יום העצמאות - הוא סיפור של לידת מדינה. אולי שכחנו, אך סיפור בולי הדואר העברי היה סממן של ריבונות, שנתן תחושה של סמל לאומי חדש, אות של עצמאות.
נפגשתי לשיחה עם זכריה מיזרוצקי שהיה בסוד אותם ימים, שהיה חלק ממשרד התקשורת במשך שנים, וזכור לרבים כדובר מיתולוגי של שירותי הדואר והבזק במשרד התקשורת. הוא נזכר בערגה בימים שהיו, ומספר לנו על ימים של היסטוריה: על הדואר המנדטורי, על המעבר לדואר ממלכתי עם קום המדינה, על הפרידה של ה"בזק" משירותי הדואר ועל הפיכת הדואר לרשות ב-1987. מי שמקשיב לסיפוריו יודע: הדואר והמדינה זה אותו סיפור.
ימים של של אייר מחזירים אותנו לתקופה מאד סוערת. ימים של עצמאות, ימים של דואר ומדינה ושירותי תקשורת. זכריה מיזרוצקי שייך לאלה שזוכרים הרבה, שלא שכחו מה היה באותם ימים. כשנפגשים עם זכריה מיזרוצקי נפגשים עם היסטוריה מהלכת: ימי המנדט היו ימים אחרים, והסדר הבריטי זכור לכל מי ששירת אז כדוור בשירותי הדואר או כמתקין קווי טלפון. הדואר והטלגרף הלכו אז יחד. ביקשנו לתאר את ימי קום המדינה, את מה שקרה מאז - ומצאנו את זכריה מיזרוצקי, שבמשך שנים היה בתוך העשייה וידע לדברר אותה.
המעבר מימי המנדט היה די קשה לעובדי משרד הדואר. את הזיכרון הזה קשה לזכריה מיזרוצקי לשכוח. כמי שנולד עם משרד הדואר עוד בימי המנדט וכמי שחי את הדואר במשך שנים, יש לו ראייה מיוחדת על כל מהלך האירועים. מבט היסטורי מאד.
מיזרוצקי היה שם נרדף לדואר במשך שנים ולאחר מכן היה שם נרדף לשירותי בזק, ומאז פרש לגמלאות בשנת 1996 הוא מתמסר לאמנות ולפיסול בעץ. שיחה עמו היא צלילה לדפי ההיסטוריה. ניסיתי להבין מה היה כל כך קשה לעבור מדואר מנדטורי לדואר הממלכתי של מדינת ישראל. לזכריה מיזרוצקי יש זיכרונות הישר מן התקופה:
"בימי המנדט הפקידות הבכירה של הדואר הייתה קרובה מאד לשלטונות ומנכ"ל הדואר היה סגן לנציב העליון ושותף להחלטות שלטוניות. הפוסט מאסטר ג'נרל של הדואר היה כמעט כמו שר. כל המידע שזרם לדואר ולמברקה של הדואר עניין מאד את השלטון הבריטי. ברגע שהנציג הלך והבריטים הלכו, הפכו פקידי הדואר להיות פקידים רגילים, והמוניטין של הדואר איבד מזוהרו".
מה אתה זוכר במיוחד מהתקופה של המנדט הבריטי?
"אספר לך קוריוז שקשה לשכוח. היה לנו בדואר מפקח דוורים בשם יוליוס שמיע, ערבי נוצרי שהיה מקורב למשפחה ערבית מיוחסת. יום אחד מראה לו אחד מעובדי המיון חבילה מוזרה עם כתובת לא ברורה. שמיע לא ידע מה לעשות עם החבילה. עבר שם מפקח הדואר הבריטי ושמיע שאל אותו מה לעשות עם החבילה. ענה לו הבריטי: 'סטורס'. הוא התכוון, לזרוק למחסן. הערבי שמע 'סטורס' והבין שהבריטי מתכוון, שיש להעביר את החבילה למושל ירושלים רונלד סטורס. אותו מושל בריטי ידוע, אשר חקק את חוק האבן לגבי ירושלים, חוק שקיים עד היום לגבי בניית אבן בירושלים.
שמו של המושל הדליק את דמיונו של שמיע. אותו שמיע היה ידוע בלבושו הגנדרני, חליפות הפסים הכהות, השיער המשוח בברילנטין, העניבות, הנעליים המשוחות בלכה. שמיע התלהב, שיש לו משימה להגיע למושל ומיהר עם דבר הדואר לבית המושל. לא עזרו דברי השומרים, הוא אץ פנימה ונכנס ישירות לחדר המושל. המושל פתח את החבילה וגילה שם חזייה ישנה... והסוף היה ברור. סקנדל, צעקות של המושל, ושמיע נשאר מכווץ בפינה במשך תקופה ארוכה".
איזה מידע הגיע למברקה?
