מן האקדמיה לטובת הספרות. כאן בספר של המשורר רענן ההקדמה אינה של פרופ' לספרות. שלא תטעו.

ההקדמה היא של פרופ' שלמה גיורא שוהם. מרצה בכיר ביותר לקרימינולוגיה, חתן פרס ישראל ואיש רנסנס אמיתי, מאלה שלא מייצרים כדוגמתו היום. כלומר, גושפנקא רשמית הוענקה לספר, שתוכנה מעיד על התעמקותו של אוהב ידע אמיתי. האמת, הספר זוכה לחיבוק חם אוהב ואמיתי ממורהו של רענן הוא פרופ' שלמה גיורא שוהם:

"רענן מעלה במרבית שיריו את כאבי האהבה, את עוצמת התסכול מפער הציפיות שבין האוהב לנאהב, ואת האמת בשירו של זו'רז' ברסאנס ש"אין אהבות שמחות". ביד מאומנת ובמילים לוהטות וחושפות הוא מתאר את גופה של הנאהבת, את הניסיונות לגעת בו ואת הפתיחות למגע האהבה הסוחף. הוא בוכה בשל חוסר התיאום בינו לבין אהובתו, עם כמיהות נשמתו להיסחף בלהט האורגזמה שאינה ממהרת לבוא, ואת הכאב שאיננו מקבל מזור מציפיות מתסכלות ומתוסכלות מבן הזוג השואף לבלתי אפשרי".

כשקראתי זאת לראשונה לא ידעתי במה אני יכולה להוסיף על דבריו המלומדים של פרופ' שוהם, שעלה בדבריו על חוקרי ספרות. ולמה אני כותבת על רענן בן טובים, על בטוח זה בגלל הבחור הזה, שיודע לקרוא שירה בקול בפני קהל. עד כדי כך התרגשתי מקולו, מן הקצב ומן המצלול. האם די בכך? ממש לא. אני אוהבת את שירתו של רענן בן טובים בשל הנועזות שבה, בשל האמירה החדה. וצריך לומר שרענן אינו נזהר בלשונו אלא מחדד אותה ומבקיע במילותיו עד לליבו של הקורא.

כמובן, שלא אוכל לסקור את כל הספר, אבל רובו שירי אהבה. שירי זוגיות, שירים בהם מבטא הגבר בחושניות את אשר על לבו. ומה מיוחד בספרו של רענן בן טובים: הלשון, השימוש בשפה. ולכן השיר מבע כל כך יפה בעיני. השימוש בפועל "גורס" תוך הזרה. הסטה סמנטית מיוחדת ונועזת.

מה אני עושה עם רענן? התחלתי לדאוג, הוא יודע לחרוץ גזר דין שכן, הוא עורך דין. אני עלולה לעסוק בפלילים או במעשים מגונים על הבמה, ואולי עלי להיזהר בלשוני ולא לחרוץ לו לשון. אולי עלי להשתדל לא לקפח אותו. לא להעמיס עליו יתר על המידה, כיוון שיש לו תיקים לעייפה. וכן, כעת ערב החג, הוא כבר רואה מה יקרה אחרי החג, הזמן יטוס, יעברו ימי הזיכרון ויגיע האירוע המיוחד במדיה –טק נתניה, ומה אני מתכננת לו, רענן הרי משורר וגם עו"ד. מה יציל אותי מעונשו של זה.

ידעתי, שאם לא אתחיל להתעמק בספר שלו, הוא לא ימחק אותי מרשימת החברים, וגם לא יחסום אותי בפייסבוק. הוא פשוט יכול להגיש כנגדי תביעת נזיקין, או להגיש כנגדי תביעת גיטין. הוא יכול לבקש את רכושו, את ספרו היקר "על ספסל בטשרניחובסקי" עכשיו ומיד.

אני אוחזת את הספר ברטט, בתוך תוכי אני יודעת, אין לרענן מה לבנות עלי. אני רק כותבת ביקורות, לפעמים מתעייפת ולפעמים נשברת. השירים של רענן בן טובים אכן טובים, אלה הקסימו אותי לפני שהגעתי לספר. שמעתי אותו קורא באינטונציה תיאטרלית ממש דרמטית בבית הסופר. כל כולי רעדתי מרוב התרגשות, כששמעתי אותו קורא מעל בימת המשוררים חשקה נפשי בספרו. וכך הצעתי לו "החלפות" בתום הערב. איני יודעת, מה הוא חשב עלי באותו ערב. אבל אולי אחרי הכתבה הזאת, הוא יחשוב שאני יותר משוגעת.

אני חייבת להעביר לרענן מסר שאני נועזת יותר ממנו, ואם לא 'בא לו' להמשיך לקרוא הוא מוזמן לעזוב את העמוד ולעבור הלאה לעמוד אחר בפייסבוק, או באינטרנט, או בכלל להתעופף. כך בהרגשה הזו,אני פותחת את הספר ומה אני רואה. איזו חתימה!!! איזה קשקוש ענקי על העמוד הראשון בספר. והוא כותב כך. קודם מצד שמאל מתחת לתאריך. "שושנה ויג" והתאריך הוא 15 במרץ, כך שנאמר שלא התייחסתי לספר כחודש ימים וכעת, אחרי שלקחתי אוויר והשתוללתי בכל מיני מקומות הגיע הזמן לאחוז באמנות שלו.

לגלות גם אותו ואולי גם את עצמי בשיריו. ומה כתוב מתחת לזה? "שושנה, לקריאת שמע גדולה על המיטה!" את הביטוי "קריאת שמע על המיטה" נטל מספרי. ואחר מתחת, כאמור, החתימה ענקית של רענן בן טובים. כשפתחתי את הספר שלו זה מה שראיתי. ועכשיו אני מבינה הכל, רענן כבר אז, צעק עלי, "תראי אותי, תראי אותי, שושנה ויג, אני משורר!!!"כן, כן, שמתי לב...בעגלות של סופרמרקט במבצע שני בעשרה שקלים, כמו כולנו, המשוררים.

קיבלתי כינוי חדש היום: "עפה בפייסבוק". הצמחתי כנפיים ואני טסה בפייסבוק בין קבוצות, בין חברים. מוחקים אותי, שונאים אותי וגם אוהבים אותי. קוראים אותי וגם מקטרים עלי, כותבים לי על הקיר ואני מתלוננת שמלכלכים לי סטאטוסים. העיקר, בין המראה להמראה לכד את תשומת לבי דווקא משורר שלא שייך למסגרות הקבועות שלי. הוא לא מופיע על הקיר שלי, לא הגיב, אך טרח לכתוב לי בהודעה אישית את הדברים הבאים:

גמרתי לקרוא את הקונטרס שלך לפני כמה ימים, את כותבת היטב ואהבתי אותו. במיוחד את קונטרס, כופרת, שודדת, שמע, וידוי לכומר, בין קודש לחול, זרעי מים, אדון לעצמך. 'שפחת האור' נראה לי לא גמור ואני מתרשם שלא באמת התחברת לסיטואציה כי היא הייתה מרוחקת (רגשית) ממך. תשלחי את המייל שלך ואשלח לך ברכה לחג. את לא מופיעה במיילים שלי.
יאללה כופרת שודדת
חג שמח

עד לרגעים אלה, כמעט ערב חג לא קיבלתי ברכה באיי מייל אף ששלחתי תשובה מסודרת כנדרש מאישה ישרה כמותי. התכתבנו קצת ובהמשך הוא כתב לי:

"כדאי שנעשה מיצג של כל המשוררים כמו עגלות הסופר ברחבת העירייה בכיכר מלכי ישראל, עכשיו רבין עד התהפוכה הבאה, ונניף כרזה "לתת". אולי אפילו נארגן את צביקה הדר...בכיף, נרים את האולם ואת שלושה וחצי שוחרי השירה שיהיו שם איך אמרה לי חברה שלי לשעבר, יאללה בלאגן." (רענן, בהודעה)