"האמת היא שגם הסוכנות לטשה עינה למידע הזה. היה פקיד במברקה, שהיה מעין מרגל של הסוכנות. מידע מיוחד על הבריטים, שזרם דרך המברקים צד את עיניו. הוא נהג בתבונה והיה מעתיק תוך כדי שהות בחדרי השירותים. החומר עבר ממנו בדרך נסתרת לשירותי הביטחון של אז".
מה בדיוק קרה עם צאת הבריטים?
"שירותי הדואר היו ירודים, וכך גם שירותי הטלפוניה. מעט טלפונים, מעט קווים. הדואר הגיע לאחר כמה ימים או כמה שבועות. שכר העובדים היה ירוד. היו שביתות. אני זוכר פגישה בין אשכול לבין ראשי הדואר שבו היסה אותם אשכול במלים :'עוד אין לכם תחתונים ואתם כבר רוצים צילינדר'. הדרישות להגדלת תקציב, נדחו על-ידי שר האוצר אשכול, והיה קשה. היה הכרח בהגדלת תקציבים כדי לשפר את שירותי הדואר והטלפוניה. השביתות הגיעו זו אחר זו. היו גלי התקפות בעיתונות ואני כדובר הייתי צריך להדוף ולהגן על הדואר. דיבררתי את משרד הדואר משנת 1962 ואני זוכר כיצד בשנת 1970 הגיע
שמעון פרס ושינה את שם המשרד ממשרד הדואר למשרד התקשורת. הוא טען בצדק, שהמשרד עוסק גם בטלפוניה ולא רק בדואר".
מה היה הייחוד של משרד הדואר באותם ימים?
"משרד הדואר עסק גם בשידור הציבורי, ואני זוכר כיצד הפקתי את שידור הטלוויזיה הראשון. זה היה שידור ניסיון, ונדרשתי לדאוג לקטע נגינה, קטע שירה וקטע של תזמורת. כשראיתי אנשים צמודים לחלונות הראווה ברחוב כדי לראות את השידור, הרגשתי שעשיתי היסטוריה".
לזכריה מיזרוצקי זכרונות מימי הקמת דואר ישראל ומתברר שגם בעיתוני הדואר יש חלק נכבד לרגע המכרע, הנפקת בולי הדואר העברי: שר הדואר באותם ימים, דוד רמז, ערך בחודש מרס 1948 תחרות לעיצוב בולי ישראל הראשונים. מתברר, שמשרד הדואר פנה לשלושה מעצבים: האחים שמיר, אוטה ואליש ומעצב בלתי ידוע נוסף. מכל ההצעות נבחר ההצעה המנצחת, הצעתו של אוֹטָה וָאלִיש, הקושרת את עצמאות ישראל בעבר לעצמאות ישראל המתחדשת. דוד רמז היה נרגש מן הבולים, מן הקשר בין הרעיון לעיצוב עצמו: ואליש העלה בבולי הדואר העברי תמונה של מטבעות, שהוטבעו ביהודה לאחר המרד הראשון ברומאים בשנת 66 לספירה ומטבעות שהוטבעו על-ידי בר-כוכבא לאחר המרד בשנת 131 לספירה. רמז ואנשי משרד הדואר חיפשו משהו שיסמל ריבונות: מטבעות נתפסו באותה תקופה כביטוי לעצמאות וריבונות, והצגת מטבעות אלה על בולי ישראל הראשונים, אכן נראתה דרך נאותה ומרשימה לסמל עצמאות.
מתי החלו לדבר על הפרדת הדואר משירותי הטלפון?
בשנת 1964 הטיל שר האוצר על סגנו צבי דינשטיין לבדוק את שירותי משרד הדואר וזה המליץ על הפרדת הדואר מהטלפון ועל מתן עצמאות לרשויות נפרדות. העובדים והמנהלים פחדו, היה פחד משינוי. אחר כך הגיע מודעי וכולם פחדו ממנו. הגיע מרדכי ציפורי בשנות השמונים, והוא החליט להפריד בבת אחת את הבזק מהדואר. יום אחד הוא פקד על מנהלים, שנכנסו ללשכתו, להעביר את כל הציוד של עובדי הטלפוניה לבניין 'מצפה' שעמד ליד בניין ג'נרלי עד חצות, אחרת יפוטרו. באותו לילה קמה חברת בזק. ינואר 1984. עובדי הדואר חשו מאוכזבים. והאמת, במשך שנים חשבו עובדי הדואר, שהם האליטה. הם אלה שיודעים קרוא וכתוב, והטכנאים של הטלפון הם אלה שעולים על סולמות ונותנים שירות מקצועי. פתאום חשו, שאנשי הטלפון השיגו אותם".
כיצד קמה רשות הדואר?
"האמת היא, שמאז הדוח של צבי דינשטיין ההכרה בהפרדת הדואר מהטלפון הייתה ברורה. פרס הטיל על חברו חיים הרצוג לבדוק יחד עם ועדה את מצב שירותי הדואר וכבר אז הייתה המלצה על הקמת רשות. אחרי הקמת חברת הבזק התנאים הבשילו יותר".