מן התשובה הזאת הבנתי, המשורר יודע, ששירה אינה נתפסת כמצרך יקר ערך בימינו. הוא מנסה לעודד את עצמו ויוצא שהוא נופל לתוך עגלת אשפה ולא עגלת קניות של סופרמרקט. מה יש ברענן בן-טובים שאין במשוררים אחרים, תהיתי ביני לביני. התחלתי לדאוג. אני צריכה לארח אותו באולם מקומי ב 25 במאי עם יוצרים נוספים, והספר של המשורר, רענן בן טובים "על ספסל בטשרניחובסקי" עדיין מונח לפני, ואיני מתעמקת בשיריו. אוי ואבוי, מה אני עומדת לעשות, כנראה, שרענן התחיל להרגיש, שגם לא יהיה קהל, וגם אם הערב יהיה מלא בכל טוב, לא יהיה בו סגנון מיוחד, כפי שהוא אוהב.

"מישהי שאלה אותי מה עושה שיר לטוב או ללא טוב. התשובה שלי הייתה שזה לא הניתוח או המשקל או המקצב או הרגליים הטרוכאיות או פוסט מורטום אחר, אלא המכלול. אם הקורא נשאב לשיר, מתחבר אליו ובסופו נשאר עם טעם של עוד או שנותר פעור פה או עם חיוך על השפתיים, אזי השיר עשה את העבודה. ועם כל זאת, העין המאומנת תדע להבחין בין טוב ללא טוב. אין כאן תפריט ומרשם בית מרקחת."(רענן, בהודעה)

חולפות השעות והנה מגיעה הברכה מרענן בן טובים. והוא מצרף אל תמונתו אמירה עכשווית מאוד. אמירה הזועקת מתוכו. אמירה ארספואטית, לדעתי, וכך בין השורות אני קוראת קונפליקט של יוצר המתלבט בין הראציו לבין הרגש. קונפליקט כה אנושי. אמירה שהיא אוניברסאלית.

ומה שהופך את שירו למקורי היא דווקא הכותרת האירונית. "דעת מיעוט" ואולי היא כותרת אמיתית שאני לא ירדתי לסוף דעתו. וכשאני שואלת אותו עם מה מתכתב השיר הוא עונה לי במייל "נכון שיש לך הפרעת קשב? תקראי מה שכתבתי בברכה. מתכתב עם קפואה שבספר"

דעת מיעוט / רענן בן-טובים

הַזְּמַן זוֹעֵק עַכְשָׁו
לְוַתֵּר,
וַאֲנִי נַעֲנָה לוֹ
עִם כָּל הַכְּאֵב
הַזֶּה, שֶׁמְּחַבֵּל בְּהֵעָתְרוּת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף
לְצִוּוּיוֹ שֶׁל הַשֵּׂכֶל, עַל דַּעְתָּהּ
הַחוֹלֶקֶת
שֶׁל הַנְּשָׁמָה

התייחסותו של המשורר לטענה שהדיאלוג בין המינים דורש טוטאליות: "אני חושב שמדובר על דיאלוג הדורש טוטאליות הן משני הצדדים לקשר האהבה והן מהאינטראקציה הנוצרת ביניהם, שלה חיים משל עצמה. הקונפליקט הזה הוא, כמובן, בלתי אפשרי, ולכן, אם להשתמש במליצה נדרשת, מתגבהים השירים על כנפיים, שכח העילוי שלהן נובע מעוצמות הרגש הבלתי מתפשר, הנובע מפעולות פשוטות של יומיום."

הנה דוגמה אחת לכך:

(נכנסיוצא - ללא כותרת) / רענן בן טובים

נִכְנָסְיוֹצֵא מִבֵּין חֲדָרִים,
עוֹלֶה בִּפְרוֹזְדוֹרִים מִשְׁתַּחְלֵלִיבִּמְהִירוּת
עַל-פִּי דְּפוּסֵי פְּתִיחָהסְגִירָה שֶׁל דְּלָתוֹת
נֶחְבָּטלִדְפָנוֹת מִתְאוֹשֵׁשְׁוְשׁוּבְיוֹצֵא
יָמִינָהשְׂמֹאלָהלְמַעְלָהלְמַטָּה
וְחוֹזֵר חֲלִילָה, כְּעַכְבָּר מְסֻּמָּם וַעֲתוּק נְשִׁימָה
כְּאוֹגֵר נֶאֱבָק עַל חַיָּיו שֶׁבְּתוֹכְגַּלְגֶּלֶת
מְבַצֵּעַ
אִמּוּן אֵירוֹבִּי לְשְׁרִירֵי הָרֶגֶשׁ.

וְכּוּלָה נְשִׁיקָה.

שם, עמ' 12

שיריו כואבים. נדמה שנכתבו מנקודת מבט של כעס וגם של אהבה. שירים בהם נמצאת חתירה אל מגע שאינו מגיע לעולם לשלמות בין גבר לאישה. כל רצונו להשיג יותר ולא רק באופן פיזי, אלא להגיע לשיח אותנטי של "אני-אתה". אותו רגע שנדמה לך שהוא מגיע והוא החיבור. והנה בשירים מבקש הדובר להעניק לאהובתו את שלמות הקשר. לפעמים בהענקה מוחצנת. במבע הלשוני הוא מצליח לפעור את פיו של הקורא ולא רק את נפשו ככותב. שירתו מנהלת דיאלוג מאוד דרמטי.

האם כוונתו של רענן בן טובים למקסם את כתיבתו, או לזעזע אותנו. אני מאמינה שספרו של רענן בן טובים מכיל שירים המלווים את הקורא גם בשל הדמות המסתתרת מעבר להם.

במקום לאהוב / רענן בן טובים
בִּמְקוֹם לֶאֱהֹב אֲנַחְנוּ רָבִים.
זֶה גַּן, אַתְּ אוֹמֶרֶת:
פַּעַם מְטַפְּחִים, פַּעַם קוֹטְפִים.

בִּמְקוֹם לְחַבֵּק בְּחֹם אֲנַחְנוּ מְחַבְּקִים צִנָּה.
פַּעַם קַיִץ, פַּעַם חֹרֶף. גַּם גַּן חָשׂוּף
לְתַעֲלוּלֵי עוֹנָה.

בִּמְקוֹם לְדַבֵּר בְּרֹךְ אֲנַחְנוּ מְטִיחִים כְּעָסִים.
וְרוּחַ לֹא מְלַטֶּפֶת עָלִים? וְרוּחַ לֹא סוֹעֶרֶת עֲלֵיהֶם? פְּעָמִים מִתְהַפֶּכֶת,
פְּעָמִים בַּנְּעִימִים.

תִּרְאִי אוֹתָךְ – בִּקְצֵה הַחֶדֶר, תִּרְאִי
אוֹתִי בַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי. הַגַּן שֶׁלָּנוּ גּוֹוֵעַ. בִּמְקוֹם לְטַפֵּחַ אֲנַחְנוּ קוֹטְפִים,
מִתְהַפְּכִים מֵחֹרֶף לְקַיִץ, צוֹרְבִים בְּמַגָּע, סוֹעֲרִים בְּמִלִּים. תִּרְאִי
אוֹתָנוּ,
כּוֹעֲסִים. קֹר נוֹשֵׁב מֵאִתָּנוּ. בִּמְקוֹם לֶאֱהֹב
אֲנַחְנוּ רָבִים. בִּמְקוֹם לֶאֱהֹב –
רָבִים.

אַתְּ לֹא אוֹמֶרֶת כְּלוּם, אֲבָל מֵעֵבֶר לִכְתֵפֵךְ, רְאִי:
כְּרוּבִים מְצַפִּים.

שם, עמ' 42