אלו שירותים מיוחדים זכורים לך מן הימים מן הדואר בשנותיו הראשונות?
"אני זוכר אגרות מוזרות שהדואר הטיל על האזרחים. כאשר אדם קנה מוצרי דואר ורצה קבלה הוא שילם על כך אגרת קבלה. כשאדם רצה לקבל חבילה, הוא נדרש להגיע לסניף הדואר, וכאשר קיבל את החבילה שילם אגרת מסירה, כביכול כנגד שירות, שבו נמסרה לו החבילה באופן אישי על-ידי שליח...".
האם זכור לך שירות דואר שהיית שותף ליצירתו?
"אני זוכר מונח של דואר שהייתי הממציא שלו. המיקוד. חיפשתי מלה, שמכילה את המלה קוד כמו במונח האנגלי. עד היום המונח, שהמצאתי הוא מונח שנשאר. יש לי מניות בהיסטוריה של הדואר".
זכריה מיזרוצקי מחייך, לפתע נזכר בשירות דואר שהיה עד ללידתו, נושא המכתבים לאלוהים: "ההצלחה התקשורתית הגדולה ביותר בתולדות הדואר הישראלי הייתה, ללא ספק, פתיחת נקודת דואר במקום שעשוי להסעיר את כל העולם: דואר לאלוהים. אחד העובדים העלה את הרעיון: יפורסם מספר של פקס, וכל הודעה או מברק מרחבי העולם שישוגרו אליו - יוטמן על-ידי העובדים שלנו בין חרכי הכותל המערבי.
ההצלחה עלתה על כל המשוער. מדי יום באו עובדים שלנו עם שקים ורוקנו את הררי החומר... קהל מפתיע של עיתונאים, שדרנים וצוותי טלוויזיה הגיע מכל העולם והסתער על רחבת הכותל ועל כל גורם שהיה מעורב במבצע.
סופרת אחת מארה"ב טסה במיוחד לירושלים וביקשה שאתיר לה לעיין בחומר. "מה שאנשים כותבים לאלוהים הוא הסיפור האנושי הגדול ביותר הקיים בעולם". נתתי לה תשובה שלילית. אמינותו של הדואר מתבססת על שמירתו הקיצונית על פרטיותם של דברי הדואר ועל תכנם.
הגברת הפצירה והפצירה. לבסוף הצעתי לה פיצוי. היא תקבל ממני סקופ בלעדי. היא הקשיבה בסקרנות. "אתמול", אמרתי לה, "הודענו לאיש אחד ממסצ'וסטס ששלח יום קודם מברק לאלוהים, שאכן הגיעה עבורו תשובה מן 'הנמען'. בקול חנוק מדמעות הוא שאל לאן הוא צריך לבוא כדי לקבל אותה...".
מתברר שלמיזרוצקי היה חלק נכבד בנושאים השיווקיים "הפיקנטיים" שמשכו המון תקשורת, ואחת הדוגמאות לדבריו היא החותמות ההיסטוריות של בולים באירועים מיוחדים:
"יום אחד בשלהי שנת 1969 החליטה הנהלת הדואר לפתוח 'נקודת דואר' במנזר סנטה קתרינה בסיני. כלומר במקום הכי קרוב להר סיני ההיסטורי. תונפק חותמת מיוחדת שתישא איור של המנזר, את שם האתר בעברית ובלטינית ואת תאריך הפתיחה. ההנחה הייתה שלא יישאר אספן-חותמות בעולם שלא יעשה הכול, כדי שגם באוסף שלו יהיה 'אחד כזה'. כאן יש לי חוויה מיוחדת".
מיזרוצקי נשמע נרגש וניכר כי הוא חש, שהוא היה חלק מאירוע, שהיה שונה מן התפקיד השגרתי: "הביצוע הוטל על המנהל הבכיר שהוביל שנים רבות את שירותי הדואר - יצחק זמל - ועליי. יצאנו דרומה. ראשית נקבעה לנו פגישת תדרוך אצל מפקד אחד בבסיס של צה"ל, המתמצא בהלכי חייהם ומנהגיהם של מנזרים ומוסדות דת נוצריים. האיש הסביר לנו, כי כאשר נופיע בסנטה קתרינה, יוגשו לשולחן ספל תה וצלוחית ריבה. לאחר מכן נשמע דרמטי: "בבקשה לא לטעות", הוא אמר. "אם המארח יטבול לראשונה את הכפית בריבה ולאחר מכן בספל התה, לפי הסדר הזה - אות הוא, שאנחנו רצויים - ובקשתנו מתקבלת. אם לא - אז לא.
הגענו אל המנזר, הובלנו אל אולם האורחים, ופנינו נפלו. לא היו שם לא ריבה ולא תה, רק נזיר צעיר אחד שסיכם איתנו את הצד הארגוני של השירות. כשחזרנו הביתה לא מצאנו צורך לספר על 'ההצלחה' למפקד ההוא...".
